אך שונות הדבורים מכל ענף אחר במשק וחייכם כי אלמלא משה, קרוב לוודאי שאיש לא היה יודע במקום גופו כי ענף כגון זה נמצא בו. מי היה יכול להעלות על דעתו, כי אותם ארגזים מספר שהיו מעומדים בשורות קטנות בין הבתים ועליהם הצלו כמה נטעים רכים ובסמוך להן מספר פחיות קטנות למים – כוורות הן על פתחי הסדקים אשר בהן ועל חורי איוורור ומגיני־רשת אשר להן. והכוורות הללו ענף משקי הן, שיש בו רווח או הפסד כבכל ענף אחר? –– אך כיוון שמשה היה מהלך בהרמת רגלים, בימות החורף רגליו שוקעות ובימות הקיץ הדרך יורטת לנגדו, נודע הדבר מעט־מעט כי אמנם יש מכוורת במקום. והמכוורת – כמה כוורות בה, אשר דבורים יוצאות מהן לחפש אחר מזונותיהן בשדות ובמרומים, חוזרות אליהן טעונות מזון וממשיכות את מלאכתן לטובת המשק – בעשיית הדבש – בלי־הרף.

בזה נאמר לכאורה הכל ובכל אלה לא נאמר כמעט מאום על הדבורים ועל החבר העובד בהן – משה. כי באותם ימי ראשית למשק נתפש חבר לרוב לדברים נראים לעין ולא הלך לבו אחר הנסתרות: האחד לפלחה והשני לרפת, זה למחרשה ולמכונה וזה לעץ או לגן־הירק. האחד היה משה שלבו נמשך אל הנסתר, אל הדבורה אשר מציאותה אינה נראית כמעט לעין וכן נשאר כוורן. ודאי שנמצאו מיד חומדי־לצון מאותם פקחים שלגלגו על חשבון משה: "רודה דבש תהיה משה… דבשן שכמותך… וכדומה… וכן הקלו את ראשם בו ובמלאכתו לאמור: מה חכמה היא ומה עבודה אתה עושה? הדבורים עובדות ואתה נמצא נהנה מטרחתן… לא כן אנחנו העובדים בזיעת אפינו במשדדה ובחרמש, בקרדום ובמעדר ובכל עבודה אחרת בשדה…

שמע משה לדברי הלצון הללו, אף פניו התקמטו בקמט צחוק והמשיך במעשה שלו שאינו מעשה. הגביה הכובע הקטן לשבת על ראשו כמו הזדקר להגן עליו מלשון לצים. ריחפה בת־צחוק על שפתיו כמו ביקש להשיב לחורפיו דבר. ומיד חזר בו, כינס את כתפיו והלך לחפש נחמה אצל הספר – אותם ספרים שלימדו אותו כיצד יגדל דבורים.

ונפלא הדבר מאוד איך השכיל משה ללמוד את מלאכתו מפי הספר. האם למד גם בחור פלח את שיעורו בחרישה מפי הספר או שמא נוהג בבהמות למד מתוך הספר איך לנהוג? – שמא למד פלוני איך להצליף בשוט, בהי ובשריקה, מתוך ספר? – להד"ם! – מפי הפרדות למד. לא כן משה: הדבורים לא לימדוהו ובן כוורנים לא היה. בחבל ארץ זה היתה מכוורתו יחידה בכל המשקים מסביב – כיצד בא איפוא לידיעה מתי לרדות או לחדול, איך להאכיל או להשקות את הדבורה בתקופות השנה השונות? – בעל־כרחך אמור: מספר. ספר גרמני כתוב צפופים ומרובים בו ציורי החרק. ספר רוסי. חוברת. את כל אלה אסף משה – והיה מטייל על פניהם באצבע ובולע תורתם בטרם קיץ, ועלה כובעו מעלה מעלה מקצה קדקדו לפדחתו מדי היותו שונה בספר לאור העששית – מעיין עד בוש.

למד: תחילה היו ארגזיו נמוכים ומשפילים עד לארץ. בא והקים עליהם משה במשך הימים קומות – אחת אחת ובהדרגה. תחילה קנה הכל מן המוכן – עץ ורשת ומסגרות מיוחדות עשויות מהם – ואחר־כך החל מתקין עצמו חלקים שונים – נגריה פתח ובה עבד בעץ, עשה ברשת ואת המסגרות הכין במו ידיו. כן היה מהלך תחילה מן הספר אל המכוורת וחוזר חלילה. אחר־כך החל יוצא אל השדה ומטייל שם ארוכות, מביט באילנות סביב, צופה אל השיחים. ולא היה יודע איש במשק, מה עושה משה ומהו מחפש. מה למד ובמה מילא כרסו – אלמלא פליטת־פה שלו שהיה פולט מזמן לזמן כגון: חלה… מסגרת… יערת דבש… דבורים… מלכה… ושאר מונחים סתומים וכיוצא בהם. רק אז החלו להבין, כי אמנם היה משה לתלמיד־חכם, בקי בנסתר כבנגלה, ועיניו רואות את אשר נעלם מעיני זולתו.

אף זאת: דק משה בדיבור שלו שלא כשאר אנשי הענפים. הללו, בידוע, אנשי עבודה פשוטים היו שכוחם בפשטותם ולבם אינו פנוי לצחצחות. אם רצה אחד הפולחים מכשיר או כלי ולא העביד בפרך את מוחו. – “הבה לי את “המאחוד” – קרא והיה מובן כי כוונתו במקרה פלוני אל המפתח ובמקרה שני לזפת אופנים. כן דיבר הלה בלשון שלו אל הבהמה וקרא: נו… אי־או… צ־צ… ושאר הברות שאינן בגדר של דיבור, עד שהורגל לדבר גם אל בני־אדם בלשון זו של הברות. לא כן משה: נקי דיבור היה וידע לכנות כל שם וחפץ עד שהיה לפלא, אף שאלו אותו: מנין לך משה המלים הנאות האלה, “האינטליגנטיות” רחמנא ליצלן – “צוף” ו”זיג" ו“אבק־פרחים”? – האם משכיל אתה, בן משכילים?… וצחק גם אז משה בלי נשמע קולו, השפיל עיניו בצניעות של בר־אוריין. אמר: מן הסתם יש מקורות – יש מקורות ––

ואין זאת כי באמת ובתמים חיפש “במקורות הללו” ושלא כאנשי הענפים האחרים, נזקק אל המקורות. הנה תר אחר מונח עברי והנה חיפש אחר שם של פרח, בזה מצא את “הצרעה” ובזה לא אמר די כי לשיח ייקרא בשמו הערבי “ינבוט” – אלא שם עברי חיפש ו“כליס־השדה” קרא לו… עד שהבינו אנשי המשק מה בין משה לביניהם ומה בין ענף אשר בחר בו לבין שאר הענפים. הענפים “הנגלים” הללו שאולים הם מתחילה, מקצתם או ברובם, מכלים זרים: פרה וליטר החלב שלה, תרנגולת ומדגרה שלה, טראקטור ומחרשת דיסק – בכל אלה שלובה מיכניקה שבאה מרחוק. לא כן הדבורים: הללו פעלו את פעולתן שלא באמצעות אדם כמעט – על־פי דרכה עשתה הדבורה מימים־ימימה והאדם לא היה אלא עוזר לה – לפיכך בעל־כרחו הלך אחריה בכל אשר הלכה. –

עפה הדבורה אל הפרחים ויצא משה לראות מה הפרחים שהיא אוהבת. נתבררו לו דברים רבים: לא ראי פרחיה באביב כראי פרחי הקיץ החביבים עליה ולא ראי הפרחים הללו כמזון הזעום המצוי בסתיו. הנה תטוס באביב ותשפיל במעופה – על פני סביון ועולש וחרצית – מהם או מבני מינם תרקח המרקחת המכונה צוף של פרחי שדה… אך מה פרחים תמצא בקיץ היבש? – שור: הגביהה עוף ועד לאקטליפט הגיעה! – גם שם מצאה פרחים להתגדר בהם… ואם אקאליפט איננו – חזרה אל השדה לתור – שם “ינבוט” קטן נטוש כקוץ ללא ברכה־בו – ובכל אלה מאכל תאווה הוא לדבורים –

כיוון שכך, התאווה משה לדעת מה צמחים תבחרנה הדבורים בתוך השמיר והשית הגדלים בר ושמא קוץ ודרדר אף הם יפים לה? – כך היה ממדד בהרמת רגלים על פני שדה ובור ככל אשר תרחיק הדבורה לטוס סביב למכוורתה – הדבורים טסות ועיני משה צופיות אחריהן –– עד שמצא כי לא רק צוף ואבק־זהב נושאות הללו ומביאות, אלא גם מזיקים ופורענויות אורבים להן בטיסתן. נתחוורה למשה הלכה זו ועמד מיד על המשמר.

הצרעה באה אל הדבורה. הרגישה הצרעה ממקומה בשדה־הבור כי דבורה בשכנותה ומיד אצה אחריה, סביב למכוורת החלה מאוושת בכנפיה הקשות, מעל לכוורות ועל זיזיהן החלה אורבת בעיניה הבולטות, הזהיבה והזהירה בכתמים הנוצצים והזדוניים שעל גופה. אמנם צרה הכניסה לכוורת פנימה לצרעה הרוצה לפרוץ – עם זאת לא פסקה מלשחר לטרף והנמיכה להתעופף סביב –– עמד משה והתחקה יפה יפה על תנועותיה, ראה אותה בהיותה רוצחת אחת מהדבורים, אף חשב והתקין כלי־ציד להפיל אותה בפח. פתיוני בשר פיזר אצל המכוורת וליד המים ובעצמו ישב ולוח בידו. – צחקו חומדי לצון ושאלו מה משחק זה בו בחר משה לשחק בעצם חום היום – אך עטתה צרעה על הבשר ומשה – חבט! –– חבט בה חבטת מוות – והפיל חללים הרבה מהצרעות. וגם בזאת לא אמר די. כיוון ששודדת הצרעה ומתנכלת לדבורה, יצא לחפש אחר קינה של זו – באדמת בור מצא קנים קנים והחל לבער אחריהם עד כלה.

היה הטבע כספר הפתוח לפני משה והוא קורא בו כהיותו שונה תחילה בספר: הסביון וכליס־השדה לגביו הם “צמחי־מרעה” של הדבורה; צרעה – שודד בצהריים; אבק־פרחים – מזון; ולבסוף הדונג – זה מוצר בית־החרושת הפנימי של הכוורת – גם בו התערב משה. כשפניו לבושים מסיכה עבה ועשן לפניו הולך, הגיש לכוורת דונג מבחוץ לבל תוסיף הדבורה לטרוח ותקדיש את עצמה לעשיית דבש בלבד. – דבש, כי בו ההכנסה למשק וככל שירבו פחי הדבש כן תרבה ההכנסה. ככל שתרבה ההכנסה מהמכוורת כן ירבו מגדלי הדבורים סביב. – אף נמצאו כבר טירונים שבאו לשאול מפי משה מה ההכנסה יש מכוורת ומה דרך יש לנקוט בעבודתה?

כן עשה משה ימים רבים ולבסוף ראה גם נחת. רבו כוורות במשקים סביב. אף במכוורתו הוא היתה קומת כוורת לקומותיים. בכל אלה לא אמר די, כי מודעת היא בדרך החקלאי שלנו: תחילה הרי הוא מחדש הכל עפ“י השכל ואחר־כך מתחיל להסתכל סביב כיצד היה הדבר בטבע לפניו –– וכן החל משה חוקר איך גדלה דבורה בטרם היות מכוורת ושלא עפ”י השיטות החדשות. אל הכפר הערבי בהר יצא לחפש אחר דבורים ונחילים מהגדלים בתנאי מחסור ולא עפ"י תמיסות סוכר בחורף כאשר תיקן ברוח המדע. אחר דבורה חסונה ביקש והביא מאותן כוורות־החמר, אשר כמוהן ככדים סתומים ואטומים, אך תוכן התנחלו נחילי דבורים. איש לא הבין אל התכונה כאשר ראו במשק כדי־חמר מובאים בחמור ומניחים אותם אצל המכוורת. רק משה לבדו ידע כי בפתחו את הכד יראה בעד החורים הנקובים בו נחיל – ואת נחילי הדבורים האלה יעביר אל כוורותיו.

ודאי התכוון משה לטוב: לנטוע מסגולות דבורת ההר החזקה והמנוסה בסבל ובמחסור במכוורת העברית העומדת במישור. שמא גם מלכה ביקש למצוא בנחילים הללו – מלכה אשר תעלה בכוחה וסגולותיה על כל אשר היה לפניה במכוורת? –– על כל פנים, ימי נסיון גדולים היו אז למשה בהם עטף עטוף היטב היטב את כל חלקי העירום שבגופו – עטוף צוואר ופניו לבושים רשת, ידיו עטופות עד לשרוולים בבלויים שונים מכל אשר מצא ומחשוף בו אין – כן טרח ועבד – ומה נהייתה?! –– מה אירע כי נחפז ביום מן הימים לדרך, תפס רשת והלך באשר הלך?

– אנה משה? – תהו והשתוממו אנשי המשק שלא יכלו עוד להבליג על סקרנותם למראה הלהטים האלה.

– נחיל ברח… הראה ברמז ולא השמיע קול דיבור בעד לרשת והמשיך ללכת לדרכו.

אמנם אף אחד לא יכול להשיג מרמז כיצד נחל בורח ומה פירושה של הבריחה – – ועוד זה פלא, כי לא ביקש משה עזרה. ברגיל, בהמה בורחת, מיד יוצאת שמועה ואנשי המשק מתקבצים, סוגרים מעגל סביב – בין הוא עגל ובין סייח – קוראים ומגרשים מעט־מעט, קרבים מתון־מתון עד שתצליח הערמה והבורח יוחזר בכבוד רב אל החצר – הו־הו! – וסגרו את שער החצר עליו־ העריק נלכד!… אך נחיל כיצד סוגרים עליו במעגל ואנה יגרשו אותו, אי השער שיסגרו עליו?… אי הנחיל המדובר עצמו?…

אמנם חדי־העין יכלו להבחין עננת־זהב קטנה שגודלה ככף של איש נוצצת ופורחת יחד, מזהיבה ממעל במרומי האוויר הצח ופניה אל ההר – אך מי יחליט כי אמנם נחיל הוא ואם נחיל – האם יעמוד, האם ישמע, האם יציית לקול קריאה ויחזור בו מדרכו? ־ ־ הביטו המביטים אחרי משה ומשכו בכתפיהם: בפנים לבם הרי עדיין לא שוכנעו אנשי העבודה האלה, שיש ממש בכל ממלכת החרקים הזאת, אשר בה רק מלכה יולדת ושאר דבורים פועלות הן והפועלות טורחות מאז הבוקר ומביאות צוף – שמא כל זה אינו אלא עורבא פרח? ––

אך דא עקא שעיניהם ראו גם דבש, אף טעמו ממנו… באחד מימי הקיץ החמים, תוך חום הקציר והובלת תבואה נתמלא לפתע רחובם תכונה וקול נשמע: רודים את הדבש! –– ולא זו בלבד אלא פחים פחים נרדה הדבש, אף עוגות־חלות של דונג חולקו בין חברים –– מאז שוב אי־אפשר היה לכפור במציאות חיה של תאים־תאים בתוך כוורת ובתעשייה הנעשית שם באין־רואים. לפיכך גם עתה לא ראו ברירה לעצמם אלא לתמוה ולחשוב: כיוון שמשה הוא האומר כי נחיל ברח משמע שיש להאמין לו ואפשר יעלה בידו לתפוש אותו ולהחזירו למשק ––

ומשה עצמו – כלא־יודע וכלא־שומע את הספקות סביב. בלי לדעת אם תארך הדרך או תקצר – המשיך ללכת. והלך על פני גבעות וגאיות, ירד ועלה כשעיניו נשואות למעלה אל הנחיל – הלה פורח באבק־זהב סתרו והוא מהלך למטה וצופה אליו. יום תמים הלך משה עד שהעריב – משה הולך והנחיל פורח – האמנם אל ההר פרח, כי גם הנחיל חונן בחוש המושך אותו לחזור אל מוצאו ממנו בא?

אמנם לא הגיע עד להר ואפשר שנוכח הנחיל לדעת כי שוא ינסה להתחמק מעיני האיש ההולך אחריו או אולי עפ"י ספריו שת לו משה מלמטה בקסמים? – על כל פנים נטה הנחיל בבוא הערב ללין לילה בשדה כדי להמשיך את דרכו למחרת ולמצוא מקום להתנחל ולהתחיל בעבודתו כאשר נצטווה מימי בראשית… כוונות כמוסות בלבה שלה משפחת חרקים – מי ידע ומי יוכל לרדת עד סופן? –– אך משה הקדים בערמה ובתחבולה כי בנטות הנחיל לרדת הזמין לו ענף כרות לשבת ומיד פנה אחורה כשהענף בידו – הוא מהלך ונחיל הדבורים על הענף בדרך חזרה לבית… בלא אומר ודברים החזיר את האובדים.

במשק שכחו על הבורחים כי במה נחשבו? ־־ ־־ וכן לא ידעו בהחזרתם. אילו ידעו אפשר כי לא היו תופסים גם אז איך נעשה דבר כזה של איסוף חרקים אובדים כאסוף ביצים. ואין תימה: הרי גם שאר עלילות שעולל משה בצנעא לא העלו על לב אנשי העבודה הללו. – בהיותם חורשים בשדה וצרעות מתנפלות לפתע עליהם ועל בהמתם – ברחו פשוטו כמשמעו מהשדה כל עוד נפשם בם; לא כן משה שחקר עד לקן צרעות והשמיד אותו בלי פחד עד כלותו ––

האם סיפרו אחר־כך בשבח משה או המעשה אשר חולל? לא.

פשוט עצמו את עיניהם מראות והיו משימים עצמם כמפקפקים בדבר מעיקרו: אמנם היו צרעות אך קנן מנין? איפה יימצא הקן ולהשמידו – האמנם ברגבי עפר? –– וכן היה גם בפעם זו: אפשר כי פרח נחיל ומשה תפש אותו או אולי עפ"י מקרה התישב על ענף כרות ומשה החזיר אותו אל המכוורת – על כל פנים תחבולה זו של תפישת בורחים על קצה ענף כמוה כמעשה־להטים מאחז עינים ומי באנשי המשק הפכחים לבו יטה להאמין במעשים כאלה? ––