אוֹר נֹגַהּ נוּגֶה עַל פְּנֵי יֶרֶק כֵּהֶה,

עַל דֶּשֶׁא עָנָו וַעֲנַף דֶּקֶל גֵּאֶה;

פּוֹנֶה זִיו הַיּוֹם וְהוֹלְֵך וְקֵהֶה.

אָהַבְתִּי זֶה זֹהַר חַנּוּן טֶרֶם בּוֹא

שֶׁמֶשׁ לַיָּם, וַאֲנִי עוֹמֵד עַל גַּבּוֹ

וְאוֹמֵר אֶל לִבִּי: קְרַב אֵלָיו וְגַע בּוֹ! –

שְׁמַע דִּמְמָתוֹ הַגּוֹאָה – הֲלֹא הִיא

הָגוּת הַנְּצָחִים שֶׁבַּלֵּב הָאֱלֹהִי,

קוֹל אוֹמֵר מִבְּרֵאשִׁית בְּלִי הֶרֶף: “יְהִי!..”

אוֹר עֶרֶב רַחוּם בַּשָּׂדֶה – – הַכַּלָּנִית

יוֹקֶדֶת בְּאֹדֶם בִּשְׁחוֹר הַמַּעֲנִית,

כְּשִׁיר מְשׁוֹרֵר מוּל שְׁקִיעָה אַרְגְּמָנִית – – –