אוֹדְךָ אֱלֹהִים כִּי רָאַתְנִי עֵינְךָ

תּוֹעֶה בַּדְּרָכִים וְאָמַרְתָּ לִי: “בּוֹא!”

וְטֶרֶם יָדַעְתִּי עוֹד אָנָה אָבוֹא,

כִּי רַב כֹּה הַדֶּרֶךְ בֵּינִי וּבֵינְךָ.

…לַיְלָה אָבוֹא אֶל בֵּיתְךָ הַשָּׁלֵו,

עִם צְלָלִים אֶתְהַלֵּךְ בְּחַצְרוֹת דְּבִירְךָ;

אֶבְרֶה מִיָּדְךָ וְאֶרְוֶה אֲוִירְךָ,

וּבְקוֹל דִּמְמָתְךָ קוֹל לִבִּי אֲשַׁלֵּב.

אָהַבְתִּי מְעוֹן לֵילְךָ וּלְחַסְדּוֹ מֶה עָרַגְתִּי!

וְאָצַל מִצִּלּוֹ לִי וְהוֹבִילַנִי שְׁבִילָיו;

מִסּוֹד מִסְתָּרָיו אֶשְׁמְעָה הֵד צְלִילָיו,

מִצְּלָלָיו לְנַפְשִׁי שִׁיר הָאוֹר אָרַגְתִּי.

אוֹדְךָ לְעוֹלָם! כִּי שְׁמַעְתַּנִי מְבַכֶּה

עֹמֶק יְגוֹנִי – וְאָמַרְתָּ: “הַעֲמֵק!”

אָנָה, אֵלִי, מִדִּמְעִי אֶתְחַמֵּק

וְַאתָּה בְּקִרְבִּי לְבִכְיִי מְחַכֶּה? – – –