הוא לא היה מיוחס, כי בן הסוסה במקום – סוסת העבודה הפשוטה. היא עבדה בחרישה ובשידוד, גם בעגלה להובלה הקלה – והוא פורץ לעתים לרוץ אחריה מתוך החצר או צונף צניפה ממקומו כלפי השדה מקום שם חרשה. אף־על־פי־כן הטיפול והאיבוס פעלו והקנו לו מידות. עורו האדמדם התנוצץ, גוו היה דק וסגלגל, צהלתו נשמעה עליזה וצלולה ושם נקרא לו – נמרוד. וכדרך הטבע – כיוון ששיחקה לו שעתו – נטפל לו אומן שהשגיח עליו ולימד אותו נימוסים משעשעים. ברוך עצמו הדריכו בשעותיו הפנויות: “־ נמרוד קפוץ!” ־ ־ וקפץ. – “נמרוד, בוא!” ־ ־ ונגש. “נמרוד, רוץ!” – וזקף נמרוד ראשו, אץ כחץ למרחב ־ ־

ותוך הטיפוחים הרבים החציף והלך הסייח, נעשה עזפנים. כיוון שאנשי המקום צהלו למראהו וברוך אומנו הביט בקורת־רוח גלוייה בעד זגוגיות משקפיו, חשב לו נמרוד לחובה להגביה לקפוץ עד לשכמו של ברוך בפרסתו הדקה. התנשא בזקיפה על שתי רגליו הנאות, הושיט את גפיו לפנים והניח בחן על כתפי מדריכו. הצופים צווחו פה אחד: הזהר נא, ברוך! – הריבות שבמשק עצמו את עיניהן מפליאה ־ ־ אך משום זה בלבד היה כדאי לברוך לחזור על התרגיל לעיני כל ולהראות – מה נאות הליכותיו של נמרוד!

קפץ נמרוד את קפיצתו אחרי שאולף אף אם לא נתבקש במיוחד. לפחדה של העובדת בלול או למורת־רוחו של המחלק מזונות לפרות, הראה גם להם מה פשוט הדבר להניח את גפיו של כתפי איש ואיש… עד שהביא לכלל כעס את אנשי העבודה הקשים, שלבם אינו פנוי לשעשוע תמיד, וקבלו והתלוננו בפני ברוך מדריכו: “אתה מקלקל את הסייח… אתה משחית את מידותיו לבלי נשוא… עוד מעט ויגיע לכלל ניזוק הבריות ומוטב שירוץ אחרי המחרשה של אמו מהתהלך בחצר באפס מעשה”… – והיו נכונים הקובלים לפתוח את השער כדי לתת ידיים לסייח לצאת את החצר ולא יטריד את האדם והחי.

אך דא עקא, כי בנידון זה חזקה פקודתו של ברוך, כלהכעיס: לא לתת ידיים לנמרוד לברוח – אל יצא ־ ־ כי בחצר יישאר כל היום ־ ־ אל יהא נגרר אחרי מחרשה או משדדה בשדה פן יוזק וכבר קרה מעשה.

– והרי אפשר היה לקשות על ברוך: הא כיצד – ואתה בעצמך מביא את נמרוד לקפיצה? אתה הפותח לפתע בשעת רצון את השער והסייח קופץ על כלים – על פני דיסקים ושיני משדדות הפוכות – מועד להחבל בכל רגע בחרמש ובסכין ובגלגל מכונה?! – תיקו. צחק ברוך העקשן ואמר: שאני… זו שיטה שלי וזו שיטה שאינה שלי… מעתה קום וטען על ברוך!

וניתנה האמת להאמר כי לא בא נמרוד לכלל נזק, בפתוח ברוך את השער. כחץ פרץ לשדה ודהר, חג חוגים עצומים, לא הבחין בין האדמה הזרועה ובין שאיננה זרועה, בין זו הטובענית מהגשם ובין החרבה למידרך – כי רגליו הקלות נשאוהו, כנפיים צמחו לו – והצופים עומדים משתאים:

שם קורא דרור לנמרוד וכאן ברוך – נהנה ־ ־ שם מגמא הסייח על פני רגבים וסלעים – וכאן פני אומנו מזהירות ־ ־ שם – חשש פן לא יחזור עוד הסייח החפשי – וכאן סמוך ובטוח מדריכו השקט, אף מושיט את ידו וקורא לו: בוא, נמרוד… בוא, נמרוד… ובא נמרוד עדיו ככל שחג את חוגיו, התרומם וזקף את גפיו, אף שב בן־רגע לדהור בסיבובו המפליא. לא יכלו עוד הצופים לשקוט למראה והחלו מעתירים על ברוך:

– ברוך, גדל כבר נמרוד ––

– ברוך, הנח לנו לרכב על הסייח ––

והחלה פרשת בקשות –––

ודאי שידע גם אומנו של נמרוד, כי אין לגדל את הסייח בשנתו השלישית בלי שינוסה גבו לרוכב – לשם כך נוצר. בדק ברוך לא אחת את שדרתו המקושתת ואף־על־פי ששוקעה תחת לחץ ידו, הבחין שהגיע הזמן לנסות את נמרוד ברכיבה. ושדרת גבו של נמרוד המקושתת בחן הוסיפה לעורר נערים אמיצים אף סקרנותן של נערות במקום. הנערים טענו כי לטובת נמרוד עצמו שיאלפוהו מהר לרכיבה; והנערות שלא דאגו לנמרוד, עיניהן נוצצו כאשר תיארו לעצמן טיול על גבו על פני השדות והפצירו: מה טוב היה טיול ברכיבה על נמרוד, לו הרשית, ברוך! ––

– תרכבנה נערות על נמרוד לטיול כאשר יצמח השער על כף־יד… – צחק ברוך. – והנערים – הוסיף בטינה – יאריכו גם הם את רוחם…

אף־על־פי־כן בא הרגע בו נער קפץ על גבו של נמרוד – ואולי בזה הושם קץ לחירות נעוריו. בין על אחריותו עשה זאת הנער ובין ברשות המדריך, אך הרגע הפך לשעת צפייה מתוחה… כי לפתע־פתאום היה הדבר – לעת־ערב – כאשר נאספו הבאים מהשדה לחצר ואנשי המשק עמדו להכנס אל בתיהם – אז ראו את הנער צמוד אל הסייח ללא רסן ומתג – ושניהם נעלמים מהעין כמו נישאו בסערה… הכל פתחו פה ועצרו בנשימה: מה היה על הנער? ־ ־ הראיתם בנסיון הנועז – איך הוחל? – הכל הביטו למרחק ותהו: האם נתרסק הבחור מדהרת הטירוף או שמא כרע נמרוד הצעיר תחת משא רוכבו הראשון? ־ ־ כן ארכו רגעי הצפייה עד שהופיעו שניהם – ונמרוד פוסע מתון – השלים.

– בתחילה השתולל. – סח בפשטות הרוכב.

– ולא נפלת אחור?

– בכוונה לא בטחתי ברסן, לא חבשתי אוכף. כי נצמדתי אליו ללא רסן ואחליט: ארכב באשר ישאני נמרוד.

–? ––

– והוא דהר ושטף עד שנתכסה בזעה. ראו הנהו מרטיט בקצפו, אך שקט ונכנע לבסוף.

עורר נמרוד רחמים משום־מה כשהוא לח ומלוחלח וירכיו הצעירות מתנשאות ברתת. בטנו העגולה התרוממה ושפלה וזו לו פעם ראשונה לראות את ברוך בלי להרים את גפיו ולהניחן על כתפיו. כן שקט כאשר כיסוהו בשק לבל יצטנן ועמדו ושקלו מסביב: אם אמנם כבר ראוי הוא לבוא באוכף או שמא מוטב לדחות ולהמתין עד שיתחזק יותר ־ ־ על כל פנים, מהדין־ודברים בלבד, הבין נמרוד כי עם הדהרה שדהר והרוכב על גבו חלה תמורה בחייו… דומה, כי שוב לא נמשך מאז לצאת ולהסתובב בצניפת זנב של קונדס או ברחרוח, כאשר הבהמות נאסרו לעת בוקר לעגלה או לכלי עבודה; כן הסתייג מלגשת אל מי שהיתה אמו, כשהיא אסורה במוסרות כבת־זוג. כל המשטר הזה של עבודת היום שוב אל עורר בו אותה סקרנות, בה היה אץ לגשש בכל קרון שנכנס ועגלה שיצאה ־ ־ כמו חשש לעוקצו של משטר עבודה, אעפ"י שבעצמו עוד לא הובא בעול.

אף ברוך אומנו עדיין לא משך ממנו את ידו ולא עוד אלא הכפיל רחמיו וטיפוחיו בנמרוד. מה קודם לכן התנגד לכל נסיון שנעשה להוציא את הסייח מרשותו, עתה התנגד משנה ־ ־ ומה עמד בעבר בפני הפצרות ותחנונים של נערים ונערות בדבר טיול על נמרוד – עתה חזקה מצוותו פי־כמה. שוב לא מחזות־שעשועים ערך בקפיצות של נמרוד לעיני אנשי המקום, אלא הרבה לבחנו. הקפיד על מנת האוכל שלו שתינתן במידה – לבל תגדל הכרס. אך יהיה בה כדי להוסיף כוחות ואונים לנמרוד.

האמנם היטיב בכל אלה עם חניכו? – חידה היא. כאמור, נמרוד לא נתברך ביחש “דמו” ורק הטיפוח הקנה לו את חינו: גם און הנעורים שיווה לו את הקסם בעיני רואיו. המשובה בה דבר על פני שדות ורגבים משכה אליו חסד והקפיצות שקפץ הטו אליו לב – אך כעת בבוא שעת שיקול־דעת, היו שראו נכוחה וטענו:

– במשקי הערביים, שהם מוחזקים כחובבי סוס, סייח כגון זה עומד לרכיבה מכבר.

ועוד:

– הרי עובדה וראו עובר־דרך, על גבי מה הוא בא? הווי אומר: על סייח שגידל.

אף צדקו הטוענים. ראו בדרכים רוכבים על סוסים פחותים מנמרוד בקומה ובכוח. ערבי זקן וכבד־גוף התנהל ברכיבה מתונה ותחתיו סייח שלא הוציא את נעוריו – אף־על־פי־כן נשא הסייח ברוכבו, נושא ומניע בראשו, מרצד וממולל ברגליו הדקות. יתר על כן: כבר עמד ערבי שנשאל ודרש לשבח את הרכיבה המוקדמת על סייח אף אמר כי יש בה להשביח את כוח־הסבל. ואם ערבי כך – מדוע יהיו מדקדקים יותר ממנו אנשי־העבודה היהודים? –

כן היו מדיינים במשק לכאן ולכאן אף הזמן החולף פעל – וכאשר קם איש משק והעתיק את נמרוד ממחיצתו באורווה אל בין בהמות־העבודה כי צר המקום – ברוך השים את עצמו כמחריש. וכאשר קם החותך בעניני המשק בחוץ ובהיותו אץ לדרכו חבש את נמרוד ורכב לדרכו – לא השמיע ברוך מטוב ועד רע… ולא עוד אלא כשחזר הלה מדרכו ונמרוד שלם ומתנהל באוכף כבר־דעת – עמד ברוך בין שאר אנשי המקום והשמיע בפנים צהובות:

– עתה יש לפחות בהמה נאה לרכיבה אשר לא תבייש את המשק בפני שאר ישובים.

– אמת ויציב וקורת־רוח היתה לי היום. – הודה גם החותך בעניני המשק וענה אמן אחרי דברי ברוך – היום התכבדתי בכבוד הסייח שלנו, כי לא פרד היה תחתי אף לא סוס־עבודה יגע. גדל כבודי בעיני עצמי ובזכות זה קניתי לקישוטו שקיים.

נקבע איפוא מאליו הנוהג, כי החותך בעניני המשק חובש לצורך נסיעותיו את נמרוד; וכן הצריך צריכה פתאומית לרופא אף הוא אץ ורוכב על נמרוד. הנערה המשתוקקת ביום שבת לטיול מוצאת לה בחור החובש למענה את נמרוד ובהמה אם אבדה ויש לרדוף אחריה או רועים זרים כי נראו בשדות מרחוק – מיד חובשים את נמרוד ורודפים, משיגים ותופסים…

־ומה עוד חסר? המעבר האחרון לבגרות ואף הוא לא בושש…

משק עברי הרי כמוהו כגלגל מכונה, אשר יסובב בסיבובו היומי־השנתי ושוב אין לפניו אלא ההכרח. יום אחד עמדה הסוסה יחידה ביצולה ובן־זוג חסר לה – התעמוד בטלה? צרפו את נמרוד. תחילה לנסיון צרפו את הבן אל מי שהיתה אמו והתראה משונה בגופו הצעיר ובהילוכו המכרכר בעגלת־עבודה, שהיא מתגלגלת על אופנים חשוקים. “המאזניים” חבטו ברגליו הדקות מאחור וכן התרומם וקפץ לו היצול אל פניו. הנה אצה העגלה במורד בלי שמשכו בה והנה נעשתה כבדה במעלה – איך יעמוד סייח צעיר בכל אלה?…

עם זה לא ארכו הימים והרכיבה באוכף בקישוט השקיים היתה לנחלת העבר, כי לא רבו רוכבים במשק עובדים. אמנם פה ושם בשכנות אפשר היה לראות בגורלם של סייחים והוא שונה בתכלית. במאהל בדווי דל עמדו סייחים באוכפיהם כל שעות היום ולא נתייגעו מריצה בחום, ואם בכביש הגדול עברו שיירות של רוכבים – הרי גם כאן התנהלו סייחי הרכיבה כבני־יחש… לא כן עם נמרוד. במשק היהודי גדל ואם נמצאו עוד מהפכים בזכותו מטעם גילו הרך – נשמעה מיד תשובה ניצחת: יעבוד ואצל היצול גרמיו יתרחבו ותחזקנה רגליו ־ ־ ועל בהמות העבודה, נחשב גם נמרוד.