לוגו
אלכסנדר פן: כל חייו היו אגדה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U
אלכסנדר פן1.png

1906 – 1972


מכל האגדות שסופרו על אלכסנדר פן, וחלקן כנראה יצר בעצמו, הילדוּת היא ‘חור שחור’. אהבת הנוודות, האהבהבים, הנידוי החברתי, רגש הבדידות העמוק והחיפוש המתמיד אחר דמות האם, האשה הבלתי־מושגת, כולם תוצר של ילדות כאובה ומעורפלת.

הצעירה משלוש בנותיו, סינילגה (כל אחת מבנותיו נולדה לאם אחרת), שמעה מאביה סיפור ילדות רומנטי, סוחט דמעות, שיכול היה להיות רב־מכר כרומן עלילה לבני הנעורים. פן, כך סיפר לה, היה בן שביעי לאב שהיה רב ולאם סטודנטית יפהפייה, לא יהודייה. היו אלה נישואיו השניים של האב. כשהיתה אימו בהריון, נסעה לבקר את אביה הרוזן, אוקיאנוגרף וצייד־דובים, שחי לבד בניז’ניקולימסק שבסיביר. שם גם תקפו אותה צירי־לידה, ובחודש השביעי להריונה, ב־1906, ילדה הסטודנטית היפהפייה בן. הסב קבע, שהילד שנולד בביתו יגדל איתו, והאם הסכימה. השנים הראשונות של פן בחברת סבו, נשארו חרוטות בו לאורך חייו. כך, לדוגמה, פן נהג לספר, שכאשר היה בן שנה, לקח אותו סבו לציד, והניח אותו בבקתה ביער, כשכלב סן־ברנרד שומר עליו. כשחזר הסבא, מצא דוב מת ואת הכלב גוהר מעל פן התינוק. “אולי בסיפור הדרמטי הזה נעוצים השורשים למיסטיפיקציה, לפשר הדובים בשיריו ולדרך החיים שאימץ לעצמו בבגרותו”, אומרת ד"ר חגית הלפרין, מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב.

“פן סיפר, שאינו זוכר דבר מאמו, מלבד שיר הערש שנהגה לשיר לו. כל חייו, בכל אשה שפגש, הוסיף לחפש את הדמות החלומית. כשמלאו לו שנתיים, מתה אימו ממחלת ריאות. אלכסנדר נותר בבית סבו, וגר איתו באיגלו של שלג. הוא גדל בין דובים וכלבים, למד קרוא וכתוב מסבו. כשהיה בן שבע, התנפל דוב על הסב ופצע אותו אנושות. בימים המעטים שחלפו עד מותו, שִרבט כתובת, מסר לאלכסנדר ואמר לו: ‘אביך יהודי. תתחיל לצעוד’. שבע שנים, עד גיל 14, נדד פן בדרכים, לאורך 6,000 ק”מ שהפרידו בינו לבית אביו".

סינילגה פן־אייזנשרייבר, הבת: “הוא נעל נעליים מבד, וכדי להתחמם פרש בתוכן פיסות עיתון. עד יומו האחרון כאן בארץ, נהג לשים עיתונים בנעליים, מתוך הרגל. כשאכל לחם, היה תמיד מניח את הקרום בצד, זכר לימים בהם חיטט בפחי־הזבל, ואכל מהיד אל הפה. רק בדצמבר 1920, כשמלאו לו 14, הגיע לכתובת שרשם סבו”.

פן הצעיר הקיש על דלת הבית, שלא היה בו מימיו, ואחותו פתחה לו. אביו ישב עם גבו לדלת וכתב. "בלי לראות את הנכנס, אמר ‘נו, סנקה, תיכנס פנימה’ ", מספרת סינילגה. “הם החלו לגעת זה בזה, ללטף זה את זה, למשש, בלי דיבור. היו כמה רגעים ארוכים של שתיקה, ואז אמר האב, ‘נו, בוא נשתה’. כעבור זמן־מה, עשו לו ברית”.

הגרסה הזו, שסיפר פן על עצמו, מוטלת בספק לאור ספרה של ד"ר חגית הלפרין, “שלכת כוכבים”, ביוגרפיה מקיפה על פן, בה מועלות סברות נוספות על ילדותו המסתורית. כך, לדגמה, מביאה חגית הלפרין את עדותן של בלה, אשתו הראשונה של אלכסנדר פן, ושל הבת זרובבלה. הן טוענות כי אשתו הראשונה של האב חלתה והיתה מאושפזת תקופה ממושכת, ופן ואחותו לנה נולדו לאב מיחסיו עם אומנת גויה, שנשכרה לטפל בילדים.

ד"ר חגית הלפרין: “ייתכן מאוד שאלכסנדר הנער אמנם ברח מהבית והצטרף לחבורת ילדי רחוב, אך עשה זאת מרצונו. החיים הבורגניים, השקטים, לא התאימו לאופיו הדינאמי, והוא מאס בהם. הגורם הישיר לבריחה לא ידוע. הוא נקלע לחיים קשים של רעב והפקרות, החל להתגעגע לבית, אבל גם כשהיתה לו הזדמנות, לא חזר”.

הגרסה הרומנטית על הדובים, הסב הבודד ויערות סיביר, שסיפר פן על עצמו, אינה בהכרח אמת. ד“ר חגית הלפרין: “יש בסיפור חייו חזרה מדויקת על פרטים שלוקטו מספרים, או מחייהם של אנשים שהכיר והעריץ, כמו המשוררים לרמונטוב או יסנין, ידידו של פן, שגדל בבית סבו והיה לנער־רחוב. יש גם פרטים מהביוגרפיה האישית של חברו הטוב, אלכסנדר זייד, שנולד לאשה לא יהודיה שנישאה לאלמן ואב ל־7 ילדים. זה נראה דומה להפליא לסיפור שנהג פן לספר על ילדותו בחו”ל”.

דבר אחד ברור: בילדותו של אלכסנדר פן היו ארועים, שהניחו את היסודות לדמותו המסתורית, לשירתו, ולמיתוס שהונצח במותו. אחותו החורגת, ריקה, סיפרה לבתו סינילגה במוסקבה, ב־59': “דעי לך שכל מה שאביך סיפר, זו רק טיפה בים. כל חייו הם אגדה. אגדה אחת גדולה”. במכתב ששלחה לו אחותו, בנובמבר 1960, כתבה:

“למה צריך לפחד מהעבר האישי? לדעתי, להיפך, העבר עושה אותנו טובים יותר, רגשיים יותר וסובלניים יותר”. ריקה לאפירטה מהו בדיוק אותו עבר מפחיד. “הוא לא ידע מה זה חיים ומה זה בית”, אומרת בתו סינילגה, “היו לו חרדות, כי לא ידע להתמודד עם החיים. הוא לא הבין מהם חיים, לכן יצר לו חיים משל עצמו. הוא לא הרע לאיש ב’בלופים' שלו. היה לו תסביך ברור אחד: העובדה שלא הכיר את אמו, שליוותה אותו לאורך כל חייו. אני חושבת שאמא שלי היתה בשבילו יותר אמא מאשר אשה. ביתנו לא היה בית־משפחה, במובן המקובל של המלה, אלא ביתו של איש כותב, שלגמרי במקרה היתה לו גם בת. הוא לא הבין את המשמעות של ילד בבית, מפני שהיה ילד עד יום מותו. תמיד היה עצוב מאוד ולא מאושר. קסמו האישי היה הדבר היחיד שהחזיק אותו בחיים. אנשים לא יכלו להגיד לו ‘לא’, כי היה יפה־תואר, משהו משגע. אסור להיות יפה כל־כך”. על אמה, רחל, אשתו השנייה של פן, אומרת סינילגה: “היא אהבה אותו אהבה עזה. אסור לאהוב גבר בצורה כזו. היא ביטלה את עצמה בפניו, עד שהיא עצמה לא היתה קיימת עוד”.

ביתה שבצפון תל־אביב הוא שמורת־טבע שבה מוסיף פן להתקיים. הקירות עמוסים ציורים שצייר אביה ופורטרטים שלו ושל אשתו רחל, פרי מכחולם של אחרים.

את נקודת־מבטה של אשתו רחל, תיאר פן בשירו “וידוי”:

“וקינאתי לך ובחושך ארבתי/ ושנאתי לך ועד דמע אהבתי/ וביתנו שמם מחיוך ןמצחוק./ ובשובך אל הבית, מרוד גכמו כלב/ עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף/ ואדע כי חשבת עלי מרחוק./ והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים/ שתשוב עוד אלי ותיפול על ברכיים…”

סינילגה פן־אייזנשרייבר: “אבא תמיד אמר, ‘מה היא עושה איתי? היא כמו קיר לבן, ואני הנקודה השחורה היחידה שעל הקיר הזה’. הוא נאחז בה ונשאר נשוי לה 36 שנים, למרות הרומנים שלו. היא עבדה בפרך כאחות, ופירנסה את המשפחה. הפלירטים שלו לא מצאו חן בעיניה, אבל היא ידעה להתעלות על עצמה. לא היו סצנות, אולי רק פעם אחת, אבל היא לא רצתה לאבד אותו וסלחה לו על הכול. הנשים הן שקִלקלו אותו”.

בשיריו, פן מבטא יחס דו־ערכי לנשים. געגועים לאשה האידיאלית, הלא מושגת, ולצִדם האכזבה, הנטישה, הכאב.

סינילגה: “אני בת, וראיתי נשים שמנסות לחזר אחריו. הוא נורא נרתע מהדברים האלה. לא אהב את זה. איני יודעת אם אי־פעם אהב אשה. הוא לא ידע מהזה לאהוב. אמרו עליו הרבה דברים. אמרו, פן מתגולל ברחובות שיכור. אבל זה לא נכון: אבי מעולם לא היה שיכור. לא כמו אלתרמן, שצילה בינדר היתה גוררת אותו בלילה הביתה. אבא נפל פעם ברחוב, אבל לא מתוך שכרוּת, אלא בגלל התקפת סוּכרת. הוא שתה הרבה קוניאק, אבל מעולם לא היה לא־נעים. להיפך, כששתה, נעשה כל־כך מתוק, היה לוקח את הבקבוק, ופורט עליו כמו על גיטרה ושר. ואלה היו לילות נפלאים”.

לצד אביה, התבגרה סינילגה טרם־זמנה: “הייתי ילדה־זקנה, שמטפלת באביה כשאמא לא בבית. מגיל שלוש הדלקתי לבד את הפתילייה, וחיממתי לו אוכל. כשנולדתי, כבר היה חולה בסוּכרת קשה, ובהתקפי המחלה טיפסתי עליו עם כוס מים מהולים בסוכר, כי לא ידעתי להזריק לו גלוקוזה לתוך הווריד. אני זוכרת הרבה התקפי־סוּכרת לא נעימים, בהם צעק ושבר חפצים. בלילה, כשחזר מבתי־המרזח, הייתי מעירה את אמא. לפי הצעדים ידעתי אם יש לו שוֹק של סוכר. חברים לא יכולתי להביא הביתה, כי לא ידעתי איך הוא מרגיש. אסור היה להפריע לו בשעה שהוא חשב, או כתב, או ישן. כשהיו שואלים אותי ‘מה אבא שלך עושה’, הייתי עונה: ‘הוא שוכב במיטה, ומסתכל על התקרה’. כל שיר היה כרוך אצלו בחבלי־לידה נוראיים. וזה היה גיהינום. הייתי שכנה של תרצה אתר, רותי שלונסקי, ולאף אחת מאיתנו, בנות המשוררים, לא היה קל. הקונפליקטים ביני ובין אבא הרקיעו שחקים. עם אילנה, בתו מחנה רובינא, הייתי ממש חברה. אמא דאגה לשמור על יחסים מאוד קורקטיים איתן. הן ביקרו בביתנו, ואנחנו ביקרנו אצלן. במחלתה הקשה, רובינא רצתה לידה רק את אמי. קראתי לה ‘דודה חנה’. היו גם הרבה אי־נעימויות בקשר איתה. אנשים לא יודעים היום שהרומן בין אבי לבין חנה רובינא נמשך 3 שנים בלבד, עד להולדת אילנה. לא תמיד רובינא רצתה שאבא יבוא לבקר, ולא תמיד הם אמרו זה לזה שלום ברחוב, אלה לא היו יחסים רגילים, כי ברור שאלה אנשים שהיו להם ג’וקים בראש. אחרת הם לא היו חנה רובינא ואלכסנדר פן”.

למפלגת החוגים המרקסיסטיים הצטרף פן ב־1935 וכשהוקמה מק"י ב־47' עבר אליה. את שירי המולדת משנים קודמות, שיפץ ועיבד מחדש ברוח דעותיו החדשות. אך כתמיד, היה מורד, גם בתוך המפלגה. כשערך את מדור הספרות של “קול העם”, דחה ניסיונות להתערב בשיריו. את מחיר מרידותיו וחוסר נכונותו להישמע לתכתיבים, שילם פן ונדחק בעטיים אל שולי הממסד הספרותי. “אגודת הסופרים העבריים” הוציאה אותו מבין שורותיה בגלל דעותיו. אלתרמן, שהיה אז לקונסנזוס, אמר ביום הולדתו ה־50 של פן, שאילו היה משתייך למחנה אחר, היה יובל ה־50 שלו חג לכל השירה העברית. בתו, סינילגה: “הוא נפגע מאוד מהנידוי והחרם. כשהתקיים כנס משוררים עם בן־גוריון, בא אליו אלתרמן ואמר לו: אותך, פן, אנחנו לא מזמינים, כי אתה קומוניסט. כשחגגו יובל לעיתון ‘דבר’, יצא ספר ובו הוזכר כל מי שהשתתף אי־פעם בעיתון. והוא, שהיה לו טור קבוע במשך תקופה ארוכה – לפני שהצטרף למפלגה – שמו הושמט. הוא כאב מאוד את היחס הזה”.

בשאלון לאגודת הסופרים, על השאלה “האם קיבלת פרסים?” השיב פן: “לא”, והוסיף: “שאלה תמימה: מי מוכן לתת אצלנו פרס למשורר קומוניסט?!” שיריו הושמעו ברדיו, ואולם הקרדיט והתמלוגים ניתנו למשוררים אחרים. “התכתבתי עם משה חובב ומחיתי ש’הבו לבנים' רשוםעלשם אורלנד”, מספרת סינילגה, “וקיבלתי תשובה: ‘אחרי בירור, המלים הן אכן של אורלנד’. פניתי לאקו”ם, ורק אז התחילו לשלם לנו תמלוגים".

פן, שלא ידע להיות בעל ואב, היה סבא למופת לנכדתו אלכסנדרה, בתה של סינילגה. "אלתרמן בא לבקר אותו, והוא אמר לו שהחלום הגדול שלו הוא ששניהם ילכו ל’קפה ורד', ויישבו עם נכדותיהם: אלתרמן עם יעל, בתה של תרצה, ופן עם נכדתו אלכסנדר. הוא ראה בה לא נכדה, אלא פלא. משהו שיצא ממנו. היה אומר לי, ‘תביטי בעיניים שלה, כל הילדוּת שלי נשקפת מהעיניים שלה’ ".

שנותיו האחרונות של פן נחתמו בחותם הידרדרות מחלת הסוּכרת. הוא חלה בגנגרנה, נֶמק. תחילה כרתו את רגלו האחת וכעבור שלוש שנים, את השנייה. בבית־החולים דידה על קביים, מסתיר בקבוק משקה, גם כשהרופאים אסרו עליו לשתות. “אני רוצה להיקבר מלוא קומתי”, נהג לומר. סינילגה: “תמיד שאל, ‘עשיתי עוולות כאלה גדולות למישהו, שאני חייב לסבול כך?’ הוא הפסיק לסבול ביום העצמאות 1972.כרגיל, אמא היתה ליד מיטתו, ואחותי זרובבלה ואני באנו לבקרו. פתאום, אבא הרים את היד ואמר, ‘שלום!’ הוריד את הראש וזהו זה, ואמא עוד הסתכלה אחורה, לראות למי הוא אומר שלום. עד שהֵסבה את ראשה, הוא כבר לא היה”.

על מצבתו של פן חרוטה שורה משירו: “אדמה, אדמתי, רחומה עד מותי”. אשתו רחל, שסבלה לצדו בשתיקה, מתה שבע שנים אחריו. על קברה נחקק: “הרחומה מכל, והשתוקה אין־קול”.