יום אחד חלתה בת־ציון, המטפלת בגן ב'.
אמרו עדה ושלומית לילדים:
–לכו לכם להסתובב בסביבה הקרובה,
אנחנו ננקה את הבית אחת ושתיים, ונקרא לכם לטייל.
בסדר?
– בסדר! – קראו הילדים, שאהבו מאוד לשוטט לבדם.
ילדים אחדים הלכו הנה, ילדים אחרים הלכו שמה,
ושלושה מהם, שני בנים ובת, כולם בני ארבע, הלכו למקום רחוק, לשפת הוואדי.
שם היה הבית הבנוי מבוץ, שבנה ברוך, זוכרים?
בבית הזה לא היו עדיין, אפילו לא פעם אחת.
ניסו הילדים לפתוח את הדלת ולא הצליחו. ניסו שנית ושוב לא הצליחו.
מה עשו?
הסתובבו סביב הבית וראו שיש שם אשנבים גבוהים, פתוחים, וחלון אחד – נמוך וסגור.
שברו באגרוף את השמשה בחלון הנמוך ונכנסו דרכו לתוך החדר.
הילדה הקטנה, שנכנסה אחרונה, פצעה את היד, משברי הזכוכית.
מפצעה זב דם רב והיא נבהלה מאוד מן הדם
והיא צרחה ושפכה דמעות רבות כים.
בחדר שררה חשיכה ולא היה בו שום דבר מעניין, בעצם.
רצו לצאת ופחדו שמא ייפצעו גם הם מן השמשה השבורה.
העמידו כיסא על השולחן ורצו לצאת מאשנב גבוה, אבל לא הצליחו לטפס והכיסא התהפך.
נפל הילד המטפס, נפלה גם המנורה שעמדה על השולחן ו– נשברה.
נשברה המנורה, נשפך הנפט מתוכה על כל הרצפה
וגם אגרטל נשבר והמים התערבו בנפט השפוך על כל הרצפה.
נבהלה הילדה הבוכה כל כך, עד שמרוב פחד יצא לה פיס במכנסיים,
ומן המכנסיים, זרם לו על הרצפה…
– אמא’לה, אבא’לה, עדה’לה, שלומית’לה!
מרגישים את עצמם עזובים, לבדם בכל העולם.
עכשיו נשאיר את הילדים הבוכים בבית־הבוץ החשוך,
יושבים רטובים ובוכים בתוך הנפט, המים, הדם, והפיס ונחזור אל גן ב'.
עדה ושלומית, שגמרו אחת־ושתיים לנקות את הבית,
יצאו החוצה ומצאו את כל הילדים בסביבה.
באמת? כולם?
לא! שלושה ילדים חסרו, שני בנים ובת, שלושתם כבני ארבע.
קראו להם בשמותיהם, לבנים ולבת, אבל הם לא שמעו את קולן,
כי בית־הבוץ של ברוך היה רחוק, על־יד הוואדי.
רצו עדה ושלומית וכל ילדי הגן אחריהן למזכירות ואמרו להם:
– אתם יודעים מה קרה?!
שלושה ילדים, שני בנים ובת, הלכו לאיבוד!
יצאו שני בחורים, חברי מזכירות, מבוהלים לאורווה,
עלו על סוסים ויצאו לשדות, לחפש את הילדים שהלכו לאיבוד.
ועדה ושלומית, ושאר הילדים איתן, הלכו מבית לצריף,
מצריף לאוהל וכמובן, לחדר־האוכל,
אבל לא מצאו את הילדים שהלכו לאיבוד.
פתאום, הבריק ברק בראשה של עדה:
– אולי הם בכלל בבית־הבוץ של ברוך?
הלא תמיד היו סקרנים לראות מה יש בתוכו!
שלא ככל החדרים בחצר שהיו פתוחים, לא נעולים,
היה ברוך נועל את דלת בית־הבוץ
כיוון שהיה כל כך רחוק, על־יד הוואדי…
(כיום זה ממש בלב החצר, והוא ביתה של רינה,
סבתא של ורד ואביב, זוכרים?)
ובאמת, כשהתקרבו עדה, שלומית והילדים לאותו הבית,
שמעו אוזניהם את צווחות הילדים האבודים, המסכנים,
שצרחו במקהלה: – אמא’לה, אבא’לה, עדה’לה, שלומית’לה!
– הילדים נמצאו! הילדים כאן! – קראו כולם בשמחה.
ואז בדיוק, היגיעו חברי המזכירות,
שהיו במקרה גם אבות הילדים האבודים, רכובים על סוסים,
ופניהם עצובות, משום שלא מצאו את הילדים…
מי שחושב שברוך כעס על מה שעשו הילדים בבית שלו, טועה!
הוא דווקא בא לגן, לכל הילדים סוכריות נתן,
ואמר להם שזה בכלל לא נורא, הבלגן, כי בסך־הכול הם ילדי גן!
הוא יתקן את השמשה, ישיג מנורה וגם אגרטל חדש וסיפר,
שאת כל מה שנשפך על הרצפה,
הנפט והדיו, המים, הדם והפיס והעיקר – הדמעות,
כבר ניגב מזמן ולא נשאר מהם אפילו סימן.
איזה בחור טוב היה ברוך, אוהב הילדים
ואז עוד לא היו לא אפילו אשה ובנים…