הַיּוֹם פּוֹנֶה. מֶה עָרֵב לִי הַיּוֹם תְּמוֹלִי הָרוֹנֵן!

מַה יַּעַשׂ פַּיְטָן לְעֵת־עֶרֶב וּבָקְרוֹ הַיָּקָר לֹא יְחוֹנֵן?

אָשׁוּב לִמְקוֹמִי הָרִאשׁוֹן, שָׁם כְּפָרִי וּנְהָרִי הַצּוֹנֵן,

אָשׁוּט בַּמֶּרְחָב, עַל הַגֶּבַע אֶעֱלֶה, וְאַקְשִׁיב וְאֶתְבּוֹנֵן,

הִנֵּה הוּא הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ! פָּתוּחַ כְּקֶדֶם הַשַּׁעַר,

כַּר וְנָהָר לוֹ בָּעֹרֶף, וְאֹפֶק גּוֹהֵר עַל הַיַּעַר.

יֶלֶד מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה – עָב קַל שָׁם גּוֹוֵעַ בְּצַעַר,

הַמַּיְמָה יַעֲמִיק – עֵין הַנַּחַל חַד מֶבָּטָהּ כְּמוֹ תַּעַר.

אָבִיב. רַחֲבוּת מְלַבְלֶבֶת, תֹּם תְּכֵלֶת וְשֶׁמֶשׁ זוֹרַחַת,

נַעֲרָה בַּשָּׂדֶה, אִתָּהּ יֶלֶד, כַּפּוֹ בְּכַפָּהּ דֹּם מֻנַּחַת.

…שִׂמְלָה מְרַפְרֶפֶת בָּרוּחַ, כְּמִפְּנֵי גְבִרְתָּהּ הִיא בּוֹרַחַת;

נַפְשׁוֹ מִתְמוֹגֶגֶת מִנֹּעַם, עֵינוֹ מִתְנוֹצֶצֶת מִנַּחַת.

“אֲהַבְתִּיךָ כְּאָח לִי!” וְאֶת פִּי הִיא כְּכַד הִטְּתָה אֱלֵי פִּיהָ,

וַתֵּשְׁתְּ אֶת נַפְשִׁי הַצְּמֵאָה לָהּ, וַתּוֹסֶף, וְלֹא הִרְוִיתִיהָ;

בַּכְּפָר, עַל שְׂפַת פֶּלֶג צָנוּעַ, בִּשְׂדֵה יַלְדוּתִי אִוִּיתִיהָ,

וּדְמוּתָהּ – רַק אַחַת מִנִּי אֶלֶף בַּשִּׁיר הֶעָצוּב עִצַּבְתִּיהָ.