גם ביום שבו התבשר אהרון אפלפלד על קבלתו לאקדמיה האמריקנית לאמנויות ומדעים, מהגופים היוקרתיים ביותר בעולם, שמצרף לשורותיו רק קומץ מאושרים שמוגדרים כ“בעלי תרומה ייחודית לאנושות”, לא שינה ממנהגו. כבכל בוקר עלה על אוטובוס מספר 154, העוצר ליד ביתו במבשרת ירושלים. האיש העגלגל, עדין הפנים, ירד בתחנה שבמרכז העיר, צעד אל בית־הקפה של בית אנה טיכו, ותפס את מקומו הקבוע. הוא פרש על השולחן הקטן את ניירותיו, והחל לעבוד. “זה טוב שיש הכרה, ואני אסיר תודה לאקדמיה שבחרה לתת לי אות הוקרה, שמלבד פרס נובל אין למעלה ממנו. אבל לסופר אסור להסתחרר בכיבודים, והוא צריך לכתוב,” אומר אפלפלד, שהוא והמשורר יהודה עמיחי הם הישראלים היחידים במועדון העלית.
אפלפלד, שזכה בפרס ישראל ב־1983, נחשב לאחד מבכירי הסופרים בתקופתנו. הוא מתורגם לשפות רבות, כולל יפנית וסינית, ועבודות דוקטורט נכתבו עליו. בכל זאת הוא נהנה מאלמוניות גמורה בשבתו בבית־הקפה, ופניו אינן מוכרות ליושבים סביבו. איש מהם אינו מעלה בדעתו שבשולחן הסמוך נכתבת הסאגה הגדולה של העם היהודי, הנפרשת כבר על פני למעלה מעשרים רומנים, ועוד עשרות שירים וסיפורים קצרים, ושהם עצמם, לוגמי הקפה והקולה, משמשים לו דוגמנים ליצירתו. "אני כותב מתוך עצמי, אבל כמו שצייר צריך מודלים כדי לצייר, אני זקוק לאנשים חיים כדי לתאר את מראם ותנועותיהם של הגיבורים שלי. אני ‘גונב’ זווית של לחי, תנועת יד או אורך של רגל. אני יושב שעות ומתבונן בבני אדם. יש שם כמה אנשים קבועים, שלא יודעים שאני עוקב אחריהם, והם נכנסו לספרַי. “בכל הספרים שלי אני כותב ספר אחד: ‘מאה שנים של בדידות יהודית’, כשבמרכז הבדידות הזאת נמצאת השואה כמוקד קרינה שהולך אחורה וקדימה, וצובע את העבר ואת העתיד. היתה תמימות בקרב היהודים המתבוללים, שהרגישו עצמם כחלק הטוב והיצירתי של אירופה. והנה אומרים להם, אתם לא אירופה, אתם יהודים. זה היה שבר נורא, כמו להוציא מישהו עירום מאמצע השינה ולהעמידו בשדה. אני מראה את התהליך, מתאר את החיים השלווים שחיו בצל אותה קרינה, עד שהוציאו אותם עירומים אל השדה. אני כותב כדי להעניק לאנשים שנספו את שמם, להוציא אותם מהאלמוניות של ההשמדה, לגאול נשמות. בספרי האחרים עמדתי בפרבריה של השואה, וכל הזמן תהיתי איך אכתוב על זה באחד הימים. רק בספרי מכרה הקרח, אני נוגע באש עצמה.”
“הרעב הוא המוות שלפני המוות. הרעב מחלחל אל העצמות ומפורר את הנשמה, תחילה נחנק בך הדיבור, שפתיךמתנפחות וצעדיך הולכים וכושלים. לא עובר זמן ואתה נעטף בענני הזיה. בתחילה אין חבריך מבחינים בכך, ולבסוף כשהם מבחינים הם יוצאים למשות אותך, משקים אותך מים, לוקחים מרק משלהם ומוסיפים לשלך, מדברים על ליבך ומנסים לשכנע אותך שאסור לך להיחלש ולהיכנע. יש אנשים שאוהבים אותך ומצפים לך, ולמענם כדאי לחיות. בין השאר מזהירים אותך שאם הסמל יבחין בך, הוא לא יהסס להשליך אותך לבוג. אם האיש קולט את האזהרה יש סיכויים להחלמתו, אך לרוב מי שנלכד ברשת ההזיה שוב אינו נחלץ.”
(מכרה הקרח, הוצאת כתר)
"בתוך הזוועה, רציתי להראות את הצדדים האנושיים שבשואה, " אומר אפלפלד. “אהבה גדולה, נדיבות, רחמים. אף־על־פי שמסביב התחולל מבול גדול והשטן חגג, היתה גם אצילות וחמלה. לכאורה, האנוכיות מועילה להישרדות. אבל לאמיתו של דבר, הנדיבות יעילה יותר. אם חייכת למישהו, גם השלישי שראה את החיוך קיבל משהו בעקיפין. האנוכיות היא לטווח קצר, לנדיבות יש השפעה לטווח ארוך. כל אדם ששרד בשואה, ניצל בזכות איש או אשה שבשלב מסוים הושיט לו יד או אמר לו מלה. ברגע שנחלשת והוא אמר לך, ‘לעינים שלך יש צבע מיוחד’, זה היה מספיק כדי לשמוח שהאיש הזה שם לב שיש לעיניך צבע מיוחד, וזה הציל אותך לעוד יום. כך ניצלתי, בזכות אנשים שדיברו אלי, חייכו אלי, או נתנו לי קוביית סוכר, או רבע פרוסת נקניק. זה היה מעשה בלתי רגיל בתקופה ההיא, כאילו נתת למישהו רבע מדירתך.”
הוא נולד ב־1932 בצ’רנוביץ. האב, בעל טחנת רוח. האם, צעירה, יפה ועדינה. משפחה יהודית מתבוללת. אהרון (ארווין) היה בן שמונה כשאמו נרצחה ביריות, ליד הבית. “היא היתה בת 34. אני כמעט כפול מגילה, אבל עבורי היא חיה וקיימת עד היום הזה – בת 34,” אומר אפלפלד. “בתי בתיה קרויה על שמה. הייתי הבן היחיד, בן של אמא, ומאוד אהוב וקשור.”
“אפלפלד אינו סופר שואה. השואה היא מטאפורה למצב קיומי יסודי, שנוצר אצלו עוד קודם. ההרגשה היא שהוא לא מחובר למקורות היניקה שלו, ושאף פעם לא היתה לו תחושה של בית ומשפחה,” אומר ד“ר יגאל שוורץ מהחוג לספרות באוניברסיטה העברית, שערך רבים מספריו של אפלפלד, וגם חיבר עליו ספר מחקר, קינת היחיד ונצח השבט. “החיק החם היחיד היה חיקה של האומנת הגויה. האב היה רחוק ומנוכר, והאמא עסוקה בענייניה. הוא עשה מיתיזאציה של ילדותו, והפך אותה לגן עדן ולגיהינום גם יחד. בספריו הראשונים, אמו היא תמיד מלאך, כי אבדה לו בגיל שמונה, ואילו עם האב הוא עושה חשבון, כי האבא היה. מכרה הקרח הוא צעד ראשון של פיוס עם אביו.” בעוד שבאוטוביוגרפיה הרוחנית שלו, תור הפלאות, תיאר אב שנוטש את משפחתו בעת צרה, את מכרה הקרח הקדיש כ”נר לזכרו של אבי, מיכאל אפלפלד, אשר בנה את הגשר שעל נהר בוג". זהו סיפורה של קבוצת יהודים, שתפקידם לשאת על גבם קורות ענק כבדות וארוכות, המשמשות לבניית הגשר שעל הנהר.
הגיבור הוא גבר צעיר, המתגעגע אל הוריו ואל אהובתו. לנוכח התנאים הנוראים סביבו הוא בוחן את חייו, ומנסה להישרד. תוך כדי כך מתגלים גילויים עילאיים של ידידות, הקרבה ואנושיות.
אחרי שנרצחה האם, אהרון ואביו ברחו יחד לטרנסניסטריה. “יום אחד לקחו אותו, עם קבוצת גברים אחרים,” נזכר אפלפלד. “הייתי ילד בן עשר, ואנשים שהיו איתנו במחנה אומרים שעד היום הם שומעים את צעקותי, כשנתלש מעלי.” הוא החל לנדוד. מדי פעם היה יוצא מהיערות, עובד כרועה צאן אצל האיכרים. בגלל מראהו הגויי, שׂערו הבלונדיני, הם לא זיהו את יהדותו. ב־1944, כשבאו הרוסים, הצטרף אליהם כנער מטבח, והיטלטל מאות קילומטרים במשאיות אל הבית הגדול והיפה שבו נולד. הוא לא מצא שם איש. “לעיתים קרובות תהיתי איך נשארתי בחיים, כי בהחלט הייתי צריך למות. אבל האהבה החזיקה אותי. אף שידעתי שאמא מתה, הרגשתי ששניהם מצפים לי בבית, כמו הורים לילד שמאחר לחזור הביתה ממשחקיו. תיארתי לעצמי איך נשמח כולנו כשניפגש, ואני אספר להם כל מה שעבר עלי. לפי כל התנאים, לא הייתי צריך לשרוד, ואם שרדתי, היו צריכים להיות לי מומים נפשיים וגופניים, ואין לי. בשנה שעברה נאספנו, קבוצת ילדים שעלו ארצה – וכל אחד סלל את דרכו וגידל משפחה יפה. ואנחנו הרי באנו מאשפתות.”
ב־1946 עלה ארצה עם עליית הנוער, לבדו, בגיל 14. “הייתי בעל נסיון חיים של אדם לפחות בן ארבעים. ראיתי אונס ורצח ורעב מוות, ושום דבר אנושי כבר לא היה זר לי. נולדתי לתוך העולם, ומייד הראו לי את כל פניו. זה איפשר לי להיות אדם אופטימי, מפני שהבנתי שליד הרע יש גם טוב, שהעולם הוא לא רק אפלה, רק הבזק של אור בין שתי חשכות, אלא שלצד התופת יש גם דברים טובים.”
הוא התחנך בחוות הנוער הציוני של רחל ינאית בן צבי, ושם למד עברית. יחיד בעולם, ניסה לאמץ את מיתוס הצבר הזקוף. “זו היתה ארץ אידיאולוגית מאוד, עם גוון הרואי. רציתי להיות ארי בן כנען. הלחץ החיצוני היה – תשתנה, תהיה גבוה יותר, בלונדיני יותר, עם עיניים כחולות יותר. תכתוב על הפלמ”ח, ואם באת משם, אז תכתוב על פרטיזנים. לכתוב סתם על אנשים שעברו את השואה והגיעו הנה, זה לא נחשב. אבל מהר מאוד הרגשתי שזה לא הולך, אני לא יכול למחוק את עצמי, וחייב להתייחס ברצינות לחיי הקודמים. כל יום אני מברך שלא הסכמתי לחתוך את עצמי מעצמי, כמו שרוב בני דורי עשו. רבים מהם הפכו לאנשי צבא מפורסמים, כי להיות ילד שואה זה לא היה טוב באותם הימים. כולנו איבדנו את השורשים שלנו, וחדשים לא צמחו. רק כשהבנתי שהיתה לי עיר והיו לי הורים וסבים ובית, יכולתי לאמץ את ירושלים ותל־אביב."
וכל אותה תקופה קיווה לפגוש את אביו. לעיתים תכופות היה ניגש לסוכנות, לחפש את שמו ברשימות הניצולים, או מאזין לרדיו, ל“מדור לחיפוש קרובים”. יום אחד, ב־1953, והוא כבר בן 21, ראה באחת הרשימות את השם “מיכאל אפלפלד”. “אמרו לי שזמן קצר קודם לכן הוא עלה ארצה. מישהו לקח אותי לפרדס ליד יבנה, שם עבדו העולים החדשים בעבודה יזומה. הצביעו לי על איש זקן שקטף תפוזים. לא זיהיתי אותו, 11 שנים חלפו מיום שנפרדנו, אבל הוא הכיר אותי מייד, ורץ אלי.”
– כעסת עליו, על שכל השנים לא חיפש אותך?
“לא. הוא חשב שאני מת. הוא לא יכול היה לשער שילד בן עשר, שנותר לגמרי לבדו בעולם, יישאר בחיים.” אפלפלד מתגורר בבית יפה במבשרת ירושלים. אשתו קרמיקאית. יש לו שלושה ילדים: עורך־דין, צייר, והצעירה סטודנטית לספרות. בסלון עומד הלול של מיכל, נכדתו הפעוטה. הוא מכהן כפרופסור לספרות באוניברסיטת באר־שבע, אף שהשכלתו הפורמלית היא כיתה א'.
“מהבית ידעתי לדבר שפות רבות, אבל עוד לא הספקתי ללמוד לכתוב ולקרוא כשפרצה המלחמה, וכך הפכה העברית לשפת הכתיבה שלי. זה מזל, כי סופר צריך שפת כתיבה אחת.” הוא עשה בגרות אקסטרנית בהיותו בצבא (“תעודת הבגרות היתה המאמץ הקשה ביותר בחיי”). הוא השתחרר מהשירות כסמל חינוך, והחל לעבוד בעבודות מזדמנות. את הכסף הראשון שהרוויח, כפועל בסלילת “דרך בורמה”, השקיע במכונת כתיבה “הרמס” קטנה, שעדיין משמשת אותו. את הרשימות בכתב־יד שהוא עושה בבית־הקפה, הוא מדפיס בכל יום במכונה הזו. במחשב הוא לא נוגע, “כי הניקיון של הדף הבוקע מהמחשב נותן לך אשליה כאילו כתבת משהו טוב. בכתב־יד תמיד זה יהיה מלוכלך כדי שתזכור שזה עדיין לא מספיק טוב, וצריך עוד טיוטה ועוד טיוטה. ואולי המכונה הזו גם מזכירה לי כל הזמן מאין באתי.”
הניצוץ שהדליק את מכרה הקרח היה התנסותו של אביו במחנה העבודה שאליו נלקח כשהופרד מילדו. אבל כל פעם שניסה לכתוב, הרגיש שטרם מצא את הטון הנכון.
– עשית תחקיר? דיברת עם אביך על מה שקרה שם?
“הוא סיפר הרבה דברים על הגשר, אבל אני לא יכול לקלוט דברים שמספרים לי, אלא רק מה שעובר דרכי, בתוך הגוף שלי. אני לא עושה שום תחקיר כשאני כותב. אני לא כותב מה שאני שומע, אלא רק מה שאני שומע מתוך עצמי, וחש על בשרי. כל הדמויות שאני מתאר, הן אני.” בגלל היותו צעיר מאוד כשאירעו ההתרחשויות, ובגלל תהליכי המחיקה שעבר כשניסה לבנות הווה חדש ולמחוק טראומות, כמעט אינו זוכר דבר ממה שאירע. “סופר נמדד בכך שהוא יודע לקחת את עקב אכילס שלו, ולהפוך אותו לנקודת ארכימדס,”אומר ד"ר יגאל שוורץ. “בשלב די מוקדם איתר אפלפלד את מוקד החולשה שלו – חסרונו של זיכרון – והפך אותו למוקד כוח. הזיכרון שלו מחוק, הוא בנה את ספריו על סטרוקטורה פסיכולוגית, שמצאה לעצמה מקורות ידע חיצוניים. ספריו משרטטים עולם ספק מציאותי ספק הזוי. המשפחה הענפה שהוא ברא לעצמו, והמייצגת את כל מה שנפוץ במאה השנים האחרונות בשבט היהודי, היא המחשה לאו דווקא למה שהיה לו ואבד, אלא למה שלא היה לו מעולם. הגיבורים שלו זרים במקומותיהם, והוא זר במקומו. הוא מראה כיצד השואה היא הרגע היחיד בתולדות העם היהודי המודרני, שנוצרה בו זיקה אל השורשים הבראשיתיים שלו. לרגע הבזיק הברק, והיה חיבור ליהדות. אלמלא השואה, היהדות הזו היתה הולכת ונמוגה. השואה אילצה אותם – ואת אפלפלד – להתחבר למקומות שלא היו מתחברים אליהם.” “בכל ספר אני מחיֶה את ההורים שלי, ואת העיר שלי, ואת הילדות שלי. ומעבר לזה, זה סיפורו של דור שלם,” אומר אפלפלד. “ספרות באה לא לטשטש או לערפל, אלא להבהיר. אני עוסק בהבהרת דברים. מתוך המסה שנקראת השואה, אני לוקח גוש ומראה שאלה היו בני אדם, שהעזו, שחלמו, שניסו, ששלחו פתקאות בבקבוק, כדי שאולי באחד הימים מישהו ימצא את הפתקה הזו, ואני מצאתי.”