הָרוּחַ נֵעוֹר, הִתְעוֹרֵר הַמֵּיתָר,

הוֹמֶה לוֹ הַלֵּב כְּכִנּוֹר, וְנֶעְתָּר

לַשִּׁיר הַיָּחִיד, שֶׁאָמַרְתִּי נֶעְדַּר.

וְהַשְּׁקִיעָה לִי לֹוחֶשֶׁת: יְדַעְתִּיךָ, אַתָּה

הוֹלֵךְ לִקְרָאתִי מֵעוֹדְךָ… וְעַתָּה

הִנֵּה זֶה קָרַבְנוּ! הִגִּיעָה שַׁעְתָּהּ

שֶׁל תְּפִלַּת בֵּין עַרְבַּיִם… עֲלֵה לַדּוּכָן!

שׁוּר: בָּמַת אֵשׁ־אֱלֹהִים שָׁם תּוּכַן

לְהוֹלְכִי־דֶרֶךְ־עֹצֶב, הִתְחַנֵּן וְתוּחַן –

וְיֻתַּן לְךָ מַה שֶׁהִתְפַּלַּלְתָּ לוֹ בְּעוֹד

הָעוֹלָם בִּלְבָבְךָ, וּמְחַכֶּה הוּא לְאוֹת

הַפֶּלֶא הַגָּדוֹל הַמִּתְמַהְמֵהַּ מְאֹד.

שָׁמַעְתִּי הַקּוֹל הַקוֹרֵא לִי דוּמָם

מֵעַנְנֵי הַכָּבוֹד הַנִּשְׂרָפִים לְתֻמָּם;

וָאֹמַר: כֹּה חַיַּי יְאֻכְּלוּ עַד תֻּמָם!