אֶרְאֶנּוּ, הַיּוֹם הֶעָצוּב, הַדּוֹמֵם, –

הָרוּחַ תִּשְׁפַּל וְלֹא עוֹד תִּתְרוֹמֵם,

וְקוֹדֵר אָז יְהִי הָעוֹלָם וְשׁוֹמֵם.

בִּפְנֵי הַנְּעָרוֹת הַנָּאוֹת אֶתְבּוֹנֵן –

עֵינָן בְּאוֹת חֶסֶד לִבִּי לֹא תְּחוֹנֵן,

וְהַכֹּל מַחֲרִישׁ לִי, וְאָפֹר וְצוֹנֵן.

אָז אֵפֶן לַשִּׁיר הָרַחוּם, הַנָּעִים,

אֶשְׁמַע אֶת צְלִילָיו שָׁם עוֹלִים כֹּה נָאִים,

אַךְ לֹא לִקְרָאתִי הֵם הוֹלְכִים וּבָאִים, –

לֹא לִי, לֹא אֵלַי – – וְעָבַר עַל־יָדִי

וְלֹא יְשׁוּרֵנִי שִׁירִי מַחְמַדִּי,

וְאִשָּׁאֵר אָנֹכִי עִם בִּכְיִי לְבַדִּי. – – –