יום אחד, משך מיכאל את ידו של מורו, אלינקה, וסיפר לו בלחש:
– אתה יודע שהפרידה “דלילה” מתה?
ואתה יודע מי עובד עכשיו עם “אבירה”? “נסיך”!
והם בכלל לא רגילים לעבוד ביחד, כי היא חזקה וזריזה
ו“נסיך” – עדין ומפונק ובכלל לא רוצה לעבוד!
ואז, שאל אלינקה את מיכאל בלחש:
– איך אתה יודע, מיכאל, שפרידה עצובה?
ומיכאל השיב לאלינקה בלחש:
– רואים! פשוט רואים! כשפרידה עצובה, הראש שלה מורכן,
האוזניים שלה נופלות והיא לא אוכלת, לא שוחה…
– ואיך אתה יודע, מיכאל, שפרידה שמחה?
– אני יודע! ואיך! הראש שלה זקוף, האוזניים שלה עומדות,
הפה שלה צוחק והעיניים שלה מבריקות!
– הערב נלך ביחד אל העגלונים, מיכאל, ואולי הם ימצאו ל“אבירה”
בן־זוג אחר, שתעבוד איתו בשמחה. טוב?
– בסדר – אמר מיכאל – ופניו היו קצת־פחות עצובות.
המעשה הזה קרה באותם ימים, כשהיו עדיין במשק טרקטורים מעטים
ואת כל עבודות־ההובלה בחצר עשו בכוח בהמות רתומות לעגלה…