דֹּב, שָׁפָן וּבֻבָּה

וְכָל דָּרֵי הָאִצְטַבָּה

הִשְׁתּוֹמְמוּ מְאֹד:

מִסָּבִיב, כָּל הַדְּבָרִים,

וַאֲפִלּוּ הַסְּפָרִים

הִתְחִילוּ לִרְעֹד.

מַה־קָּרָה? מַה־קָּרָה?

בְּוַדַּאי אֵיזוֹ צָרָה;

אַךְ לֹא נֵדַע, מָה.

הַדֹּב אֶל הַבֻּבָּה לָחַשׁ

בְּלֵב פּוֹעֵם וְנִרְגָּשׁ:

          רַעַשׁ אֲדָמָה!

הַבֻּבָּה נִפְחֲדָה;

בֶּהָלָה וּרְעָדָה

אָחֲזָה כֻּלָּם פִּתְאֹם.

וּכְמוֹ בְּבֶהָלָה תָּמִיד,

מִבְּלִי לַחְשֹׁב וּלְהַבִּיט

קָפֹץ קָפְצוּ לַתְּהוֹם.

אֶחָד שִׁבֵּר אֶת שְׁתֵּי רַגְלָיו,

אַחֵר עִקֵּם אֶת קְצֵה הָאַף,

נָקַע לוֹ הָאֲגֻדָּל;

לַכּוּשִׁי דָפַק הַלֵּב

וְהַשָּׁפָן הִתְעַלֵּף, –

אֲבָל רֻבָּם נִצָּל

וְכָל הָרַעַשׁ – אֵין אָסוֹן! –

הָיָה בְּעֶצֶם רַק לָצוֹן:

הַחֲתוּלָה הַצְּהֻבַָּה

הִתְחַכְּכָה בָּאִצְטַבָּה.