“צָמֵא אֲנִי לְצֵל” – אוֹמֵר הָעֶרֶב.

“אֲנִי לַכּוֹכָבִים” – אוֹמֵר הַסַּהַר.

מַבּוּעַ־בְּדֹלַח יְבַקֵּשׁ פִּיּוֹת לוֹ,

וַאֲנָחוֹת – הָרוּחַ.

אֲנִי צָמֵא לִשְׂחוֹק עַלִּיז וָבֹשֶׂם,

צָמֵא לְשִׁיר חָדָשׁ, שֶׁאֵין בּוֹ

לֹא אוֹר יָרֵחַ, לֹא חֲבַצֶּלֶת,

לֹא אַהֲבָה, אֲשֶׁר טְרָפָהּ הַמָּוֶת.

שִׁיר־בֹּקֶר, אֲשֶׁר יְזַעְזֵעַ

אֲגַם־הַמַּיִם הָרָגוּעַ

שֶׁלֶּעָתִיד. שִׁיר הַזּוֹרֵעַ

תִּקְוָה עַל פְּנֵי גַלָּיו וְטִין חוֹפָיו.

שִׁיר נוֹצֵץ, מֵנִיב שַׁלְוָה וָשֶׁקֶט,

שׁוֹפֵעַ מַחֲשָׁבָה וָדַעַת,

זַךְ מִיִּסּוּרִים וָצַעַר,

טָהוֹר מִסִּיּוּטֵי חֲלוֹם.

שִׁיר, שֶׁהַבָּשָׂר הַלִּירִי לֹא נִרְקַם בּוֹ,

שִׁיר הַזּוֹרֶה צְחוֹקִים בִּדְמִי הַלַּיְלָה,

(כְּמִין סִיעַת יוֹנִים עִוְרוֹת־עֵינַיִם,

שְׁלוּחוֹת לְאֶרֶץ הָרָזִים לְפֶתַע.)

שִׁיר, אֲשֶׁר אֶל נֶפֶשׁ הַדְּבָרִים יַחְדֹּר,

אֶל נֶפֶשׁ הָרוּחוֹת הַמְסֻחְרֶרֶת,

וּבְסוֹף דַּרְכּוֹ – אֶל הַשִּׂמְחָה יָנוּחַ,

שִׂמְחַת הַלֵּב, בֶּן־הָאַלְמָוֶת.