מיום שירד למחתרת, אסרו עליו שומרי־ראשו להתקרב לחלונות הבתים שבהם הוא מסתתר. אבל לקראת סוף הראיון קם רושדי מכיסאו, ניגש לחלון המסורג בקומה הרביעית והשקיף אל הרחוב הלונדוני ההומה. “אתה מאמין שתמות במיטתך?” שאלתי אותו.
הוא התנער בזעזוע מהרהוריו ונפנה אלי, מרים את עיניו המצועפות. חזרתי על השאלה. “אתה חושב שתגיע לגיל זיקנה ותמות מוות טבעי, או שבסתר ליבך אתה יודע שכדורו של מתנקש איראני ישיג אותך?”
רושדי חייך. “כבר אמרתי לך שאני אופטימיסט. אני בהחלט מאמין שאאריך ימים, ואינני מתעורר בבוקר עם מחשבות על מוות.”
– כלומר, האיום על חייך פחת?
“את זה לא אמרתי. להיפך. האיום עלי הוא לא איום דתי אלא פוליטי, ולפי המידע הביטחוני שאני מקבל, ממשלת איראן עדיין חותרת לרצוח אותי, ואין שום ראיות שהם הפסיקו את המרדף וקראו לשכירי־החרב לפרוק את נשקם. עקבות רצח המתרגם שלי ליפנית, פרופ' היטושי איגרשי, דקירת המתרגם לאיטלקית, ד”ר קפריולי, והמו“ל הנורווגי שלי ויליאם ניגארד, שנפצע קשה בנסיון התנקשות – כל העקבות האלה הובילו לכיוון אחד. סוכנים חשאיים של הביון האיראני הוציאו בשנה האחרונה להורג ברחבי העולם 15 אזרחים איראנים, מתנגדי המשטר. הממוצע השנתי הזה חוזר על עצמו בכל שנות התשעים, ואין בו שום ירידה.”
ב – בפברואר 97' העלתה הקרן האיראנית המיוחדת את הפרס על ראשך ל־2.5 מיליון דולר. אך נשיא איראן אמר שהממשלה אינה מעורבת בדבר.
“אני לא מתעניין במה שהאיראנים אומרים, אלא במה שהם עושים בשטח. ואם הביון הבריטי אומר לי שהאיראנים לא שינו כלל את התנהגותם, חרף חילופי השלטון, אני חייב להקשיב להם. אני לא מקבל את כל המידע המודיעיני עלי, כי זה עלול לסכן סוכנים שנמצאים בשטח. אבל בואי נאמר שידוע לי שהיום הסכנה לחיי היא מאוד רצינית. אין לי ספק שאם תהיה להם הזדמנות, הסוכנים האיראנים יחסלו אותי.”
כשהגעתי למקום המפגש שנמסר לי, במאי 1998, באחד מרובעי היוקרה בלונדון, כבר ישבו בחדר ההמתנה שניים משומרי־ראשו הרבים של רושדי. הוא הגיע לשם במכונית משוריינת, שהגניבה אותו עד לפִתחה של כניסה מוסתרת.
“האיום האיראני לא משתק את חיי. אני ממשיך לעבוד, להיפגש עם קוראי ולעשות את כל הפעילויות הרגילות של סופר. אני לא רוצה להיות סופר שמאופיין על־ידי הפאתווה. אני לא רוצה שאנשים אחרים יגדירו אותי, כי אז יהיה נצחונם שלם,” אמר.
"כבר לפני שנים החלטתי שלנקוט אמצעי בטיחות זה דבר אחד, ולהסתתר מתחת למיטה ולרעוד מפחד זה דבר אחר. אם אתה נכנע לפחד, הוא מושל בחייך בכוח מטופש ועיוור, אך אם אתה מדיח אותו, הוא נעלם בעננה קטנה של עשן.
“גיליתי את זה לא רק מתוך הניסיון שלי, אלא גם כששוחחתי עם אחרים שהיו במצבים דרמטיים, כמו בני־ערובה בלבנון, או עם חברים שלי שחלו בסרטן או באיידס. כולם אמרו אותו הדבר: הפחד הוא רגש טוטליטרי. אם לא תכניע אותו ותמשיך בחייך, אתה תשב בפינה ותשקשק. אין אפשרות שלישית.”
– היו מצבים שהתכווצת ושיקשקת מפחד?
“היו. הייתי מטורף אילו לא הגבתי כך. זה היה בעיקר במקרה אחד, כשחשבתי שיש סכנה לחיי בן־משפחה שלי.”
– לבנך בכורך, זאפאר?
"לא. מישהו אחר. תביני שאיני יכול לפרט, כי כמה מבני־משפחתי הקרובים עדיין חיים במדינות מוסלמיות. רוב הזמן אני זועם מכדי לפחד, בגלל השקרים הנוראים שנאמרו עלי, והדמוניזציה שלי ושל ספרי. בשלב מוקדם מאוד הוברר לי, שההישרדות שלי כרוכה בכמה החלטות: קודם כול, לא לראות את עצמי כקורבן אלא כלוחם. כשאתה נכנע למנטליוּת של קורבן, שהיא מאוד נפוצה היום, אתה מאבד את הכוח לקבוע את גורלך ומעניק אותו לאחרים.
"היות שזמני בעולם הזה מוגבל, אין לי שניות מיותרות לבזבז על פיק־ברכיים. שאבתי הרבה עידוד מההיסטוריה, הרצופה ברדיפת סופרים גדולים שאני מעריץ. ראיתי שהם נאבקו בגורלם, וכשזה קרה גם לי אמרתי לעצמי, יש לפניך אתגר שאתה חייב לעמוד בו.
“אני שמח שהמאבק שנקלעתי לתוכו, הוא על נושאים שחשובים לי: חופש הדמיון, חופש הביטוי, ואפילו היכולת להלך ברחובות עירי בלי לפחד מרוצח של ממשלה זרה. מצידו השני של המתרס עומדים היריבים הכי מאוסים עלי בעולם: הקנאות הדתית והטרור המדיני, רצח כשיטה פוליטית.”
פסוקי השטן, הרומן שהפך את סלמאן רושדי לחיה נרדפת, מתרחש בשנות השמונים, ונפתח בהתרסקות מטוס שיצא מהודו ללונדון. אל חופי אנגליה צונחים שני ניצולים: ג’יבריל פארישטה, כוכב הקולנוע האגדי של הודו, וסלאדין צ’אמצ’ה, האיש בעל אלף הקולות, אשר רושדי שתל בדמותו את קורות חייו הוא.
תוך כדי עלילותיהם, מגוללות קורות קהילת המהגרים המוסלמים בלונדון – סיפורי אהבה ותאווה, בגידה ואמונה, עם חלומות ודמיונות ומסע אחורה וקדימה בזמן. בפרק על ראשית האסלאם מסופר על הנביא מאהונד, הוא מוחמד, שמשמיד את האלילים שעבדו מאמיניו בתחילה, ויוצר חברה סגורה ושמרנית. בפרק שעורר על רושדי במיוחד את חמת מוסדות האסלאם, אחד הגיבורים מתאר איך בבית־בושת מסוים נטלו הזונות את שמותיהן של 12 נשותיו של הנביא, להנאת הלקוחות.
“עד לבואו של מאהונד עם ספר החוקים שלו, הנשים לבשו בגדים צבעוניים, ולא דיברו פה אלא על זיונים וכסף, כסף וסקס, ולא רק דיברו, כמובן. למרות האיסור החדש על בשר חזיר צובאים המומרים קטני־האמונה של העיר על דלתו האחורית של האטליז, לקנות את הבשר האסור בסתר. ‘המכירות עלו,’ מילמל (איברהים הקצב), בעוד הוא עצמו מטפס ועולה על בחירת ליבו. 'מחירי בשר החזיר השחור גבוהים, אך לכל הרוחות, החוקים החדשים האלה עושים לי חיים קשים בעבודה. חזיר זה לא חיה שקל להרוג אותה בסתר, בלי רעש.”
(פסוקי השטן, תירגם: משה זינגר, הוצאת כתר)
רושדי מתאר כיצד צבר האסלאם את כוחו, וגם את הגיחוך שבכל מערכת חוקים המנסה להכתיב אורח־חיים טוטלי. כסאטיריקון, הוא עוקץ בספר הזה לא רק את האסלאם, אלא גם ‘איזמים’ אחרים למיניהם – ולא פוסח על הנצרות והיהדות, ואפילו על עולם הפרסום והקולנוע.
זהו ספר צבעוני ומשעשע ומלא הומור, דומה בסגנונו לספריו האחרים של רושדי. בעולם שיש בו חופש ביטוי, היה מתקבל בלי להשאיר עקבות מחוץ לעולם הספרותי, אלא שבמקרה הזה החל להתגלגל כדור־האש הפונדמנטליסטי.
פסוקי השטן ראה אור באנגלית בסוף ספטמבר 1988. ב־12 בפברואר 1989 התקיימה בפקיסטן הפגנה נגד הספר, וחמישה אנשים נהרגו. כעבור יומיים, ב־14 בפברואר, הכריז איאתוללה חומייני, נשיאה הישיש של איראן, על פאתווה – פסק הלכה, המתיר את דמו של רושדי.
רושדי ירד למחתרת. כמה ימים אחר־כך הודיע חומייני שאם רושדי יתנצל, אולי יוסר גזר־דין המוות. רושדי התנצל למחרת לפני כל מי שמצא את עצמו נעלב, אך גזר־הדין נשאר בעינו. ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ’ר, ושר החוץ שלה ליבו את האש כשהודיעו שלדעתם פסוקי השטן אכן פוגע במוסלמים. במהומות בעולם המוסלמי נגד הספר נהרגו עוד עשרים בני אדם. פצצות הוטמנו בחנויות ספרים בלונדון, שמכרו את הספר.
– אילו פירסמת את “פסוקי השטן” היום, גם אז היו מוציאים עליך פאתווה?
"ברור לי שלא. היה לי חוסר מזל, להוציא את הספר בעיתוי אומלל. במהלך כתיבתו לא חשבתי לרגע אחד שהוא יעורר סערה כזאת, יסכן את חיי ויגרום למותם של אנשים אחרים. אילו יצא הספר חצי שנה מאוחר יותר היו קצת ויכוחים, אולי כמה מכתבים נזעמים, לא יותר.
“למזלי הרע, חומייני, ישיש שדעך כוחו, רצה להראות אחרי ההפגנה בפקיסטן שעדיין יש לו השפעה, וניסה לעשות רושם על תומכיו. ארבעה חודשים אחרי שקרא למאמיניו לרצוח אותי, מת בעצמו, אבל הנזק כבר נעשה.”
– היית מאמין לוּ אמר לך מישהו ב־14 בפברואר 1989, שעשור אחר־כך עדיין תחיה במחתרת, וסוף הסיוט לא ייראה כלל באופק?
“מהרגע הראשון, כשאנשי־הביטחון הורו לי לעזוב את ביתי בלונדון לכמה ימים עד יעבור זעם, ידעתי שזה ייקח הרבה זמן. הרעש היה גדול מכדי שיחלוף בן־לילה. אני חשבתי על חמש שנים. כל־כך חריג שאירוע היסטורי עולמי יתרחש סביב אדם אחד. בדרך־כלל אירוע כזה מתחולל סביב עם, או גזע, או רובד חברתי שלם. לעולם לא קורה שאדם אחד והספר שלו הופכים למוקד של מחלוקת כזו. אני מרגיש כמו אדם שפירמידה הפוכה יושבת על ראשו, ואני החוד של אותה הפירמידה.”
– יש בספר דמות, סלמאן הסופר, שדומה לך, והנביא גוזר עליו מוות ואומר, “חילול הקודש שלך, סלמאן, אין לו מחילה.” זו נבואה שהגשימה את עצמה?
“זו עובדה היסטורית. כשמוחמד חזר עטור ניצחון ממכה, הוא היה סובלני יחסית, לא הרג אפילו את אויביו הגדולים, אבל רצח את הסופרים והשחקנים שעשו עליו סאטירה. המאבק על פסוקי השטן הוא, ברובד העמוק ביותר, לא בין מוסלמים לשאינם כאלה, אלא בין אנשים שיש להם חוש הומור לאנשים שאין להם. ולקנאים דתיים אין חוש הומור. הומור יכול להיות מאוד שחור ופראי, וזה לגיטימי, אבל מה שקרה בעקבות הספר היה כל־כך לא מצחיק ואפל, שרבים חשבו שכזה הוא גם הספר, ולא ידעו שזו סאטירה. מה שקרה לפסוקי השטן מצדיק את הספר יותר מכל דבר אחר, כי הוא מראה שהטענות של הספר בדבר הקנאוּת הדתית צרת־האופק אינן בלתי־נכונות.”
רושדי חי תחת שמירה כבדה ורצופה של יחידת 5MI הבריטית. הוצאות אבטחתו הכבדות – מאות אלפי לירות שטרלינג בשנה – מעוררות מחאה באנגליה. רושדי עצמו משתתף בהוצאות האבטחה בסכום שנע סביב 100 אלף ליש"ט לשנה. איש אינו יודע את מוצאותיו. בזמנים הקשים היו חברים קונים לו בגדים, וסַפר היה מגיע מדי פעם למקום מחבואו לגזוז את שׂערו.
“היו עלי בדיחות,” הוא מספר, “כמו למשל: ‘מה זה בלונדיני, עם ציצים גדולים, שגר בטסמניה? סלמאן רושדי’. יעצו לי לעבור ניתוח פלסטי ולפתוח בחיים חדשים. לא שקלתי אפילו. עבורי זה יהיה גרוע ממוות. אין לי חפץ בחייו של אדם אחר. אני רוצה את שלי.”
חברות תעופה סירבו להטיסו מחשש לפיצוץ המטוס. פעם התפוצץ צינור ההסקה בבית שבו גר, והשרברב הגיע בטרם הספיק רושדי להתחבא. שוטר היה צריך להסיח את דעת השרברב, כדי שהסופר המפורסם ביותר בעולם יוכל להיעלם. פעם נתקע בפקק תנועה בדיוק כשיצאו המאמינים המוסלמים מהמסגד מתפילות החג. “ישבתי במושב האחורי של היגואר המשוריין,” הוא מספר, “וכיסיתי את פני בעיתון.”
כיום המצב מעט יותר טוב. “כשאני צריך בגדים, אני קופץ לחנות, עם שומרי־הראש כמובן. גיליתי שאם אני לא מודיע מראש לאן אני הולך, אני די בטוח. אנשים מזהים אותי, ומגלים אהדה. הסכנה שנשקפת לי אינה מהאדם ברחוב.”
– המחיר האישי העצום ששילמת במהלך השנים, גרם לך להתחרט על פרסום "פסוקי השטן"?
"לרגע לא. כתבתי אותו חמש שנים, ואי־אפשר להתחרט על דבר שמייצג תקופת חיים כזו. לא הייתי האדם שאני כעת אילולא עברתי את מה שעברתי, ולא הייתי יכול לכתוב את מה שאני כותב כעת. הספר מבוסס על ידיעה עמוקה של חיי הנביא, וככל שאנשים בקיאים יותר באסלאם, כך הם פחות נפגעים ממנו.
"סבי, רופא במקצועו, היה מוסלמי אדוק שנהג להתפלל חמש פעמים ביום, וגם יצא לחג' למכה. אבי היה איש חסר אמונה, אבל מאוד התמצא באסלאם. ואצלנו בבית, למרות שאנחנו משפחה מוסלמית מקשמיר, יכולנו לדבר על הכול. האסלאם בהודו היה תמיד סובלני. רק כיום, בעקבות הפנאטיות ההינדית הלאומנית, צמחה שם גם קנאות מוסלמית.
"כל הדתות נוצרו כדי להשיב על שתי שאלות גדולות: איך הגענו לכאן, ואיך נחיה. לגבי השאלה הראשונה, כל הדתות טעו. אני לא יודע מה התשובה הנכונה, אבל ברור שהעולם לא נברא בשבעה ימים, והיקום לא יושב על גבו של צב. ולגבי השאלה השנייה, איך נחיה – יש תשובות מעניינות. המון תשובות מעניינות.
"הדבר הכי מסוכן הוא, שמישהו חושב שהוא יודע הכול. הקומוניזם, שהאמין שיש לו הסבר טוטלי לחברה, גרם אומללות למיליוני אנשים במשך עשרות שנים. כל מי שאומר לכם שיש לו תשובות מוחלטות – תברחו ממנו. עיקר תרומתם של היהודים לחברה היה דווקא בגלל עצמאות המחשבה, ולא בגלל צרות האופקים.
“אם אכן בישראל חופש הביטוי הולך ופוחת, והיא נעשית יותר קיצונית־דתית, זה מאוד מדאיג. מדינת ישראל נוסדה כדי שליהודים יהיה מקום לחיות בו בבטחה. היא לא היתה אמורה להיות מקום שבו יהודי חייב לנהל אורח־חיים דתי. מה שקורה אצלכם כיום, הוא ניסיון לשינוי תפישת המדינה כפי שהיתה בעיני מייסדיה, על ידי מיעוט קיצוני וקולני שעלול להשתלט על כל החברה.”
דבקותו בחופש הביטוי אינה יודעת פשרות. כשהגיע לאנגליה סרט קולנוע פקיסטני, שהציג את רושדי כאלכוהוליסט אוהב ישראל, ובסוף הסרט גם תיאר את מותו, התנגד רושדי לרעיון לאסור את הקרנתו. “לדעתי, הדרך לגבור על אויבך אינה על־ידי כך שתשתיק אותו, אלא שתיתן לו לדבר, ואז תראה כמה גישתו אבסורדית. דמוקרטיה היא לא מסיבת תה, מקום שאתה אוכל בו ביסקוויטים ומעיר הערות מנומסות. חופש הביטוי מתחיל בנקודה שבה אנשים אומרים דברים שאתה לא יכול לשאת.”
סלמאן רושדי נולד ב־1947 וגדל בבומבי, בן זכר יחיד למשפחת סוחרים אמידה (יש לו שלוש אחיות). היו לו יחסים קשים עם אביו השתלטן. “חמת־הזעם שחשתי נגדו הפכה אותי לאדם חילוני, המנסה ככל יכולתו לחיות ללא אל מכל סוג שהוא,” הוא אומר. “אבל כשאתה גדל במקום כמו הודו, שיש בו מאות אלים ואלות ואלוהים בכל פינה, אתה לא יכול להימנע מלהיעשות אובססיבי לנושא.”
בגיל 14 נשלח רושדי ללמוד בפנימייה המיוחסת “ראגבי” באנגליה, ושם נתקל לראשונה בגזענות בשל מוצאו. הוא החליט להיות אנגלי יותר מהאנגלים, למד היסטוריה עם דגש על האסלאם באוניברסיטת קמברידג', וניצל את קולו הרועם ויכולת המשחק הקומי שלו, כדי להיות שחקן בתיאטרון־שוליים. אחר־כך היה עשר שנים פרסומאי מצליח.
את קורותיו אלה שילב בתוך ספריו, ובפסוקי השטן הוא מספר כיצד התחתן עם נערה שהיתה בעיניו התגלמות אנגליה:
“הוא לא היה מאוהב בה כלל, אלא באותו קול שנודף ממנו ריח של פודינג יורקשייר ואהבת מולדת. אותו קול מלא, ורדרד, של החלום האנגלי הישן שהוא כה השתוקק להיות חלק ממנו.”
“פגשתי אותה שלושה ימים לפני סוף שנות השישים,” הוא אומר על אשתו הראשונה, קלריסה לוארד, אם בנו הבכור. “היא עבדה ביחסי־ציבור. היינו יחד הרבה זמן והיינו מאוד מאושרים, אבל כמו בהרבה נישואים נגמר לנו הקיטור.”
במהלך נישואיהם פירסם את ילדי חצות (תירגם: אהרון אמיר, זמורה־ביתן) – רומן נפלא שגיבורו נולד, כמו רושדי עצמו, בימים שבהם זכתה הודו בעצמאותה. “נאסרתי באזיקים של ההיסטוריה, וגורלי רותק לבלי הפרד מגורל ארצי,” כתב רושדי בעמודו הראשון של הספר, במה שהפך להיות משפט נבואי, של אדם שנקלע לעין־הסערה ההיסטורית.
הביקורת הקשה שמתח על אינדירה גנדי ועל מדיניות העיקור והעינויים שלה, הביאה אותה להגיש נגדו משפט דיבה, על מה שכתב נגדה בילדי חצות. זו היתה ההתנסות המקדימה שלו במה שיתרחש אחר־כך עם פסוקי השטן. “אבל אז אינדירה מתה, והמשפט התבטל,” הוא אומר לי בעליצות. הרומן זכה בפרס הספרותי הגבוה בבריטניה, נמכר במאות אלפי עותקים והפך אותו לעשיר ומפורסם.
ב־1987 נשא את הסופרת האמריקנית מריאן ויגינס. “אבל עליה אני לא רוצה לדבר,” הוא אומר בהחלטיות. את פסוקי השטן הקדיש לה, אבל כמה חודשים אחרי נישואיהם הוכרזה הפאתווה. חמישה חודשים הסתתרה איתו ויגינס, עד שנמאס לה והיא פגעה בו קשה כשהתראיינה ארוכות בעיתונים, והודיעה שהוא טיפוס אנוכי ויהיר שיעשה כל דבר כדי להציל את עצמו. הם התגרשו ברעש גדול.
העובדה שעליו להחליף מקומות מסתור, לא הקלה עליו למצוא בת־זוג חדשה. ידידים זוכרים כיצד התבקשו להביא נשים פנויות ואינטליגנטיות לארוחות הערב החשאיות, שאליהן היה רושדי מוזמן, כדי שיארחו לו לחברה. “זה היה כמעט כמו שירות ליווי ברמה גבוהה,” התלוננה אחת מהן. “המארחת היתה אומרת, סלמאן כל־כך מסכן, תהיי נחמדה אליו,” או “סלמאן רוצה את מספר הטלפון שלך.”
כשפירסם רושדי אנתולוגיה שערך, ובה מבחר סיפורים מחמישים שנותיה של הודו, התנוסס על העטיפה שמה של עורכת־המשנה: אליזבת ווסט. רק מקורביו ידעו אז שווסט היא חברתו לחיים. הם הכירו אצל ידידים משותפים. שלושה חודשים לאחר הולדת בנם נישאו בטקס אזרחי מאובטח היטב בארצות־הברית.
– חשיפת שמה אינה מסכנת אותה או אותך, שמא יגיעו אליך דרכה?
“אני מנסה לנרמל את חיי ככל האפשר.”
– ואתם מצליחים לנהל חיי משפחה? אתה חי איתה ועם התינוק שלכם באותו הבית?
“אין תגובה”.
– בניך נושאים את שמך?
“כמובן. בני זאפאר כבר בן 19, ולא נמצא פה, אבל אני רוצה שיתגאה בשם רושדי, ושלא יחוש שזה מקור לסכנות. מלבד זאת, התרשמנו שהפאתווה היא אישית נגדי, ולא נגד בני המשפחה שלי.”
– כל דמויות הנשים ההודיות בספרים שלך הן מרתקות: נשים אנרגטיות, חזקות, מיניוֹת, עצמאיות. והנה כשבחרת לשאת אשה, שלושתן היו מערביות.
“אל תשכחי שאני חי 37 שנים במערב. אני לא הודי כפי שיכולתי להיות, אילו נשארתי שם. אבל נכון שגדלתי בבית מלא נשים חזקות. הנשים במעמד הבינוני בהודו הן מדהימות ומלאות קסם, ואילו הגברים עומדים בפינה ומדברים על הבורסה.”
– לאן מתפתח הפונדמנטליזם האסלאמי?
"הפונדמנטליזם באיראן צמח מתוך שלטון האימים הנורא של השאה, שקיבל את תמיכת מדינות המערב. השאה חיסל את רוב צורות ההתנגדות הדמוקרטיות, והמסגד נשאר מרכז הכובד היחיד של האופוזיציה. חומייני הוביל מהפכה אמיתית, שבה נטלו חלק כל שכבות העם, כולל הפמיניסטיות, הקומוניסטים והארגונים המקצועיים. כולם תמכו בו, כי רצו להיפטר מהשאה. הטרגדיה היא שזה התהפך על כל אלה שהעלו אותו לשלטון, והוא רדף ועינה אותם עוד יותר משעשה השאה.
“בממדים היסטוריים, הפונדמנטליזם האסלאמי הוא תופעה חדשה, ולדעתי, קצרת־טווח. בסופו של דבר היא לא תספק את מה שרוב האנשים רוצים, כלומר חברה שיכולה להתקיים. לא חשוב מה הדת שלך, רוב האנשים רוצים חברה מתפקדת וחיים לילדים שלהם. הרעיונות הימי־ביניימים האלה פשוט לא יכולים להצליח במדינה של המאה העשרים.”
– אבל עובדה שהמגמה להחזיר את מחוגי הזמן לאחור, מתגברת בכל מדינות האסלאם וגם בישראל.
"אולי החוגים האלה צוברים כוח פוליטי, אבל כשמביטים מקרוב רואים שהמדינות שבתוכן הם מתחזקים, מתפוררות. אין לי שום סימפטיה לשאה, אבל בימיו היתה איראן מדינה מאוד מפותחת, עשירה, מתועשת, מתוחכמת, עם תנועה חזקה של נשים ושל איגודים מקצועיים. איראן היתה יצואנית מזון, וכעת תושביה רעבים ללחם, נואשים, מובטלים, יכולת ייצור הנפט שלהם ירדה לחלק אפסי של מה שהיה בעבר, והם מבכים את הילדים שלהם שנהרגו במלחמה המטופשת עם עיראק.
"איראן היתה המדינה שבה החלה המהפכה האסלאמית, ואני מאמין שהיא תהיה הראשונה שבה זה יסתיים. מה שקורה שם עכשיו הוא ראשית הקץ. 60 אחוז מהאוכלוסייה הם מתחת לגיל 18. הם נולדו, פחות או יותר, בזמן המהפכה, ואין להם השקעה בה, הם לא השתתפו בה, והם רוצים את החופש הרגיל שכל בן 18 רוצה – זה טבע האדם. אתה רוצה לצאת עם נערה לגן הציבורי, ללכת איתה יד ביד, לשמוע מוזיקה, ליהנות. חייב להיות אלמנט של תענוג בחיים, לא רק תפילות. האם.טי.וי, האינטרנט והלוויינים גורמים לכך שאי־אפשר עוד לשלוט על מידע, אנשים רואים מה קורה בעולם.
"קולם של הצעירים החל להישמע. הנשיא חתאמי קיבל את 100 אחוז הקולות שלהם, בגלל חוסר שביעות־הרצון שלהם מהמשטר הישן. אם הוא לא יוכל לספק את שיפור החיים שבגללו הצביעו בעבורו, חוסר שביעות־הרצון יגבר, ויהיה עימות בין מצדדי הרפורמה לבין השמרנים. וזה יהיה עימות שיחלחל לרחובות ועלול להפוך למלחמה.
“בעוד עשר שנים, לדעתי, יהיה המצב באיראן שונה לגמרי. אולי אפילו בעוד חמש שנים. כי הדברים עכשיו קורים במהירות מואצת. כשנפלה חומת ברלין, איש לא שיער שכל־כך מהר יתאחדו שתי הגרמניות.”
– אם מנשבות רוחות כאלה, איך זה שהאיום עליך לא נחלש?
“כי הממשלה באיראן מחולקת, והנשיא החדש לא שולט לגמרי על כל ממשלתו. משרד הביון, זה שממונה על הוצאות להורג בחו”ל, כפוף למנהיגים הדתיים ולבעלי הקו הקשוח, ועד שיחול אצלם שינוי, תימשך הסכנה לחיי.
"טרור בכל חברה הוא תוצאה של אכזבה מכשלונות המערכת. הטרור באירלנד היה בגלל חוסר היכולת להגיע להידברות פוליטית, וגם בישראל כך. ישראל נכשלה בפתרון בעיית פלשתין. הכישלון הזה לא התרחש בחמש הדקות האחרונות, אלא בחמישים השנים שעברו.
“ולא שלא ניסיתם. למשל, רצח יצחק רבין זיעזע אותי מאוד. זה נורא שאנשים צריכים לתת את חייהם על מזבח רעיונות נשגבים. הרגשתי בחילה, הייתי ממש חולה.”
– הזדהית איתו יותר משום שאתה עצמך נתון תחת פאתווה?
“לא, לא חשבתי על עצמי לרגע. זה המוות שלו, לא שלי. זו יומרנות להידחף לתוך מוות של אדם אחר. מספר האנשים שהיו להוטים לעצור את רבין, היה גדול יותר מאשר אצלי. אני לא מאמין שיהיו כל־כך הרבה אנשים שכועסים מספיק כדי להרוג אותי, אם ממשלת איראן תחדל להיות הכוח המניע, ואם לא ירוויחו מזה כסף.”
לפני ארבע שנים פגש רושדי במסיבה באיטליה את אחד מאילי האופנה, שנעץ בו מבט והסתלק בגסות. מאוחר יותר חזר, והתנצל: “חשבתי שאתה יהודי,” אמר. “אני לא אדם אלים ביסודי, אבל הדחף הראשוני שלי היה להעיף אותו במכה מהמרפסת,” נזכר רושדי. “אבל במקום זאת אמרתי לו, ‘הלוואי שהייתי יהודי’.”
הוא מיודד מאוד עם דויד גרוסמן. "אני אוהב את הכתיבה העיתונאית והספרותית שלו. זה דבר שרק מעטים אצלנו עושים, לעבוד משני עברי הגבול, של רפורטז’ה ודמיון, באותה איכות. אילו הייתי סופר ישראלי, גם אני הייתי רוצה להשתמש בשני כלי הנשק המילוליים הללו.
“הספרות מטבעה היא איטית. לוקח לי חמש שנים לכתוב ספר, ואני רוצה שיהיה עמיד, שאפשר יהיה לקרוא אותו בעוד שנים רבות, ולכן אינו יכול להיות תגובה מיידית על המצב. אבל תמיד רציתי להיות גם חלק מהשיחה הפוליטית. לכן הסכמתי להתחיל לכתוב פעם בחודש טור בניו־יורק טיימס.”
– היית רוצה לבוא לישראל, להתרשם ולכתוב עליה?
"מאוד. ישראל מרתקת אותי. לא רק כערש התרבויות הגדולות, אלא גם משום שמה שמתרחש בה כעת מסקרן אותי מאוד. אם יזמינו אותי, מאוד אשמח לבוא. אני לא שייך לאלה בעולם המוסלמי שרוצים לראות את סופה של ישראל, אלא של אלה שרוצים לראות מדינה פלשתינית. העיקרון של שטחים תמורת שלום הוא הדרך היחידה, גם אם היא קשה, ויש בעיה אמיתית עם ירושלים. "לדעתי, העם משני הצדדים, גם הישראלים וגם הפלשתינים, מעוניין לשבת סביב השולחן ולהגיע לפתרון. וכמו באירלנד, שבה לחצו האנשים על המנהיגים להגיע להסכם, גם אצלכם צריך לעשות זאת.
“ראיתי בטלוויזיה מתנחל ממוצא אמריקני, והוא דיבר על כך שלפי התנ”ך הארץ שייכת לו, והפלשתינים יצטרכו להשלים עם זה. זכויות הקניין האלה לא מקובלות בעולם המודרני. שאם לא כן, נצטרך להחזיר לדינוזאורים את כדור־הארץ, כי הם היו פה לפנינו, או שניתן לציפורים את לונדון, ונחזור לחיות על העצים.
“לפלשתינים ניתן כרגע שטח קטן מדי וצפוף מדי, שאי־אפשר לחיות בו ואין לו קיום כישות עצמאית, וכל זמן שזה המצב אנשים יידחפו למעשי טרור. אני חושב שרוב בני האדם הם הגיוניים באופן בסיסי. העולם לא מלא טרוריסטים ומטורפים. העולם מלא אנשים רגילים, שמנסים לחיות חיים שקטים, להתפרנס, לגדל ילדים. ואם תוכל לספק להם ציפיות סבירות של אורח־חיים כזה, הם עצמם יתנגדו לכל מי שינסה להרוס את נווה־המדבר שלהם.”
ב־1995, כשסיים סלמאן רושדי את כתיבת ספרו האנחה האחרונה של המורי, חתם אותו במשפט, “אעצום את עיני על־פי מנהגה העתיק של משפחתנו, להירדם בעִתות מצוקה, ואקווה להתעורר, מחודש ועליז, בזמנים טובים יותר.”
– האם זו משאלת לב, ניסיון לכשף את המציאות?
רושדי חייך. “כשהתחלתי לכתוב, כבר היה בראשי משפט הסיום הזה. זה לא אופייני לי, לדעת את הסוף עוד בטרם התחלתי, כי בדרך־כלל הסוף מתפתח במהלך הכתיבה. ברומן הזה קורים דברים איומים והוא מסתיים באופן טרגי, אבל רציתי שלפחות נימת הסיום תהיה אופטימית. רציתי לומר שהטרגדיה אינה הדבר היחיד בחיים, וכך אני גם מנסה לחיות, מאז שהוכרזה הפאתווה על ראשי.”
זו סאגה משפחתית המשתרעת על פני ארבעה דורות, מ־1870 ועד ימינו אלה, כשאוטובוסים מתפוצצים במרכז בומבי בגלל לאומנים קנאים. הגיבורים המרכזיים הם אורורה דה־גאמה, היפהפייה הסוערת, שבגיל 15 מתאהבת באברהם זוגויבי, יהודי מקוצ’ין, פועל במפעל התבלינים של משפחתה, מבוגר ממנה בשנים רבות. ארבעה ילדים נולדים להם, והצעיר שבהם, מוראס, יליד 1957, הוא שמגולל את סיפור המשפחה – על האהבות, האסונות, האכזבות והנצחונות. תוך כדי כך, בלשונו המלוטשת ובהומור שלו, מספר רושדי את סיפורה הפוליטי והחברתי של הודו, על הפנאטיות ההינדית, האלימות בקשמיר, מדבר על תפקידה של האמנות בחיים, ואפילו אלינו הוא מגיע, בהערת אגב על יהודי קוצ’ין שעלו לישראל וסובלים מגזענות בשל עורם הכהה. מי שמחפש עדות לחיי השבי של רושדי, ימצא שם קטעים נרחבים.
– אתה מתאר את הקהילה היהודית בקוצ’ין. עשית תחקיר?
“נסעתי לקוצ’ין כמה פעמים, ללמוד את ההיסטוריה של הקהילה, ואני מכיר יהודים רבים. המעמד הבורגני בבומבי, שם גדלתי, הוא טראנס־קהילתי, ונערים יהודים היו חברי ללימודים. בבגרותי, נמשכתי לסופרים היהודים: סול בלו, פיליפ רות, ברנרד מלמוד, וכמובן יצחק בשביס זינגר.”
בסוף ספטמבר 1998, הודיע נשיא איראן חתאמי בעצרת האו“ם בניו־יורק, שארצו לא תרדוף עוד את סלמאן רושדי. על ההצהרה שב וחזר שר החוץ האיראני, כמאל חאראזי. שני המנהיגים האיראנים לא הודיעו שארצם מבטלת את ה”פאתווה", וסוגרת את קרן הפרס על ראשו של רושדי. “הסיוט תם,” מיהר רושדי לומר ביציאתו הפומבית הראשונה לרחובות לונדון. אבל לא חלפו ימים רבים, וחצי מחברי הפרלמנט הביעו התנגדותם לשינוי במדיניות כלפיו, ואגודת הסטודנטים האיראנית הזדרזה להכריז שהקציבה פרס חדש על ראשו.