זהו סיפור שרן הוא אחד מגיבוריו.
לפני שנים רבות כשהיגיע הזמן לפתוח כיתה א' לילדים הבכורים,
ובית לכיתה לא היה, ובית לגור בו גם כן לא היה, מה עשו?
החליטו, שבית אחד שגרים בו חברים יהיה מעכשיו לביתם של אותם ילדים.
על־יד הבית הזה הקימו מקלחת מפח.
את המקלחת הזו, מפח, צבעו בצבעים יפים מכל צבעי הקשת.
בוקר אחד, שוטטו שם, בסביבת המקלחת הזו, ילדים קטנים מגן ב'.
שובבים, סקרנים ואמיצים היו אותם ילדים.
פתחו את דלת־הפח של המקלחת וראו שם שורת קופסאות־צבע, בכל צבעי הקשת
וערימת מכחולים גדולים חדשים, תאווה לעיניים!
טבל לו כל ילד מכחול בקופסת־צבע וצבע לו בשמחה רבה את הקיר, את הרצפה,
ויותר מכול – את עצמו ואת חבריו…
כך בילו שם הילדים שעה ארוכה בנימים, עד שרעבו וצמאו,
כי מים עוד לא זרמו שם, במקלחת, אפילו ברזים עוד לא היו.
יצאו החוצה וראו זה את זה לאור השמש,
והינה הם דומים לקופסת צבעים, בכל צבעי הקשת…
נפל עליהם פחד גדול,
– מה תגיד להם עדה הגננת, כשיבואו לגן והם צבועים בצבעים?!
עמדו חשבו, וממש שברו את הראש, איך אפשר להתנקות מכל הצבעים?
עבר שם יוס, ראה אותם צבועים בכל צבעי הקשת,
עמד להתבונן בהם, צחק צחוק גדול, עד שזלגו דמעות מעיניו מרוב צחוק.
הילדים שאהבו מאוד את יוס, שהיה חבר שלהם, שאלו אותו:
– יוס, איך אפשר לנקות את הצבעים המטונפים האלה מהגוף שלנו?
אמר להם יוס:
– פשוט מאוד, התגלגלו על העפר והעפר כבר יוריד מכם את הצבע…
שכבו להם הילדים על העפר, התגלגלו מצד לצד, מגב אל בטן, ומבטן אל גב,
קמו על רגליהם, והינה, לא רק שהצבע לא ירד,
אלא שהעפר נדבק לצבע, והם דמו יותר לשדים מאשר לילדים…
עבר שם יצחק חצרוני, סבא של הלית, ופרץ גם הוא בצחוק גדול ומתגלגל
והציע להם הצעה חדשה:
– אתם יודעים מה? לכו לנגרייה, שם יש ערימות של נסורת.
אם תתגלגלו כהוגן בתוך הנסורת, תתנקו מכל הצבעים!
הילדים, שכל גופם בער וגרד מן הצבע ומן העפר,
רצו כחץ מקשת לנגרייה, לנסות את מזלם בנסורת…
התגלגלו מצד אל צד, מגב אל בטן, ומבטן אל גב,
קמו על רגליהם, והינה, לא רק שהצבע לא ירד,
אלא שתלתלי נסורת זהובים, נדבקו אל כל הצבעים,
והפעם דמו בהחלט לשדים, וכבר לא הכירו כלל שהם באמת ילדים…
ומה עשה יצחק אוטו־חצרוני?
הביא פרידה מן האורווה והוביל אותם, רכובים כולם יחד על גבה,
דרך כל החצר, עד גן ב', כשהוא מחזיק ברסן הפרידה,
כמו שהוביל בזמנו המן הרשע את מרדכי היהודי…
כל החברים שראו אותם התגלגלו מצחוק
והילדים הצבועים, שכל גופם בער עליהם
והיו נרגזים רעבים וצמאים, בכו בכי מר.
אף לא אחד מהילדים האלה נעשה צבעי, או צייר,
ומאז ועד היום, הדבר השנוא עליהם מכול, הם צבע ומכחול.