לוגו
שמע־ישראל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

סיפר לי נחום


לפני כעשר שנים ומעלה, נסעתי לאנגליה, להשתלם בשפה האנגלית, לעיר ושמה אקסטר.

ישבתי שם, חורף שלם בעיר זרה, יפה מאוד, באפור ובלבן.

באפור – על שום בתיה, מהם עתיקים מהם עתיקים מאוד;

בלבן – על שום השלג הכבד שכיסה אותה, למן בואי אליה וכמעט עד צאתי הימנה.

יום אחד, ואני יושב בשיעור כבד ומייגע, והינה,

הועתקתי לכפרי הירוק, המנומר בפרחי כלגוון;

לאשתי הטובה, לבנַי ולבתי היחידה ולשלושת נכדי הקטנים, למולדתי.

בקיצור, נאחזתי געגועים, כאש.

מה אעשה והם כל כך רחוקים, מעבר לים?

אכתוב. אכתוב מכתב! אספר על השלג;

על הסוסים היפים הדוהרים, שקיטור עולה מנחיריהם;

על הכלבים העטופים מחלצות צמר וגבירותיהם הטופפות על עקביהן, מאחוריהם;

על הטירה, טירת הלורדים, שביקרתי בה בשבת האחרונה,

שקיסוס בן אלף שנה מטפס באלוניה, במגדליה…

וכך הייתי יושב וכותב וכותב.

השיעור הסתיים ואני לא ידעתי.

הכיתה התרוקנה ואני לא הרגשתי.


פתאום ישב על ידי הסודני.

אבל עוד לא סיפרתי כלל, שאותה כיתה לאנגלית באֶקסֶטר

הייתה מיועדת ל“זרים”

ואכן היו בה אנשים מכל כדור הארץ.

מאחורי למשל, ישב סודני ענק שחור לחלוטין ונעים סבר.

באחד השיעורים הראשונים היצגנו את עצמנו, זה בפני זה.

הוא אמר שבא מסודן ואני – שבאתי מישראל.

וכאמור, הסודני קבע את מקומו אצל השולחן שמאחורי.

ועכשיו קרב את כסאו אלי והביט בכתיבתי.

התפלאתי מעט על חוסר נימוס זה, שהרי אין זה מקובל כלל,

שאדם יושב ומתבונן במה שאתה כותב לעצמך,

מה גם באנגליה המכופתרת והמנומסת!

הרמתי את פני אליו וכנראה שסימנתי עליהם כמה וכמה

סימנים מובהקים של שאלה וקריאה, אבל הוא חייך.

– לא־לא, אל תחשוב שאני מציץ למכתבך, – אמר –

– איני יודע ממילא לקרוא מה שאתה כותב…

וסלח לי גם על דיבורי המגומגם – אמר במבוכה –

אבל ראיתי מרחוק את האותיות שלך…

– “האותיות” – שאלתי בהפתעה – מה יש באותיות שלי?

אלו הן פשוט אותיות השפה שלי העבריות, עברית היא השפה שלי, שפת ישראל!

– שמע לי – אמר בלחש וניכרה בו התרגשות, שכבש אותה בקושי:

– כשהייתי ילד, לפני שאמי מתה, והיא מתה כשהייתי בן שמונה,

הייתה מראה לי בכל ליל־שבת, לאחר ששכבו אבי ואחי הקטנים ממני לישון,

פיסת עור מקומטת, עתיקה, שהייתה מוציאה מנרתיק קטן שחור עשוי קרן – – –

– כן – עזרתי לסודני להמשיך – ומה היה מצויר על אותה פיסת־עור?

– היה מצויר – אמר בלחש ובהיסוס – או אולי כתוב…

– כן, מה? – שאלתי אותו, כדי לעודדו,

– אינני יודע מה – אמר – מעולם לא הסבירה לי אמי דבר,

רק הראתה לי ושתקה.

אוכל לצייר לך, לכתוב? נדמה לי, שזה דומה למה שאתה כותב כאן – אמר.

נתתי לו את העט הכדורי שלי ודף חלק ולבן.

הסודני נטל את העט וכתב מימין לשמאל, באותיות עבריות צולעות:

שמע ישראל

– אתה יהודי? – נדהמתי

לא – השיב לי – אבי מוסלמי, ביתנו מוסלמי אדוק,

אבל עכשיו אני חושב – שאמי ואולי גם אמה,

או סבתה, היו יהודיות – – – אף מלה לא אמרה לי על כך.


שנינו שתקנו. הסודני השחור הענק, שעל סף שנות העמידה, ואני.

– יודע אתה – אמרתי לו מה פשר המלים הללו" – לא, איני יודע.

וכך נמצאתי אני, הישראלי מ“קצה־מזרח”, עם הסודני

האפריקאי מן הדרום ושנינו יחד – בקצה־מערב,

כשאני מנסה לסבר את אוזנו במלים העתיקות כים – “שמע־ישראל”.

ואמרתי לו תוך לחיצת כף ידו:

– אתה יודע, אתה בעצם יהודי…


1968