לוגו
שירי פרוג - תולדתו ותכונת שירתו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

שמעון שמואל פרוג נולד לאביו משה צבי בסוף שנת 1860 (תרכ"א) בהמושבה העברית בַּברוֹוי־קוט ( Кутъ- Бабρовый ) בגליל חֶרסון. את השפעת חיי הכפר וקרבת הטבע על המשורר הננו מרגישים ברבים משיריו הראשונים. אבי המשורר היה איש עובד־אדמה ויהוד פשוט. פרוּג למד, ככל ילדי בני ישראל של הדור העבר, בחדר המלמדים. עוד בילדותו אהב את כתבי־קדשנו. ספרי הנביאים ישעיה ויחזקאל פעלו פעולה חזקה על נפשו הרכה והפיוּטית.


בשנת 1869 נכנס הילד פרוּג אל בית־הספר הרוסי, אשר בו למדו יתר ילדי הקולוניסטים העברים את שפת הארץ, ושם למד גם הוא “קרוא וכתוב” בשפה זו. ארבע שנים רצופות למד העתיד להיות משורר ב“בית־האולפנא” הכפרי הזה, ובזה נשלמה השכלתו שקבל מפי מורים בבתי־ספר. פרי רוחו של משוררנו יעיד לנו, כי לא בבית־הספר הרוסי נצנצה בו רוח השירה, לא שם עמדה עריסתה, כי אם בחדר מלמדיו הוֹער עליו הרוח המחיה את רוב שיריו.

יכולים אנו לשער מה דלות ומה מעטות היו הידיעות, אף היסודיות, אשר הוציא משוררנו מבית־ספרו. גורלו של משוררנו בשפה הרוסית הוא כגורלם של טובי משוררינו בשפת עבר, אשר לא מפי מורים ומלמדים למדו את אשר למדו, כי אם בעצמם עשו את חילם הרוחני, אם רב או מעט היה. גם פרוּג החל ללמוד מעצמו, אחרי אשר יצא מבה"ס, שפות אירופיות להשלים את נפשו, וגם את השפה העברית, אשר אהבה ואשר קנה את ראשית ידיעותיה בחדר מלמדיו, לא עזב ויוסף להרחיב את ידיעותיו בה. משוררנו הכיר את החיים המציאותיים פנים אל פנים עוד בעצם ימי עלומיו. במיטב ימי נעוריו היה סופר וכותב בבית המשגיח על הקולוניות.

כעבור על המשורר השנה השש עשרה עזב את מושבו וחיי הכפר וילך לעיר חרסון לבקש לו מטרה ותכלית בחיים. הרב מטעם הממשלה של העיר הזאת לקחהו להיות לו לסופר לנהל את “ספר החיים והמתים”. העתיד להיות משורר לקח גם שם לקח טוב מפי הנסיון. מאד נחוץ לפעמים למשורר לראות את צד החיים שאיננו פיוטי כלל.

אחד הפקידים בבית שלטון־הפלך (הוא היה גם המגיה של העתון Губеρн. ВѢдом. וסופר מודיע חדשות בעתונים האודסיים), אשר פרוג התודע אליו, למד את זה האחרון מלאכת השירים. חזיון מצוי הוא בעולם השירה והמדעים, כי אנשים פשוטים יכירו לפעמים באנשי־הרוח ובבעלי הכשרון את יתרונותיהם ויעזרו להתפתחותם הרבה יתר מאנשים מצוינים. יש אשר אלה האחרונים אינם רואים, או אינם רוצים לראות, את כשרונות הצעירים, ואם יכירו את כשרונותיהם יתאמצו להטביע עליהם חותם עצמיותם הם, או להכניעם, לשעבדם ולמחות את צורתם המיוחדה. הפקיד־המגיה, כפי הנראה, הכיר בפרוג היהודי־הכפרי את כשרונותיו הפיוטיים. אולם הוא למדהו רק מלאכת־השירים, את הצד החיצוני, את כללי השיר החרוזים המקובלים, אבל אל נפשו ונפש בת־שירתו לא נגע. גם זו לטובה.

שירו הראשון של פרוג נדפס במה"ע " РазсвѢтъ בשנת 1880. כשרונו הפיוטי של משוררנו זה נתגלה בקהל באותו זמן עצמו אשר התעוררה ההכרה־הלאומית בקרב יהודי רוסיה. עוד בטרם באו הפרעות, עוד בטרם הרעים הרעם נשמע במחנה קול בכיתו של משוררנו־מקונננו.

בתחלת שנת 1881 העתיק פרוג את מושבו לעיר הבירה ומעל גדות הנֶיבה השמיענו שנים רבות את שיריו, אשר כמעט כל אחד מהם רוה דמעות אבותינו ששפכו על נהרות בבל בזכרם את ציון. למן השנה ההיא עד היום, בעת כתבי את הדברים האלה, נדפסו שמונה חלקים משירי פרוג.

אולם לא על כל שיריו אשים את דברי; כי בחפצי הפעם לתאר רק קוים אחדים מתכונת שירתו בתקופתה הראשונה, כלומר היותר טובה, אשר בהם שר את השירים היוצאים עתה לאור בתרגום עברי מצוין, של מר יעקב קפלן, על ידי הוצאת הספרים “תושיה”.

באתי הפעם לא לתאר את פרוג המשורר, ערכו הפיוטי מהותו כשהוא לעצמו, כי אם לספר על דבר הרושם אשר שיריו הנזכרים עושים עלי בקראי אותם. המבקר הצרפתי הגדול אַנַטול פרַנס אומר: "גם הבקרת היא מין ספור הנועד לקוראים בעלי שכל ורגש מתבוננים ומרגישים, וכל ספור הוא בעצמו של דבר תולדות המספר אשר יספר לקוראיו את חזיונות נפשו הוא… מבקר טוב הוא אותו הסופר, אשר יספר בבקרתו את כל אשר הרגיש הוא בקראו את טובי המשוררים והמליצים. אין אדם יכול להחלץ מנפשו הוא ולהיות את אשר איננו. זה הוא אחד מחסרונותינו האנושיים היותר גדולים. כמה היינו נותנים לוּ יכולנו להביט רק רגע אחד אל השמים והארץ דרך עין הזבוב העשויה אלפי מגבלות, או להשיג את הטבע ולהתבונן אליה מתוך המוח הגס של הקוף. אך דבר זה יבצר ממנו.

כלואים וסגורים אנחנו בגבול עצמיותנו כמו בבית סהר נצחי. אם המבקר הוא איש אמת אז החובה עליו להגיד: “רבותי, הנני נכון לדבר על אודותי בגלל שֶׁכספיר, פַּסקַל או גֶטֶה, הזדמנות, כמו שאתם רואים, טובה מאד” 1

פרוג היה משוררי האהוב בימי נערותי, יען כי הוא החיה בשיריו את עולמי אני. בשיריו שמעתי את הד קול לבבי. הוא לא ברא את החמר לשיריו; הוא לא טוה מקרבו עולם חדש. הוא רק מצא מוכן ומזומן לפניו עולם מלא שירה נשגבה – את כתבי־קדשנו ואת אגדות התלמוד והעם. הוא רק נפח בהם רוח חיים, רוח שירתו.

בשירי פרוג מצאתי לא את יסורי אהבתו, אהבת נשים, ותאות בשרים, לא ענות נפשו של המשורר ולא את עולמו הקטן עם תענוגיו ופגעיו הוא, כי אם את עולמו השיריי של עמנו, המשורר הלאומי האמתי הוא גם נביא, והנביא האמתי לא חלומותיו ידבר, לא את הרהוריו והזיותיו יגלה לקהל שומעיו, כי אם את חלומות עמו, משאות נפשו, מעלות רוחו ותקותיו.

פרוג העשיר את דמיוני, את עולמי הפנימי עשר רב, והעשר הזה שלי הוא, חלק מנפשי. העשר הזה היה שמור בקרבי ואנכי רק הרגשתיו, חשתיו ולא ידעתיו כמו. המשורר נתן לי משלי, לכן יקרה לי מתנתו הפיוטית. בקראי את שירי פרוג הנני שומע בהם קול בן עם הקדם, הד געגועי משורר רועה, משורר פשוט וצנוע. אין אני מוצא בשיריו רעיונות נשגבים ומקוריים, אין בהם גם דמיונות נפלאים וחזיונות מרעישים ומצוינים; אבל הנני מוצא בהם את לבו החם והרַגש של המשורר, והלב לב עברי, והרגש חי, רענן וטבעי. בקראי את שירי פרוג הנני מרגיש כי גם הוא למד בחדר, גם הוא כמוני היה חי ונושם במעגל־הקסם של אגדותינו היפות והעצובות. הנני רואה כי גם הוא, המשורר, יודע להתמרמר, להאנח ולבכות למראה ההוה וגם הוא מקוה לעתיד ונושא את עיניו לאחרית הימים; גם הוא דורש משפט וצדק כמוני. אחי הוא – רוחי הוא. מה עז קסמו של המשורר אם יראנו בחזיונותיו את הרהורי לבנו. ומשורר כזה היה לי פרוג באביב חלדי. עוד היום הנני מוצא בשיריו את החלק היותר פיוטי מ“האני” שלי.

בשירתו של פרוג הנני שומע את הד כנורו של דוד, באנחתו – אנחת בת־עמי, בקינותיו – קינתו הנצחית; ומה גדל צערי בשמעי כל אלה לא בשפת חוזינו, כי אם בשפת בני נכר.

המשורר מבקש את מקור נחמתו, כחו וישועתו בכתבי הקדש. בקראו את דברי נביאינו יתרומם רוחו ושכח ישכח את כל צרות הגלות, מרירותה ותלאותיה. אז ישיר:

כָּל אֵלֶּה אַךְ הָיוּ חֲלוֹמוֹת חַלְחָלָה,

תַּעֲלוּלֵי הַדִּמְיוֹן בְּנֶפֶשׁ נִבְהָלָה.

וְכָל הַחֲלוֹמוֹת נָגֹזוּ נָסָעוּ

כַּמֵּתִים עֵת קַוֵּי הַשַׁחַר יֵרָאוּ.

(שירו “כתבי־הקדש” 2 צד 6)


בשעה שהוא קורא בכתבי הקדש יסב המשורר את עיניו מההוה, מהמציאות, והוא מתעלם מאחיו החיים באמרו להם:


הוֹי, אָחִי, הוֹי, רֵעִי הַמְחַבֵּק אַשְׁפַּתּוֹת;

* * *

גְּשָׁה הָלְאָה! אַל תַּרְאֶה פָּנֶיךָ הָרָעִים!

פֶּן תָּבֹא בְלִי־מֵשִׂים לְאָזְנִי תְּלוּנָתְךָ,

פֶּן תַּחַז בַּת עֵינִי אֶת אֵגֶל דִּמְעָתְךָ –

וְנָדַף כֶּעָשָׁן חֲלוֹמִי הַנָּעִים…

(שם צד 8).


המשורר לא יתרומם במשא נפשו על ההמון. הרגעים היותר נעימים ויקרים בחייו המה אלה, אשר בהם יראה בחזון־רוחו את עמו בארץ מוריה.

כִּבְיָמִים מִקֶּדֶם שֶׁיָּרְדוּ נְשִׁיָּה,

הוּא עוֹבֵד אַדְמָתוֹ בְּאֵת וּמַחֲרֶשֵׁת

הוּא מַחֲזִיק בְּיָדוֹ גַּם דֶּגֶל וָקֶשֶׁת…

(שם 7, 8).


התרבות הישנה עם כל סדריה ומנהגיה, אפניה ותנאיה הישנים, טובים בעיני המשורר גם היום, גם לעתיד, אף כי עתיקים הם, או דוקא יען כי עתיקים הם ומיופים בשלל צבעי הדמיון. הוא מאושר לראות בדמיונו את עמו מחזיק דגל וקשת. אֹשר כזה לא אבין. דמיוני אני ישאני הלאה.

אני מתענג לראות בכל חזיון, בטבע או בקורות הדורות, את ההתהוות, את עצם היצירה במהלכה, את סלם ההתפתחות בכל מדרגותיה. אני אוהב להתבונן על כח הצמיחה והגדוּל בכל דבר בעצם פעולתו; וכיון שנשלם החזיון, כיון שנגמרה התפתחות העצם ופסק כח גדולו והוא אינו אלא רק מגין על קיומו שקבל צורה קבועה שוב לא יקח החזיון את לבי, לא ילכוד בה בלי קסם את נפשי.

אני אוהב את המשורר כל עוד שלא מצא את אלהיו, כל עוד שהוא מבקשהו ומתגעגע עליו. אני מתענג על המשורר כל עוד אשר לא נשלמה התפתחותו הפיוטית, כל עוד הוא במצב היקיצה וההתעוררות ובת־שירתו תועה הנה והנה, כל עוד אשר כשרונו הוא צפור דרור ואינו מקבל את מרות ההרגל. חביבים עלי ספקותיו ושגיאותיו של משורר כזה מודאיותיו של המשורר, אשר כבר מצא את אלהיו או אליליו הקטנים ושירתו היתה למחתה מלאה קטרת.

כשאני קורא עתה, אחרי אשר עברו עלי שנות נערותי, את שירי פרוג, הנני מוצא כי בהדפיסו את שירו הראשון כבר היה משורר שלם ונגמר, כבר פסק כח גדולו הפיוטי, כבר היה לו אלהים מוכן ומזומן, כבר היה לו סגנון קבוע, צורה קבועה ודרך סלולה וכבושה וכמשורר זקן ורגיל כהן במקדש השירה. כאשר שר פרוג את שירו הראשון כבר ראינוהו על המדרגה העליונה של סלם התפתחותו. לא יכלנו לקווֹת כי המשורר יתרומם עוד מדרגה אחת; אבל פחד פחדנו כי לא ישוב לרדת מעל הסלם הזה מדרגה אחר מדרגה. אינני יודע מה דעתכם, הקוראים, אבל אני עבדכם לא ינעם עלי לשמוע שהנער מדבר, ובפרט כשהוא משורר, כזקן. אמנם כזקן הוגה נכאים, כזקן שיש לו עבר ואין לו עתיד הננו רואים את פרוג ברוב שיריו המיוסדים על כתבי־הקדש. השיר “מכתב־אלהים” עושה עלי אותו הרושם עצמו מה שעשה עלי שירו “כתבי־הקדש”. גם פה גם שם יפנה אל ממלכת־הצללים, ישוח בעמק־הרפאים. בקרוא המשורר בכתבי־הקדש ירחפו צלמי־בלהות נגד עיניו. הוא רואה סביבו “רוחות” מתנודדות, “יָדַיִם שֶׁהִתְפָּרְקוּ בִנְחֻשְׁתֵּיהֶן”, “עֵינַיִם שֶׁנָמַקוּ תּוֹךְ חוֹרֵיהֶן”, “גְּוִיָה שֶׁנִצְרָבָה עַל קְרָבֶיהָ עַל דָּמֶיהָ” ובתוך חשכת־העולמים אשר סביבו


יִגְהוּ קַוֵי אוֹרוֹת פְּלָאִים

כְּכוֹכָבִים בַּשָּׁמַיִם

עַל הֶעָלִים הַנִּפְלָאִים.

(שם צד 11).


בהעלים הנפלאים של כתבי־הקדש יראה המשורר “שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, מְאוֹר חֶזְיוֹנוֹת”. מיד נכר כי המשורר הוא בן לעם־האותיות. הוא קורא בכתבי־הקדש והאותיות תבטנה אל נפשו בעינים דומעות ובוכות, האותיות האלמות והעלים העתיקים האלה מעוררים חיים בנפשו העיפה, לא חיים ללחום ולהעיר את האחרים למלחמה, כי אם חיים לחלום ולראות בה“ספר” “הגיוני־נצח”. המשורר לא יבקש בספר־הספרים “בבית־המרקחת של המין האנושי” (לפי המבטא המוצלח של היינה) תמצית סם־חיים לעורר את כל חושיו בקרבו, להגדיל את אמץ־לבו ומעוּף רעיונותיו למען לא יבהל ממצוקות ההוה ולמען ילחם בעז בעד העתיד; אבל הוא מבקש בספרי־החוזים סם־שנה, למען יחלום חלומות נעימים, למען יתענג על צללי העבר הגדול וישעשע בהם.

אהבתו העזה, אשר לא תדע כל גבול, של משוררנו זה לכתבי־קדשנו, לצללי־ענקינו הקדמונים, – אהבתו זו שמתהו למשורר גדול; אבל יחד עם זה היתה גם לכלוּב צר לבת־שירתו. הכלוּב לא יחדל מהיות כלוּב, גם אם של זהב הוא. בהתפרץ בת־שירתו מחוגה הצר הזה תרפינה כנפיה ויתם כחה.

רוב המשוררים הגדולים אם יבחרו את עניני כתבי־הקדש לתכן שיריהם, עם ישימו דברים בפי הנביאים, אז יכניסו “יין חדש לקנקן ישן”, כלומר יביאו את רעיונותיהם הם, של המשוררים, במסגרת ישנה. הנביאים ויתר גבורי התנ"ך היו רק לכלי מבטאם. אולם פרוג לא עשה את נביאנו למלאכי דבורו.

הנביאים של פרוג הם אנשי־רוח המאמינים בכח דבריהם וגם צל ספק לא יעיב את רוחם הבהיר. בפי ירמיהו הכלוא בחצר המטרה ישים משוררנו את הדברים האלה!


הַדּוֹרוֹת יַחֲלֹפוּ… כְּרַעַם רָקִיעַ

וּכְסַעַר מִתְחוֹלֵל עַל תֵּבֵל נִרְדָּמָה

קְוֹל דְּבָרַי יִשָּׁמַע בְּרָמָה מֵרִיעַ

וְהִרְעִיש וְהִרְגִיז אֶת פְנֵי הָאֲדָמָֹה!…

(“בחצר המטרה” צד 14)


ירמיה של פרוג לא “איש ריב ואיש מדון לכל הארץ” הנהו, כי אם הוגה מאמין בקול דבריו. גם הנביא ישעיה של משוררנו זה ינבא לאחרית הימים כי

בִּמְקוֹם שֶׁהִתְנוֹסֵס בְּרַק־חֶרֶב מֹרָטָה

וְקֵצֶה לֹא הָיָה לֶחָלָל, לַגְּוִיָּה,

מִכֹּבֶד מִלְחָמָה, מֵחֶשְׁכַת עֲלָטָה –

שָׁם תִּשְׂגֶּא, שָׁם תִּרְעַשׁ שִׁבֹּלֶת פֹּרִיָּה

וְשִׁירָה עַלִּיזָה מִסָּבִיב בַּכִּכָּר

בִּרְוָחָה וָחֹפֶשׁ יַשְׁמִיעַ הָאִכָּר!

(“הנביא ישעיה” צד 16)


חוג־השקפתו של משוררנו לא רחב הוא, לכן יראה את הנביאים רק מצד אחד; הוא שומע את קול דבריהם הנאמרים באמונה ועז, אבל לא יראה את כל הנעשה בלבכם פנימה ולא יחוש את מלחמת נפשם הגדולה. דברי נביאינו אשר שם המשורר בפיהם רק אז יפעלו עלינו, רק אז ירוממו את רוחנו גם בתוך ההריסה הכללית והכליון החרוץ שאנו נתונים בהם, אם נראה את יסורי־רוחם ודכדוכי־נפשם של גבורינו אלה, אם נראה בכמה עלתה להם אמונתם זאת. אם נראה אותם בכל גדלותם המוסרית ותפארתם האנושית, בכל מלוא תכונתם ועמק הרגשתם. עתה אחרי אשר המשורר לא הראה לנו את כל אלה יכולים דבריהם הנשגבים של הנביאים להראות בעינינו כניב־שפתים יפה וכמקסם־חלק. יש דברים שרב כחם להציל את נפשנו מן היאוש ולהאיר מחשכיה אם נדע מי אמרם, איך ובאיזה מעמד נאמרו ומה קדם להם. יש דברים נשגבים, אשר כל כחם הוא בקצוּרם, והמשורר שלנו מחליש לפעמים את הרושם העז של דברי נביאינו הקצרים, – הכוללים לפעמים השקפה שלמה, עולם מלא במלים מועטות, – על ידי עתרת דבריו ושפעת צבעיו. הברק יאיר את עמקי התהומות ואת ראשי ההרים ברגע אחד. אם בשיחות חולין “כל יתר כנטול דמי”, על אחת כמה וכמה בשיר ומליצה. וכשם שקמץ משוררנו בקוים המתארים את תכונת נפש נביאינו וגבורינו התנ“כיים כך פזר יתר על המדה הראויה “ניבים נאוים”, ויבשם את הבשם, המליצות היפות אשר שם משוררנו בפי נביאינו במדה גדושה הן מהדברים אשר רבוים בודאי רע. אולם, יוכל היות, כי המדה אשר היא גדושה בעיני מחוקה היא בעיני אחרים. לא אתוכח אתם, כבר מלתי אמורה: אנכי מדבר על הרושם שעושים שירי פרוג עלי. משוררנו העברי יל”ג אומר בהקדמתו “לכל שיריו”: “השיר דומה למן שאכלו אבותינו במדבר, שלא היו לועסים אותו בשנים… כי מעצמו היה נבלע באברים וכל טעם שאדם היה רוצה לטעום בו טועם”. אנכי הייתי מתקן את הדברים האחרונים ואומר: לא שאדם רוצה, כי אם שאדם יכול, מוכשר ומסוגל על פי תכונתו הפיוטית, השכלתו והתפתחותו הרוחנית, לטעום בו, בשיר, הוא טועם.

פרוג יודע לספר את האגדה העברית כאמן נעלה. הוא מספרה בנעימות רבה וחן מיוחד, גם בעז ועצמה. תמונותיו מתוארות בצבעים דשנים וחמים, אולם אל תבקשו בהן את נשמת האגדה וסוד יצירתה, כי לשוא יהיה עמלכם. משוררנו הוא רק “קורא הדורות”, אבל לא צופה הדורות.

שירתו של פרוג עושה עלי עוד היום רושם חזק; האגדות המסופרות בפיו נעימות וחביבות עלי אלפי פעמים יותר משירי פושקין במקצוע זה אשר קראם בשם Простонароднын скаяки. אין אני חפץ להגיד בזה כי כשרונו של פרוג גדול וחזק מכשרונו הפיוטי של פושקין, אשר השפעתו העצומה על משוררנו נכרת ברבים משיריו של זה האחרון; אבל חפץ אני להגיד כי המסורה העברית, האגדות אשר שמעתי בילדותי מפי הורי ומלמדי, השירים אשר שמעה אזני מבני גילי, ברחובי, בחדרי, בבית תפלתי הם הם הכשירו את חושי, את דמיוני, – וגם את דמיונכם, קוראים נכבדים, – לקבל אותה ההתפעלות העצומה והמיוחדת שאנו מתפעלים משירי פרוג, בשעה שהוא מספר לנו בשפתו היפה הנשגבה את אגדותינו. בקסם שעל פיו הוא מעורר את העולם הנרדם בנו. מטעם זה אין אני מדמה את פרוג למשוררי העמים הגדולים, יען כי בעיני אני יקר לי פרוג מפושקין, שילֶר, מוּסיֶה הצרפתי ושֶלי האנגלי. בשעה שאנכי קורא את שירי פרוּג הנני מאמין בסתר לבבי – ומי מכם הקוראים לא יאמין זאת – כי גם אני פיטן ומשורר הנני, פרוג יודע רק לתאר בצבעים יותר בהירים ובוֹלטים את אותן התמונות החיות בדמיוני מימי ילדותי. ואולי אשמה בזה עצלות מחשבתי, יען כי פרוג לא ידרוש ממני את הכשרון לקבל בלבבי עולם חדש להאזין לקולות חדשים היוצאים מספירות רחוקות. מספרים כי כאשר שמעה אמו של רובינשטיין בפעם הראשונה את שירת המכבים שלו קראה בהתלהבות: “הלא זאת היא השירה אשר שרתי באזנך, בני, בשעה שהייתי מקלעך בעריסתך!” מי מאתנו לא קרא פעמים רבות בקראו את שירי פרוג: הלא זאת היא שירת עריסתי, ושירה זו לא נשמע מפי משוררי העמים, יהיו מי שיהיו. שירת “כל נדרי” מעוררת בי עוד היום הרבה יתר רגשות משירת וַגניר.

שירי פרוג לא יביאו סערה גדולה בלבבי, לא יעלוני שמים ולא יורידוני תהומות, לא יביאו מהפכה ברוחי ולא יעשירו את עולמי הפנימי באוצרות חדשים. המה גם לא יביאו לי בשורה חדשה מתקופה רחוקה ממני; אבל המה יביאוני על כנפיהם הרכות והחמות אל בית אבי וחדר הורתי והמה מחבבים עלי את קני ופנתי השלוה והעצוּבה, בשעה שרוח חזק “מפרק הרים ומשבר סלעים” מוסדי הארץ והשמים יחוגו, ינועו…

משוררנו שואף בכל כח בת שירתו לאור, לחפש, לצדק עולמים, לאמת ולשלום העמים; הד געגועיו אלה ישמע בעז ובהדר ברוב שיריו. רק המשורר של העם אשר ישב דורות לאין ספרות בחשך ובתוך חרדת עולמים יצמא במדה על כך מרובה לאור, לחפש ולמנוחה.


בת־קול מנהמת ברוב שירי משוררנו: “שָׂא הָלְאָה אֶת נַפְשִׁי לְמֶרְחַקֵי אוֹרָה”. את שאיפתו העצומה לאור ולחפש הביע המשורר בכל תקף ונגה בשירו הנוסד על הפסוק “שמש בגבעון דוֹם!”

המשורר קורא בכח:

רַק אוֹרָה, תְּנוּ אוֹרָה!.. אָז לָחֶם הַחַיִּים

נְבַלֶּה בִגְבוּרָה, בְּחַיִל וּסְעָרָה;

אָז נָקוּם, נִתְנָעֵר וּנְחַזֵק כְּנָפַיִם,

אָז נִשְׁכַּח כָּל עָמָל, כָּל צָרָה.

וּמַעְלָה וָמָעְלָה מֵעֵמֶק הַבָּכָא

הִתְרוֹמֵם כַּנֶּשֶׁר חֲיָלִים נִגְבֹּרָה…

רַק רָצוֹן שַׂבְּעוּנוּ, רַק חֹפֶשׁ וּרְוָחָה,

רַק אוֹרָה תְּנוּ לָנוּ, תְּנוּ אוֹרָה!!…

(צד 38, 39).


המשורר מקוה ושואף לאור אשר יבוא ויזרח מחוץ. הוא מקוה ושואף לממשלת הצדק הכללי, אך לא יקוה ולא ישאף לתחית עמו. העבר כבר נשלם בעיניו. בת־שירתו לא תעירנו לתחיה לאוּמית. הוא גם לא יאמין בה. בהשיר “שבר־עולמים” לתשעה־באב יראה פרוג לפנינו בכל יאושו־הלאומי הקר. אמנם שירו “לי־אומרים” יביע המשורר את תקותו, כי

יָקוּם וְעָלָה מִקִּבְרוֹת עוֹלָמִים

וְנוֹלַד דּוֹר חָדָשׁ, מְלֵא כֹחַ עֲלוּמִים!…

(צד 56).

אבל קול תקוה כזה הוא בודד וחלש בשירי פרוג, כי אין כחו גדול אלא בשעה שהוא וכה על קברי־אבות. לפעמים רחוקות יֵראה המשורר כמזכיר עון, לא מפני שהוא חפץ להיות כזאת, כי אם יען מפני שהוא משורר אמתי, והמשורר האמתי הוא כנביא, שהוא מיסר ומוכיח לפעמים למרות רצונו. מה נמרצים דברי המשורר:

שֵׁם נָבִיא כַּזָּר לְאָזְנֵינוּ…

וּקְרוֹבָה הָעֵת – בָּהּ עַמֵּנוּ

– הַבֵּן הַשּׁׁוֹכֵחַ הוֹרָתוֹ –

לֹא יָבִין גַּם מִלָּה מִשְּׂפָתוֹ.

שְׁפַת קָדְשׁוֹ, בָּהּ כְּתוּבָה תוֹרָתוֹ…

הוֹי שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ, הַצָּרִים,

הַלְעִיבוּ בִשְׁבוּיִם, אֻסָּרִים,

הָרִיקוּ הַיַּיִן מִנֵּבֶל! –

מֵאַחֲרֵי הַחוֹמוֹת בְּבָבֶל

שֶׁשָּמָּה בְנֵי צִיּוֹן הֻדָּחוּ

כְּבָר כְּבָר שִׁירֵי קֹדֶשׁ נִשְׁכָּחוּ…

הַרְנִינָה, הָאוֹיֵב, הָשִׁירָה!

(“אחרי קרא בנביאים” צד 80).


שירו הקטן Легенда о чапгѣ (“הכּוֹס” בתרגומו של י. קפלן) הוא פנינה יקרה, בזר השירה. תכן השיר הוא אחת האגדות של עמנו, המצויות במספר רב מאד בספרי התלמודים והמדרשים, המלאות אבני־חן בלתי מלוטשות. גם הדמיון היותר חזק של המשורר לא יבדה מלבבו אגדות כל כך יפות, כל כך עשירות ופיוטיות, כאשר יולידן העם. המסכת להשיר הזה היתה נתונה למשוררנו מאת העם־המשורר, הוא רקם עליה פרחיו היפים והחיים. פשיטותו, תמימותו וקסמו של השיר הזה הם נפלאים במינם. אלו כתב פרוג רק את השיר הקטן הזה הייתי מעטרהו בכתר־המשורר. אבל מדוע כתב המשורר בשנים האחרונות עוד שירים אחרים, אחרים לגמרי?

מדוע?

אבל הן לא על פרוג של השנים האחרונות הנני מדבר הפעם, כי אם על פרוּג משורר־הנביאים והאגדות הלאומיות, על פרוג הצעיר.

בשירו Дѣти земли (“ילדי־האדמה”) התרוממה בת־שירתו ביפיה וכחה עד מרום קצה. האגדה הנפלאה הזאת כאלו חכתה דורות רבים למשורר כפרוג. פרוּג לא יצא בשירו זה מגבול האגדה־הלאומית. הוא עשה נפלאות בגבולה עצמו.

אולם כמה שאני אוהב את שירי־פרוג אין בכחי לקרוא בהם זמן רב, כי המשורר מלאֶה את חוּשי בעז ניביו ובנפץ מבטאיו העצומים הבאים תכופים וסמוכים זה אחר זה. השחוק הקל וההתול המר יחסרו לו. אמנם שפתו נמרצה, עשירה וצחה מאד, משקלו וחרוזיו – זמרה נעימה; אולם לא יחסר העוז, הכח לבטא רגש או רעיון במבטא אחד.

בספר קינותיו ( Элегіи) יראה לפנינו משורר בעצם תוגתו. בתארו את ענות עמו אז מגמתו להועיל לו צנועה מאד. הוא חפץ למחות רק דמעה אחת מעל פני אומתו האומללה או לקלוע עלה פרח אחד לתוך עטרת קוציה. המשורר יודע מה אמלל ומה חדל הוא. שירו “באביב” ( Весною) יתאר בצבעים שחורים ונוראים את גורלו, גורל משורר עברי:


בְּאֶרֶץ הַחַיִּים לִי שְׁנַיִם חֲבָלִים:

צִמָּאוֹן לַחֹפֶשׁ – וְנַחֲלַת הַכְּבָלִים…

קוֹל שִׁירִים מָה רַבִּים בִּלְבָבִי יָלִינוּ,

אַךְ שִׁירָה רַק אַחַת מֵיתָרַי יָבִינוּ,

כָּל מִלָּה וּמִלָּה בָּה טְבוּלָה בְשַׁחַת

בְּזַעַם וּבְמַכְאוֹב וּדְאָבָה נִצַּחַת…

(צד 210).


אולם ביתר תקף ויתר אמת תאר המשורר את תכונת בית שירתו, מרירות נפשו ויאוֹשו הנורא בשירו “בני דורות ראשונים השרים” Пѣвцовъ былыxъ המשורר רואה בחזון רוחו את תמונות משוררינו של דורות עברו. הוא קורא את פרי רוחם אשר חותם האל־מות טבוע בו ונפשו תמלא יגון אין קץ. הוא שואל: היש עם בתבל אשר שפתו היא אנחתו, תפלתו – בכיה מרה, חזון־רוחו – כאב נעכר ושירתו – קינתו? היש משורר בתבל אשר לא שתה אף פעם אחת מכוס־הנצחון, אשר לא שר אף שיר אחד משמח־לב? אמנם כל עם ועם ראה שנות עמל ותלאה וגם משורריהם עשו מספד תמרורים, אך כל אחד מהם ראה, כי אור החפש והאשר הולך וזורח לארצם כשחר רחוק. אך לשוא בקש עם בתבל אשר ישוה לעמו בצרותיו ומצוקותיו, לשוא בקש משורר אשר כנורו ישמיע הד אנחת יגונו העמוק. הוא מצא משורר אשר ידו נאזרה בגבורה, משורר אשר מחרשת, לחפור בה שדה זרע, בידו בעוד אשר הוא, משוררנו העברי, מעדר בידו לחפור בו קברים. ומה עזים דבריו בסוף השיר:

בְיָדִי – רַק לַפִּיד עַל גַּלֵּי מַשּׂוּאוֹת,

מַעְדֵּר, הָהּ, מַעְדֵּר לַקְּבָרִים!…

לְכָה קְבָרִים חֲפוֹר, וַחֲפוֹר בְּלִי־הֲפֻגּוֹת,

חֶזְיוֹנוֹת לֹא־בָאִים מִלִּבְּךָ הַסִירָה,

הַכֹּחוֹת הָרְפוּיִים, הַמְּזִּמּוֹת הַנְּמוּגוֹת, –


לָנֶצַח בַּטָּמוּן הַכְתִּירָה!…

הוֹי, לַיְלָה בְלִי בּקֶר… בְּלִי מַרְפֵּא חֲבָלִים…

רַק בָּכֹה, רַק צָעֹק, רַק שְׁבָרִים עַל שְׁבָרִים,,,

הוֹי, קָשִׁים וּמָרִים לְךָ נָפְלוּ חֲבָלִים,

מְשׁוֹרֵר – חוֹפֵר הַקְבָרִים 3!…

(צד 150, 149).


המשורר־הקברן לא יראה וגם לא יחוש כי על יד הקברים אשר הוא חופר עומדת עריסת עתידותינו. המשורר רואה רק את בקעת העצמות היבשות, ולא את הרוח המרחף עליהן; לכן ישמע משיריו קול גדול: “אבדה תקותנו נגזרנו לנו!” משוררנו רואה את שרידי העבר, חורבן ההוה, אבל לא את אבן הפנה לבנין העתיד. הוא רואה את החרוּלים על אדמת ישראל ולא את הנטעים החדשים, הנעמנים והחזקים. משורר חוזה ישמע לא רק את הקול השובר ארזים, כי אם גם את קול לחישת הרוחות, אשר בכנפיהן צרור זרע חדש להפרות ארץ שוממה.

אחרי אשר אין עתיד למשוררנו, לכן תלוהו תוגתו בכל אשר ילך ויפנה, אם בעיר או ביער. בהמית הנחלים ובשאון עליזים שמע רק אנחות ואנקות. בכל אשר הוא רואה יראה רק דמעות, דמעות אחיו יושבי חשך. קול יאושו פולח לב וכליות:


"הֲתִשְׁמַע הֲתִשְׁמַע אֶת קוֹל הַנְּחֻשְׁתַּיִם?

אָחִינוּ! הֲתִרְאֶה מִצְהֲלוֹת אוֹיְבֵנוּ?…

הָהּ, מָגוֹר מִסָּבִיב… מוּעָקַת מָתְנַיִם,

אֲפֵלָה נִצַּחַת מִכָּל עֲבָרֵנוּ…

הַדֶּרֶךְ מַה נוֹרָא,

אֵין קֶרֶן, אֵין אוֹרָה!"…

הוֹי, מַדּוּעַ הֲפַכְתֶּם שִׁירָתִי לִמְאֵרָה!?…

(צד 216).


היש לך יאוּש יותר גדול מזה? ואיך לא יתיאש משוררנו, אם הוא רואה בקרב עמו רק עבדות והכנעה, רפיון ידים, מרך לב וחשך על פני תהום הצרות, חשך אשר רוח אלהים לא ירחף עליו. המשורר יודע כי שירתו מלאה “קינים והגה והי”, ולא שמח מעולם את לבב אחיו בשירה עליזה ומלאה שמחת החיים, אם של ההוה או של העתיד, לכן יבקש סליחה מעמו, בסוף שירו העצוב 4 Дѣдушкины, על אשר יוסיף יגון על יגונו:


הוֹי סִלְחי לִי!… לְמַרְאֶה מְצוּקוֹת הַשַּׁחַת,

כָּל חֳלִי וּמַדְוֶה, בָּם רוּחֵךְ חֻבָּלָה,

שִֹירָה עַלִּיזָה עֲדֶנָּה אַף אַחַת

לָךְ עוֹד לֹא שַׁרְתִּי, – בַּת עַמִּי אֻמְלָלָה –…

(צד 214)


המשורר הגדול, המשורר החוזה הוא איש שרוחו בהיר ושלו גם בתוך העצב, גם בתוך החורבן והשממון, הצרות המצוקות אשר סביבו. המשורר המושל ברוחות האנשים הוא קודם כל מושל ברוחו הוא. המשורר הגדול הוא שוחק ובוכה, מהתל ומנחם, ברוח שירתו ימית וברוח שירתו יחיה. הוא מחריב ובורא כהטבע עצמה אשר הוא גזרה. פרוּג הוא משורר “שראשו מקור דמעה”, ואין השכינה שורה עליו, אלא דוקא מתוך עצבות. רק בעת אשר הדמעות תתפרצנה מעיניו – ישיר:


רַק רֹגֶז עֵת אֶשְׂבַּע וְנַפְשִׁי נִרְעָשָׁה

– לִבְלִי הִתְיַפֵּח – אָשִׁירָה…

(צד 160).


שירה מתוך דמעות, דמעות מתוך שירה – מה נורא הדבר! אני מבקש כוס תנחומים, הוא משקני כוס היאוש. המעט לי היאוש אשר בחיים! משוררנו לא עשה את הבכיה לאומנות שלו. מטבעו אולי איננו “בעל בכי” כלל; אבל מימי ילדותו, יאמר המשורר, שמע רק אנחות, ראה רק קברים, “מלאך רע” יתיצב לפניו גם בעת אשר ישכח הצרות אשר יקונן עליהן. גם בעת אשר יחפוץ לשיר על האֹשר, על האהבה, או לשעשע את נפשו בחזיונות נעימים ותמימים, אז יקונן על העבדות המרה, והדמעות יורדות מעיניו למרות חפצו ורצונו. ואם “המלאך הרע” יאמר לפעמים שירה, גם אז ישמע בה רק קול זעקה ויללה:


כִּי יִתֵּן לִפְעָמִים אֶת קוֹלוֹ בְּרִנָּה

וְנִשְׁמַע רַק נְהִי, תַּמְרוּרִים וְקִינָה…

(צד 148).


הדמעות הרבות היורדות מעיני המשורר בלי הפוגה מכסות מלפניהן את קוי אור החיים החדשים ההולכים ובוקעים את החשך אשר סביבנו, את החשך אשר גם בחיר משוררינו בשפת רוסיה טובע בו. והחיים החדשים הולכים ובאים, אם גם בפסיעות דקות מאד, ואני מרגיש את נשימתם וקרבתם.

שירו “המשפט” ( Диепутъ ) מסופר באופן יפה. אולם החצי האחרון מקוצר וחלש מאד. במקום שפרוּג לא יתרומם מעל חוגו, במקום שהוא מציר לנו תמונות פשוטות שם נעלה ונפלא הוא. משורר מספר פשוט וחם כמוהו לא היה לנו עוד גם בשפת עבר. כמה אמת פיוטית יש בשירו “רבי אמנון”, אף כי מצד הפסיכולוגיה שלו יש בו שגיאות גסות והאריכות היתרה במקומות רבים מחלישה את הרושם העז.בהשיר “הראיון האחרון” (Послѣднее Свиданіе ) עוברים לפנינו במחזה גאון ישראל, צבי הארץ, מפלת האומה, צניעותה של בת ישראל, אימת הגולה, זמיר עריצים, מצהלות האויב – התרוצצותן של שני עולמות רחוקים ושונים זה מזה בתכלית הרחוק והשוני; אבל דבר מה חסר בו, הוא הסקירה הנפשית. משוררנו לא יראה ללבב, להחדרים הנסתרים שבלב. עוד זאת, פרוג משתמש, בשירי העלילה, במכשירי הפיוט הישנים והוא רוצה לפעול על נפשי ולבבי באמצעים גסים, ואזני כבר הסכינה לקולות יותר יפים, ועיני – לצבעים יותר דקים.


* *

הנני קורא את שירי פרוג הגדולים והקטנים, שירי ההגיון ושירי העלילה והנני מבקש בהם את נפש המשורר, את פרוּג בעצמו.

אבקשהו ולא אמצאהו.


שירת העם מדברת מתוך גרונו של משוררנו; אולם את יחוסו הוא להאמונה, להאהבה, להטבע, להאדם – את כל זה אין אני מוצא בשיריו. פרוג משורר על חורבן־האומה, אולם את החורבן של נפשו הוא אין אני רואה. משוררנו זה הוא רק הד אנחת העם ונאקותיו. משוררים־החוזים של העמים הגדולים הטביעו תמיד את חותמם על רוח־אומתם או גם על תקופתם, ולפעמים גם על התקופות הבאות אחריה. אולם לפרוּג אין כל חותם מיוחד. יכול אני לבכות אתו ולהאנח בחברתו עד התעלפות; אבל אין אני יכול לחדור בעזרתו אל מחבואי נפש אומתי לא בעבר, אף לא בהוה ומכל שכן בעתיד.

חביב עלי פרוג כנפשי רק בשעה שהנני שומע מפיו את שיחות אבי־זקני, אמי־זקנתי, ספורי מלמדי ואגדות עמי; אבל בשעה שמתגבר בי חלק נשמתי האנושי, הכללי, בשעה שעיני צופיות למרחוק, לעתיד – אז לא משוררי ולא נביאי הוא…

מפי פרוּג שמענו את השירה הישנה, שירת העבר. והשירה החדשה שאליה אנחנו מחכים, שאליה אנחנו צמאים – גם היא בוא תבו, וכטל תחיה את עצמותינו היבשות. ואת השירה החדשה הזאת נשמע בשפת עבר, בשפת נביאינו וחוזינו.

והמשורר החדש, נביא העתיד, הנני אומר לכם, בוא יבוא! אני מרגיש את נשימתו, קרבת הויתו, ואולי כבר הנהו מתהלך בקרב העם, ועוד מעט נשמע את קול משוררנו־גואלנו.



  1. La vie Litteraire צד 42.  ↩

  2. הדוגמאות אשר הבאתי משירי פרוּג לקוחות הן מתרגומו של מר י. קפלן, אשר השויתיו בכל פעם אל המקור.  ↩

  3. החרוזים האחרונים יזכירוני חרוזים אחרים בשיר “בעלות השחר” של משוררנו העברי י.ל. גורדון אשר שר בסגנון זה:

    מִנִּי אָז לֹא אָשִׁיר שִׂמֱחָה וָנַחַת.

    לֹא אֲקַו לְאוֹר, לֹא אוֹחִיל לַחֹפֶשׁ

    אָשִׁיר יוֹם מָר, אַשׁוּר עַבְדוּת נִצַחַת

    ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

    מִנִּי אָז בַּת שִׁירִי שְׁחוֹרָה כָּעוֹרֵב

    אָלָה פִּיהָ מָלֵא וּלְשׁוֹנָה קִינוֹת

    ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

    הַנַּח לִי! לּא מְשׁוֹרֵר כִּי מְקוֹנֵן הִנֵּנִי.

    שני המשוררים האלה מתנבאים בסגנון אחר יען כי הם רואים את ההוה ולא יחושו את העתיד.  ↩

  4. מילה מחוקה – הערת פב"י.  ↩