הַאֲזִינוּ, מַה קָּרָה,

בְּלֵיל סֻכּוֹת בַּסְּעָרָה:

בָּא הָרוּחַ מֵהַיָּם,

יִלֵּל פֹּה, צִפְצֵף שָׁם,

בֵּין הַבָּתִים נֶאֱנַח,

עַד מָצָא לוֹ סֻכַּת סְכָךְ.

דָּחַף אוֹתָהּ מְעַט קָדִימָה

וְחִישׁ חָדַר בַּסְּדָק פְּנִימָה,

וּפִתְאֹם מִתּוֹךְ צִפְצוּף

הֵרִים אוֹתָהּ בִּמְעוּף.

אֵילוּ טִיסוֹת! אֵילוּ תְהוֹמוֹת,

אֵילוּ שְׁחָקִים וְעוֹלָמוֹת!

עַל הַסֻּכָּה הָרֹאשׁ סְחַרְחַר,

הָיְתָה רוֹצָה לָרֶדֶת כְּבָר –

אֲבָל הָרוּחַ, הוּא לֹא יִדֹּם

עָף, מְרַחֵף בִּשְׁמֵי מָרוֹם.

הַכּוֹכָבִים הַסַּקְרָנִים

הוֹפְכִים אָחוֹר אֶת הַפָּנִים,

קוֹרְאִים: הַבִּיטוּ! מִי רָאָה

סֻכָּה יָפָה, סֻכָּה נָאָה!

כּוֹכָב אֶחָד,

סַקְרָן קָטָן

קָפַץ פָּזִיז וְזָרִיז,

בְּקֶשֶׁת פָּז אֲרֻכָּה,

יָשָׁר עַל גַּג הַסֻּכָּה.

וְהִסְתַּבֵּך בְּתוֹךְ הַסְּכָךְ –

וּכְבָר נִשְׁאַר טָמוּן בַּסְּבָךְ.

אֶת הַסֻּכָּה, עִם אוֹר הַיּוֹם

הֵשִׁיב הָרוּחַ לַמָּקוֹם;

צִפְצֵף, שָׁרַק, אָמַר שָׁלוֹם;

עָף וְדָאָה וְנֶעְלַם,

חִפֵּשׂ תְּלָאוֹת בִּמְלֹא־עוֹלָם.

בַּמְּאֹרָעוֹת,

הַרְפַּתְקָאוֹת

שֶׁל הַסֻּכָּה, אִישׁ

אֲפִלּוּ לֹא הִרְגִּישׁ.

וְרַק אֲנִי בְּסוֹד אֹמַר,

נוֹדַע לִי הַדָּבָר זֶה־כְּבָר;

כִּי בַּסֻּכָּה יָשַׁב חַרְגֹּל

וְזֶה סִפֵּר לִי אֶת הַכֹּל.

הִפְכוּ בַּסְּכָךְ, חַפְּשׂוּ הֵיטֵב,

אוּלַי בּוֹ הַכּוֹכָב יוֹשֵׁב.