איני סבור, כי יש אחד אשר ידע או יזכור איך מצא נטרן את מותו או באילו נסיבות בא עליו המוות על אם הכביש, בו נודע בשמירתו. אך כשמצאו אותו – ועורו השחור והמפוספס פסים לבנים שוב אינו מטיל אימה על העוברים והשבים – הבינו מה תפקיד מילא, מה נאמן היה למשמרתו ומה נואשת היתה דרך מלחמתו תמיד – מלחמה בלתי־שווה בה מצא גם את מותו. כי הוא הובא אל המקום עוד לפני הקראו נטרן, וכאן האנשים אשר גידלוהו הועידו אותו לתפקיד אשר על שמו נקרא. ואמנם המקום מטבעו היה זקוק לכלב נטירה אמיץ.

המקום היה מפולג משני צידי הכביש והכביש הוא הנמשך מקצה הארץ האחד, עולה ועובר בזה בין האקאליפטים ויוצא לקצה הארץ השני.

– נמצא כי כביש־המעבר גדול היה במקום הזה. כאן עברו גייסות שנשתיירו לשמור בארץ; כאן דהרו שוטרים על סוסים אבירים; כאן התנהלו בדד בסוס ובחמור תושבי המושבות הוותיקות כהרגלם: אכרה יולדת על גב בהמה עלתה אל העיר אשר בהר, ואכר – אל חנויות ובתי־מסחר שבעיר הזאת. כאן חוברו יחדיו השבילים, בהם ירד הפלח הערבי במחרשתו ובצמדי־שווריו בחורף מההר או בהם עלה בסוסו ובחמורו העמוסים תבואה בימי קציר. – כאן לומד נטרן לשמור.

בשעות היום הוחזק כלוא בתוך חומת בניני המשק, חבר לסוס ולפרה, לסייח ולעוף שבתוכה – אך לאדם לא התרועע. ואם לא נודעו עוד בימים שבהם אנו עומדים כללי גידול ואילוף של כלב השמירה כהיותם ידועים היום, הרי דבר אחד ידעו, שאיש אחד מצווה לטפל בכלב ולא יטפלו בו אנשים הרבה. לכך היה האיש האחד נושא את מנתו מן המטבח, מאכיל ומשקה אותו, והשאר – מתייחסים בכבוד מהול בפחד ומספרים זה לזה: נטרן כמעט התנפל עלי בלילה… עוד מעט ונשך אותי נטרן…

גדל נטרן מהר והוצא בלילות, להיות מקיים משמר על הכביש עם השומר. כיצד סיגל לו את חוש ההפלייה, זאת יקשה לי להסביר, אך עובדה היא: ידע הכלב להבדיל בין הלבוש כילידי הארץ ובין הלבוש בגדי חלוץ; הבין מי אריס פולח העושה באקראי בכפר ומי שוטר רכוב על סוס; כן ידע מי אורח במקום ומי תושב. ידע להבדיל כין אלה בחוש חריף ובמהרה התפרסם שמו. אין פלא כי בצאת נטרן לשמור בראשית הלילה, נדם הכביש מעובר־דרך ולא ניכרה בו תנועת היום.

אמנם לא על הכביש בלבד הופקד לשמור, כי כאמור נחלק המקום משני צידי הדרך: מזה המשק על הבהמה והמכונה שבו, ומזה הבתים הקטנים והישנים של המגורים ובהם ישנים האנשים. כאלה כן אלה היו צריכים שמירה, כי המקום שוכן פרזות: שתי שורות בתיו מרוחקות זו מזו ומאחוריהן שבילים לעבור בהם בלילה לשומר. מזה שביל הצופה אל פני ההר המאוכלס כפרים ערביים רבים, ומזה שביל אל “חרבה” משכן הקיץ לקוצרים שירדו מהכפרים לעמק. והיה נטרן מסובב עם השומר גם בשבילים האלה, עד צאתם בחזרה לכביש והוא צופה אל הבאות…

נשמע רחש מרחוק – קול אדם או פעמי בהמה. אם מצד הכביש יישמע קול הלך: הו, השומר! – או משבילי השדה יגיעו פעמי בהמה ופלחים יקראו יחדיו מטעמי זהירות: החזק את הכלב, השומר! – ותפש השומר את נטרן בקולרו, כי הכיר בקולות הללו של מי הם – קוצרים שהשכימו, חורשים העוברים לשדותיהם, עובר־דרך או בן־ברית הוא ממקום שכן – הס… נטרן… הללו ידידים הם… השקט, נטרן!

אך יש ולא תפס השומר בקולר הכלב בעוד מועד; או לא ידע האיש הקרב את מנהגו ולא הכריז מרחוק “שלום”, או אז הסתער נטרן! כי עזות היתה בו ואומץ שלא נרתע מכל. אם הלך – ותפש אותו במלתעותיו, ואם רוכב – ידע להפילו מעל סוסו. כן הטיל את עצמו לקרב בלי לחשוש האם יחיד הוא זה או חבורה גדולה; אם באזרח פגיעתו רעה או בשוטר בא־כוח השלטון. נלחם נטרן בשצף־קצף את מלחמתו בלילה ולמחרת נשמעו דברי טרוניה וקובלנה לאמור:

– הלילה נשך נטרן אורח. יש לקשור אותו.

– שוב הפיל נטרן רוכב. אין להוציאו לכביש.

נחלקו הדעות בדבר נטרן, כי במקום פרזות השוכן בדד, אין לסמוך על מידת הרחמים בלבד. אמנם צר על הלך שנפגע, וכן רע הדבר אם פגע בפרש הודי שרכב אל מחנהו לתומו, אך מי יבחין ומי יבדיל באישון־לילה מבעד לאקאליפטים מאפילים משני צידי הכביש? שמא גנב היה שהתקרב אל חומת בניני המשק והתנכל לסלק בשקט זוג בהמות – הרי קרה כדבר הזה! –– או שמא לא קוצרים או חורשים ירדו ובאו מצד ההר, אלא ליסטים ומתנפלים – הרי גם כדבר הזה קרה!

אמנם עברו ימים בשקט והשקט ולא אירע מטוב עד רע, כי ארץ־מישור היא המקום וסביב מרחב גלוי; – אך בא קיץ בו זעה הארץ – ארץ הגליל – סביב. במקום גופו עוד היה שקט, אך הסביבה נסערה מאוד. היתה, איפוא, הזכות והחובה גם למקום הזה לדאוג לבטחונו כאשר בהרים הועלו משואות בלילה, ולא נודע אם מדורות הן להעיר פולח לעבודתו או סימן הוא, כי נזעקים בני־חיל מההר לרדת ולתקוף כפר עברי שוכן בדד –

לעת כזאת נהגו כאן כמנהג שאר נקודות עבריות קטנות. מה שם ביצרו ותיכנו תכנית של הגנה, אף כאן התכוננו. חפרו חפירות מאחורי הבתים כלפי ההר, שישמשו מקום מחסה לצופים, ערכו מיתרסי אבן מוסווים תוך הגינות, אף קמו לתקן את הבית האחד תיקון מיוחד לעומת שאר בתים קטנים, חיזקו את שער חצרו. קבעו מקומות מצפה – וכל אלה כדי שאפשר יהיה להעביר בבוא הפורענות את הנשים והילדים – כי יהיו שכונים במקום בטוח.

עם זה יתרון נחשב למקום זה על פני שאר נקודות עבריות קטנות: הכלב נטרן! לעת כזאת גאה הלב ובטח – בכלב. נטרן – אמרו – אינו כאותם כלבי הפקר אשר כוחם בנביחתם. וכן הודו לעת כזאת, כי יפה עשה נטרן שהפיל את חיתיתו על הסביבה, וכי “מוטב שיפחדו מפנינו משילכו לבטח”. לאור דברים כאלה שכחו לנטרן את המעללים אשר עולל ודרשו את כוחו לשבח: נטרן הוא מעוזנו – אמרו ושוב לא נתפשו לבהלה.

כלו ימי הפורענות וימי שלום השתררו בארץ. החלו שוב לעבור בדרך העגלות ממקומות קרובים, רוכבים ממקומות מרוחקים יותר. עוברים הנוסעים או הרוכבים מהנקודות העבריות, קוראים את קריאתם – “הו, השומר!” ומשתהים להחליף דברים על מה שהיה ואיננו עוד. הללו מספרים בסכנה אשר חלפה על מושבה פלונית, שעוד מעט ונמחו שרידיה מעל פני האדמה ורק בנס ניצלה, והללו – בבהמות שנגנבו, שבעד¹ שנגזל. אלה בגורן שהותקפה בלילה, ואלה במעשה שוד שנעשה לאור צהרי־היום. רבים הסיפורים מימי פורענות בחבל־ארץ מבודד, אך השומר מחריש ומנענע בראשו, כשנטרן עומד אצלו – והוא מחייך.

– אצלנו – הוא אומר – עבר הכל בשלום.

– בידוע שאצלכם נטרן הוא השומר – מרמזים עוברי־הדרך שהגיע גם אליהם שם הכלב הנודע לשבח. שלא כלבי־הפקר הללו המשוטטים בחצרותינו ואין בהם מועיל.

ואותה שעה נטרן מתוח, עינו נוצצת, רגלו דרוכה – כי רחש הגיע לאזנו ממרחק רב… יתכן, כי למד נטרן להבין את המדובר בו ועל שום כך לא עלה בדעתו לשנות ממנהגו בימי שלום או פורענות. מנהג יחיד נהג, אף־על־פי שגם במקום זה כבשאר מקומות־משק הסתופפו כלבים – כלבי־הפקר – מאותם שנטפלו באקראי ונשארו וגם מאלה שנולדו כאן. כלבה עברה מחזית הבית אל עורפו וחוזר חלילה בעמוד הירח במלואו, ועמה נבחן שנשאר לה מגוריה. הללו קמו ונבחו פתאום במקהלה לצד הכביש, או זעמו ורטנו מעט כלפי עצמם עד ששבו והתקפלו בפרוותם לשינה נוספת. לא כן נטרן – עמהם לא נבח ובקהלם לא התערב. את השמירה הבין על־פי דרכו האמיצה ולא סטה ממנה.

אף נמצאו מקנאים ושונאים קמו לנטרן – אך השונאים… מי יגלה את צפוניהם? שמא אותם פולחים עצמם, אשר קראו מרחוק אל השומר והחניפו לו לעת לילה – הללו נשאו את לבם בסתר לנקום בכלב. ויתכן כי אחד אשר פגיעת נטרן היתה קשה לו ביותר, נטר איבה וחיכה לעת־מצוא. התוכל לרדת לצפוניהם של בני־אדם? עוברים קוצרים בחבורה צפופה בלילה ומרעידים מצינתו, אך בו בזמן מלכסנים בסתר עיניהם כמבקשים לגלות מה מקום־תורפה בכלב הנועז וכיצד אפשר להכשילו. שמא תרוצץ גולגלתו או פרסת בהמה תוכל לו? ימים רבים עברו וצפונים אלו לא נגלו: יד מתנקשת לא השיגה את הכלב ופרסת בהמה לא יכלה לו. זאת ועוד: כשם שנטרן מסור למשמרת שהופקד עליה, כן שמר אמונים גם השומר אשר הופקד עליו וראש דאגתו לשלום נטרן…

היה איפוא בזיווג זה ערובה הדדית לבטחון לילה: השומר לנטרן ונטרן לו – הלה ברובהו וזה במלתעותיו נכונו שניהם ליום פקודה. עד שקרה המקרה והנסיבות גרמו, לא הקפיד השומר ועשה לבדו בין בניני המשק, שעה שהכלב עושה לבדו בכביש. באה הפורענות כחתף, וכאשר השומר חש להושיט עזרה, כבר איחר את המועד, כי לא בקטטה עם פולחים נסתכסך נטרן, אף לא נגד קוצרים או חורשים קשר מלחמה. חבורת פרשים היתה הצד שכנגד ונטרן הוכרע.

אמנם כלבי המקום הזהירו כדרכם בריצה ונביחה על בוא החבורה ואילו שמע נטרן לאזהרה יתכן שהיה מצרה נחלץ. הכלבה יבבה תחילה והחלה רצה בקו הכביש, אחריה נגרר אף הקדים אותה הנבחן מגוריה. אצו־רצו שניהם עד קצה שדרת האקליפטים וחזרו בדהרה. היה בריצתם משום אות ברור, כי הלילה אין כדאי לחרחר ריב ומדון – והסתלקו כמנהגם.

נשאר נטרן לבדו על אם הכביש, צופה לאשר יבוא, אף ידע כי קרבה חבורה שלמה. לא קול ולא קריאה – אות הוא כי יריבים הם הבאים. ואמנם הללו דהרו – פרשים גאים לאור הירח המלא, רמחיהם תקועים בארכובות והם עצמם זקופים באוכפיהם כרמחים. נמתחו שרירי נטרן וזינק ממקומו, לא הרבה בשיקולים. בשוק רגלו של הסוס הראשון תקע את שיניו ולא הרפה. נפל הרוכב מאוכפו, ועדיין לא הרפה נטרן מקרבנו, עד פרוץ קול יבבה מפיו, כי פגע בו חוד רומח מאחור. זנח הכלב את הסוס ופנה אל היריב, נלחם בעוז בהינתך עליו מכות נאמנות של הפרשים, כי לא ידע רתע.

בא השומר הבהול מחצר המשק, אך המלחמה נטושה. זעופים הפרשים למראה חברם שהופל ארצה, ולשפת השומר לא שמעו. אחת לנגד עיניהם: לעשות כלה בכלב. כילו הפרשים הזרים את חמתם ושבו לרכב לדרכם העולה לצפון הארץ. הנה התרחקו הלוך והתרחק צנופים במצנפותיהם, וממללים במלל שלהם, כשצללי הירח הבהיר והדורי הארץ מעלימים אותם הלוך והעלם מעין.

ידע השומר, כי קצרה ידו מהושיע הפעם בפני סרדיוטים של הצבא והתמהמה לגשת עד לכתם המצטייר על אם הכביש – שם נדם נטרן. אך בהביטו סביב, הרגיש השומר פתאום בדומיה שקמה, כי נשאר בודד בשמירתו: ממול להר מזה והחורשה הרחוקה מזה, בין צפון הכביש מזה ודרומו מזה… נשאר חסר־אונים באין נטרן –––

־ אכן, שומר, מה מליל… – מלמל אל מול נטרן – זו הפקעת הצנופה על פני הכביש, ולא קמה בו הרוח לבשר את הרעה לכפר הנם, ששם מבטחו בשומריו…