החלטנו ללכת ולחזות ב“תחרות מר ישראל, 1951”, שנערכה ביום ד' של השבוע שעבר באולם “אהל שם”.

באנו כרבע שעה לפני מועד ההתחרות שנקבע במודעות ל־ 8.30 בערב. הרחבה שלפני “אהל שם” היתה מלאה טף, נוער ואדם. קהל כזה לא ראו יאשה חפץ ואף לא איבון דאֵ־קרלו שהפגינו את אמנותם באותו אולם בהזדמנויות קודמות. היו שם כל אלה שהלכו עמנו לפני עשר וחמש־עשרה שנה ל“בית העם” לראות את סרטי בוק ג’ונס ב־60 מערכות בלי הפסקה. היו שם כל מוכרי הגרעינים הממולחים והממותקים וכל מוכרי האסקימו וכל אלה העומדים בתור לקולנוע בשעה 2.30 אחה"צ.

הם כולם עמדו על בהונות רגליהם ואצבעותיהם בפיהם וקול שריקתם מכריז ומודיע על נוכחותם. בעוד שחלק אחד שורק ומילל ניסה החלק האחר של הקהל שלפני דלתות־הכניסה לפרוץ ולהכנס פנימה, ללא כרטיסים. מספר שוטרים ניסו לעצור בעד הקהל. אולם מדי פעם ניגש גברתן משוח־ראש־בעטרון ריחני אל השוטר שכובעו ניסוט מחמת הלחץ ושמצחו גילה אגלי־זעה של חולשה, הדפו וזרקו. ילדים בני עשר, לבושים מכנסי־התעמלות כחולים וגופיות, הסתננו מבעד לרגליהם של השוטרים והסדרנים ובהגיעם להיכל הגבורה מילאו מיד את החלל בשריקה מצווחת למען ידעו ידידיהם שהגיעו למועד.

תגבורת משטרה שהובהלה למקום זכתה למקלחת של צעקות: “סוכני הגיסטאפּו”, “רוצים לראות את מושיקו, חמורים!” וכן למכות־ידים נאמנות שהעבירו כמה מן השוטרים לתחנת עזרה ראשונה.

האולם פנימה היה מלא מפה אל פה. היו פה נערות עם “פרמאננט” ופיות אדומים מ“ליפּסטיק” ועינים מבהיקות. לידן היו גברים שמכנסיהם הדוקים על ירכיהם כעטיפת־שעוה על הנקניק. חולצותיהם הבהיקו בכל צבעי הטריקו, ובעיקר שלטו צהוב ותכלת.

בקצרה, היה שמח. הפיות לעסו גומי, עשנו סיגריות, לגמו בקבוקי גאזוז שגולגלו על הרצפה לאחר שהורק תכנם. והכל מחכים לתחילת ההצגה.

אולם ההצגה אינה מתחילה.

על היציע פורצת תגרה. כהן כינה את יעקוביקו בשם. מיד פושט כהן מעליו את חולצת הטריקו הצהובה. יעקוביקו פושט מעליו מיד את חולצת הטריקו הכחולה. כהן מוריד ליעקוביקו בקבוק על הראש. יעקוביקו מוריד לכהן כסא על הראש. חבריו של כהן מורידים את חולצות הטריקו. חבריו של יעקוביקו מורידים את חולצות הטריקו. הטף, המשתייך לשני בתי־האבות, תוחב אצבעותיו לפיו ופותח בשריקה ובקריאות עידוד: “נגב לו את הפרסוף!”, “שים לו אחת בבטן”, “הראה לו אחת של לואיס, רחמים”, “חתוך לו שמאלית במקום ההוא”.

התגרה אוספת כוח מידידי היריבים שבאולם. כאן הכל מכירים את הכל. התגרה מתגלגלת מהיציע לחדר המדרגות ומתפשטת אט אט לפינות שונות בבית. התגרה נהפכת למסמר הערב. קבוצה של שוטרים מזנקת לעבר מקום התגרה אולם חוזרת כלעומת שבאה. השוטרים מגלים תבונה ופנים מיד עורף לתגרה שביציע ומנסים להשקיטה ממקום בטוח יותר, מהבמה. על הבמה עולה שוטר וצווח בקול: “שקט”. איש אינו שומע לו. כולם, לבם וראשם בתגרה.

לתגרה שמה קץ אשה שמעבר לגיל העמידה. גדולת מידות מלפנים ומאחור כזמרת אופרה. היא באה לחזות באחד מנכדיה המשתתף בתחרות. היא מעונינת מאוד בתחרות והתגרה מפריעה לה את השקט הנפשי הדרוש לה כדי ליהנות מעלילות נכדה. היא שולפת את נעלה (משהו כעין מישור עצום של עור ומסמרי־ברזל) ומתחילה לחבוט בכהן וחבריו וביעקוביקו וחבריו, כאחד. הכוח המשתיק של נעלה הוא טמיר ונורא. לאחר עבודה אינטנסיבית של הנעל במשך כחמש דקות נפסקה התגרה.

לאחר שנפסקה התגרה מתברר לכל, כי ההצגה טרם התחילה. שריקות וקריאות מזכירות ליוזמי התחרות את סיבת בואם לכאן בהמון. בינתיים ממשיך זרם איתן של אחיהם ואחיותיהם של הנוכחים באולם לפרוץ ולבוא לאולם, ללא כרטיסים. נראה, כאילו איבדה המשטרה כל שליטה. הזרם נפסק רק ברגע שמבחינה פיזית וחימית אין יותר מקום באולם.

אחד השוטרים מקבל מיד נעלמה טפיחת ידידות על ראשו. האורות מצטמצמים וכבים. המסך נפתח.

קונפרנסיה דק, לבוש מכנסים כחולים, חולצה לבנה ועניבה כחולה נקודה, פוסע כחתול לעבר המיקרופון. “קהל נכבד”, הוא אומר לקהל שהגיל שלו נע בין עשר וחמש־עשרה שנה, עם יוצאים מן הכלל בני עשרים ועשרים וחמש הקהל משום מה אינו רוצה בקונפרנסיה. הוא רוצה את “קארקו!” קורא היציע לבית כהן, את “רחמיזדה” קורא היציע לבית יעקוביקו. האולם מחרה מחזיק אחריהם, בהתאם לדגלי בתי האבות.

הקונפרנסיה מסביר ל“קהל הנכבד” שאם לא יהיה שקט לא תוכל ההתחרות להתקיים. בקול צרוד הוא מספר שלפני שנתיים ניבאו ליוזם “מכון שמשון” פשיטת רגל, ועתה תראו עד כמה הצליח. מנהל המכון, מר רפאל הלפרין, בתלבושת דומה לזו של הקונפרנסיה, ללא עניבה, מופיע ומתחיל צועק נגד מורי־ההתעמלות ומכריז, כי רק “שיטת הרמת המשקלות היא השיטה לפיתוח הגוף”. לפי מראה גופו נראה שהוא הרים בימי חייו יותר משקלות מעשרה סבלים סלוניקאים בנמל.

מר הלפרין, בהזדמנות קודמת, הסביר לנו את מגמות מכונו. כולן טובות ונכונות, לדבריו. הוא שואף לדמות של גוף ממוצע, משהו בין זה של הרקולס לבין זה אל אפולו (הרקולס=השאיפה האמריקאית; אפולו=השאיפה הצרפתית). בביקור במכון שאלנו אם יש בין חבריו גם כאלה השואפים לדמות על סוקראטס. לאמור, כך הסברנו, תרגילים להרחבת המצח. לא היו כאלה.

בקהל מפעפעת הערצה רבה למר ישראל 1950 (אליאס רפאל הלפרין) אולם הוא מעדיף לראותו עם משקלותיו מאשר לשמוע אותו מדבר. מר הלפרין מקצר בנאום, מכריז על חבר השופטים אשר הוכרז קודם לכן על ידי הקונפרנסיה בלשון זו: “שופט ראשון, יצחק (הנגינה על ההברה הראשונה) שדה, השופט השני הרופא הנודע ד”ר פריי, השופט השלישי העתונאי הנודע מר בניהו". מר ישראל 1950 מנגב את מצחו בממחטה שבידו.

אחד השוטרים מקבל מיד נעלמה טפיחה ידידותית על ראשו. האורות מצטמצמים וכבים. המסך נסגר ונפתח. באולם צפיה, דומיה וחרדה. לאחר שארבעה מרימי משקלות הרימו משקלות בכובד שונה, מ־60 ק“ג עד ל־120 ק”ג, מכריז הקונפרנסיה, בקול שנצטרד, על תחרות מר ישראל 1951, צעירים.

על הבמה עולים אחד אחד, צעירים שרובם קיבלו את פיתוח גופם במכון “שמשון”. כל אחד, בתורו, עומד על דוכן שמעליו מאירה מנוראה שאורה חזק ומרוכז ומפגין את שריריו.

הצעירים משוחים בשמן ועיניהם, מביעות תדהמה והנאה נסתרת. הקהל אינו נשאר אדיש לגבי המציגים. הנה עולה אחד שרבים ממיודעיו יושבים באולם.

“את שרירי הבטן!” קורא חלק מהיציע. “רחל כבר משתגעת אחריך”, קורא האולם. “הראה להם את הרגלים”, קוראת קבוצה משפחתית. מתנגדיו של המפגין ממלאים פיהם שריקה. מופיע אחר. שריריו תלויים לו בכל מקום, אפילו על שערות ראשו. הוא מטלטלם ומנידם לרצונו הקל ביותר.

עשרים ראשים עם “פּרמננט” פותחים את פיותיהם בהתפעלות. ההתפעלות והחגיגה מופרעות ברגע שקול מהיציע קורא, “אל תשכח לבוא מחר לעבודה!” המציג שומע את קול אדוניו וקורץ בעיניו קריצה בגודל של אגרוף. אחריו עולה ברנש אחר משוח בשמן ששער ראשו עשוי מעשה מרכבה, מסורק לכאן ולשם וטבול בשמן רב. אולם, חלק מהקהל אינו מתלהב ממנו. “הרם את הראש”, מיעץ לו אחד מן הקהל. “אל תבליט את האחורים”, קורא קול אחר. המציג המשוח בשמן ממלא אחר ההוראות, דבר שממלא את פיות הנוכחים גיל ושחוק.

תשואות ממושכות ושריקות מקדמות את פניו של אחד המציגים הדומה דמיון רוחני וגופני מפתיע ליתר המשתתפים. הוא עולה על הבמה, כשעיניו אטומות ובכל זאת הן מביעות שהנה בא הרגע הגדול בחייו. שריריו – בהם כל מעיניו – מתנפחים ומשתרגים, מתכווצים ונארגים. בקהל דומיה של הערצה. רק “פסססס…” של התפעלות יוצא מפי המעריצים והמעריצות. נראה בבירור שהוא יוכתר בכתר הנכסף. כל אלה שמופיעים אחריו זוכים לקול בוז ושריקה.

ועתה, תחרות מר ישראל 1951, המבוגר.

שוב אותו מחזה. כל המשתתפים בתחרות הנם חניכי המכון. רק אחד מציג בגופו, אימון ופיתוח עצמי“. זהו ברנש אדום פנים ולבן גוף, ששערו הבלונדיני עשוי תלתלים קטנים מסורקים לאחור. הוא מופיע ובעיינו מבט גבורה רב־משמעות אך גופו נעדר כל שרירים. הוא נע לכאן ולשם על הדוכן. לוחץ באצבעותיו, מוציא לשונו מרוב התאמצות, אך ללא הועיל. הקהל אינו מחבב אותו. “לך הביתה”, קורא הקהל, “אשתך מחכה לך”. הביאו לנו את טוביה”. “רוצים את טוביה”.

טוביה מופיע וזוכה בתחרות לקול תשואות ממושכות ואפילו מקבל זר פרחים שאינו יודע היכן לשימו. ילדים בני עשר במכנסי התעמלות כחולים וחולצות טריקו מביטים עליו בעינים קרועות מלאות הערצה. אחרי מחקים את עמידתו המפוארת מלאת השרירים. הנערות חומדות אותו בעיניהן.

אחד השוטרים מקבל מיד נעלמה טפיחה ידידותית על ראשו. האורות מצטמצמים וכבים. התחרות ננעלה.