נו' 1924

כשפתח יהודה עמיחי את הטלוויזיה לצפות במהדורת החדשות, ראה תמונות מלוויה צבאית אחת. לא היו שם אנשי חברה קדישא ולא חזן, רק אשה ארוכת־שיער, שעמדה על קבר בנה החייל, וקראה מתוך דף. “אל מלא רחמים, אלמלא האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם ולא רק בו”, צעקה יהודית הראל־רבינוביץ בגרון ניחר אל מול פני שמיים ואל מול פני בנה, עודד, שנספּה בתאונת־דרכים נוראה. עמיחי השתנק, אבל לא התפלא. מזמן התרגל לכך ששיריו חדרו לתוך רקמת חיי היומיום, והפכו לדתם של החילוניים, תחליף למלות תפילה, למי שמרגיש שסידור התפילה אינו מבטא אותו. “יש מאות מקרים כאלה, בכל שבוע אני שומע דברים דומים, גם בהלוויות וגם בחתונות”, אומר עמיחי. "לפני חודש טלפנו אלי הורים. בנם נהרג בצבא לפני שנים אחדות, אבל רק עכשיו העזו לפתוח את החדר של הילד. על שולחן הכתיבה שלו מצאו ספר שירים שלי, ‘שלווה גדולה, שאלות ותשובות’, הספר האחרון שהוא קרא בו לפני שיצא מהבית. האמא התייעצה איזה שיר, מתוך הספר הזה, לקרוא באזכרה שלו. אמרתי לה, ‘אהבת הארץ’.

יהודה עמיחי: “גם אני חי עם מתים. אני זוכר את דיקי, שהיה המ”פ שלי בגדוד 7 של הפלמ“ח. הוא היה ממוצא ייקי כמוני, חבר גבעת ברנר, מבוגר ממני ב־4 שנים, והיה לי כדמות אב. באחת ההפוגות נולדה לו בת. הנגב היה מנותק, חלפו חודשים ודיקי לא הצליח לראות את בתו. איכשהו, הגיע לקיבוץ ליום אחד. בשלוש בבוקר חזר, זורח מאושר, העיר אותי, וסיפר נפלאות על התינוקת שלו. למחרת יצאנו לפעולה בחוליקאת, ודיקי ועוד 23 חבר’ה נהרגו. מאז, אין אצלי ספר שאין בו לפחות שיר אחד עליו. לפני שלושה חודשים צלצלה אלי מישהי ואמרה, אני התינוקת של דיקי. היא בת 45. מאז 1948, כשבאתי לנחם את אמה, לא ראיתי אותה, ובכל־זאת, אני חי כל השנים עם אביה. הוא חדר למים הטריטוריאליים שלי, כמו שחדרו לשם מתים אחרים במלחמה, תלמידי לשעבר יונתן יחיל, או סרן חובי בוכמן, שלא הכרתיו, שנפל ב־1967 ליד ‘גת שמנים’. בחגור של חובי מצאו ספר שירים שלי מגואל בדם, וכשזה נודע לי, ביקשתי להיפגש עם אלמנתו. בחדר השני ישן ילדו בן ה־3. היא סיפרה לי על בעלה, שהיה סטודנט לרפואה, אלוף הארץ בהיאבקות חופשית, כותב מכתבים נפלאים, ספרא וסייפא ממש. בעקבות זאת, כתבתי עליו שיר בספר ‘מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול’, והזכרתי את רחש נשימת ילדו הישן. לפני כמה שנים ניגש אלי בחור באוניברסיטה ואמר, ‘אני הילד’.”

יהודה עמיחי, משורר חיי היומיום, האהבה, המוות, המשורר הישראלי הידוע ביותר בעולם. חתן “פרס ישראל” ל־1982, 17 ספריו תורגמו למעלה מ־20 שפות, כולל סינית ויפנית. לציון יום הולדתו ה־70, ב־3 במאי 1994, תוכננו בעולם כמה אירועים. באוקספורד נערך כנס של שלושה ימים, המוקדש ליצירתו. בניו־יורק, יצא ספר ובו 600 שירים שלו, מתורגמים לאנגלית. הוצאת “שוקן” פרסמה קובץ דו־לשוני, בעברית ובאנגלית, של שירי אהבה ידועים שלו. “אני שמח להיות נביא בעירי, וגם לא בעירי. יש סופרים ישראלים שידועים בחוץ יותר מאשר בארץ, ויש סופרים ידועים כאן, שקשה לתרגם אותם לשפות זרות. לי יש המזל ליהנות משני העולמות. רק אתמול צלצל לי המו”ל שלי מניו־יורק, וסיפר ששיר שלי נתלה לאחרונה ככרזה ברכבות התחתיות בארצות־הברית. כאשר אנשים משתעממים בנסיעה הממושכת, הם יכולים לקרוא, בין פרסומת לטחורים ולבנק, את המלים, ‘לאהובתי, בהסתרקה בלי מראה מול פני,/ מזמור: רחצת את שערך בשמפון,/ יער אורנים שלם מתגעגע על ראשך/…האדמה רועדת מתחתינו, אהובה./ נשכב צמודים יחדיו, בריח כפול’. זה גורם לי עונג עצום. אני מאמין שהשירה נועדה לבני־אדם. אני לא קורא לעצמי ‘משורר מקצועי’, המלה ‘חובבנות’ היא אחת המלים האהובות עלי ביותר. אני כותב על מצבים שאני מכיר. רק כשנולדו לי ילדים, כתבתי שירים על ילדים, וכשמתה אמי, כתבתי שירים על מותה. אני שונא אמנות אבסטרקטית, ולא מסכים עם הדעה שאמנות המובנת מיד, בלי פירושים, פחות טובה מאמנות קשה ומסובכת. אם אתה רוצה להביע מה שיש לך, ספר זאת בפשטות ובטבעיות. אני תולה את עצמי באילן הגדול שבכולם, במוצרט. המוסיקה שלו היתה ברורה ומובנת לכול, מוסיקה לבני זמנו ולא כזו שהיא כל־כך מתוחכמת, שרק בעוד 300 שנה יבינו אותה. את המעמקים שלה אתה קולט בשמיעה שנייה ושלישית, אבל גם בראשונה אתה נהנה. אני אוהב שאנשים משתמשים בי, בשִׂמחותיהם ובצערם. אנשים אומרים, לגנאי, אתה משתמש בי, את משתמשת בי. אבל אני חושב שהאהבה הכי גדולה זה להשתמש זה בזה כמרפא לכאבים, למרוח האחד את השני על הפצעים הקיומיים".

אני מספרת לעמיחי שלפני 12 שנים בדיוק, למחרת ליל הסדר של 1982, ישבתי במחלקה האונקולוגית של בית־החולים ליד מיטת אמי הדועכת אל מותה, וקראתי, אל האוזניים אשר כבר אולי לא שמעו, את השורות שלו. “המתים, געגועיהם הם בלי גבול./ מי שנוסע לבדו יודע על כך…” כך, עשרות שירים, כמעט בלחש, במשך שעות, עד שהגיע הקץ. עמיחי מתרגש מאוד. "שיר חייב לתת תרופה, לעזור, כמו שזה עזר לי. הרי זו כל המטרה בכתיבה. מעבר לאמת הפנימית והחיצונית צריכה להיות בשיר גם תרופה ממש. אני כותב על עצמי, על חיי הפרטיים, על אהבותי, על ילדי, על כאבי, על געגועי להורי, ואנשים אחרים מוצאים בזה את עצמם. איש אחד סיפר לי, שהוא קרא את השיר שלי, ‘עצות האהבה הטובה: אל תאהב / הרחוקות, קח לך מן הקרובות,/ כמו שבית נכון לוקח לו מאבני המקום / שסבלו בקור ולהטו בשמש ונצרבו’. בהשפעת השיר, עזב את חברתו האמריקנית, אשר עמד להינשא לה, חזר לארץ, ונשא לאשה את חברתו הישראלית. אני מניח שהיו לו ספקות לגבי האמריקנית, והשיר עזר לו לפתור את הספק. ‘קח לך מן הקרובות’ זו עצה שמתאימה לי: רק אדם שדומה לך, יכול לחלוק איתך עולם משותף, אבל אולי במקרה שלו הוא יקלל אותי בסופו של דבר, הרי אינני יכול לדעת אם נישואיו יעלו יפה.

“אשה צעירה אחת סיפרה לי שהחליטה להתגרש מבעלה ולקשור את חייה עם הגבר שהיא אוהבת, אחרי שקראה כמה משירי האהבה והפרידה שלי, כי הבינה שאם תיאלץ להיפרד מאהובה, היא תחיה כל ימיה קטועה, לא שלמה. ‘פעם אהבה גדולה חתכה את חיי לשניים,/ והחלק הראשון ממשיך לפרפר / במקום אחר, כנחש קטוע’. קצת מפחיד אותי שאדם שינה את חייו בגללי, ומצד שני, אני חש גאווה מסוימת כשאנשים אומרים, ‘השפעת עלי’. הרי בכל משורר יש תכונה של מטיף או רב. עצם מעשה האמנות הוא רצון להשפיע: להביא לידי דמעות, לידי צחוק. וזה נותץ לך תחושה של כוח המלה, אבל אני מרגיש שיש לי אחריות. איש אחד קנה את ספר שירי לחברתו, וכתב לה הקדשה: ‘ידבר המשורר במקומי’. כאילו אני מין סירנו דה־ברז’רק כזה, המשמש פה לאהבתו של אדם אחר. במקרה הזה זה לא הצליח, הם התגרשו, והוא התחתן כבר פעם שלישית. המסכן כבר ודאי קנה שלושה ספרים שלי, אחד לכל אשה”.

* * *

השנים, הזמן החולף ועובדת המוות האורב לכל אדם, היו תמיד הנושא המרכזי בכתיבת עמיחי. אבל דווקא עכשיו, חודש לפני 70, זה נראה רחוק ממנו יותר מתמיד. “אני מרגיש כמו אדם שהקדים קינה למוות, כדי שיהיה מוכן”, הוא אומר. “את השיר ‘1924’, ושירים אחרים באותה רוח, כתבתי לפני שנים רבות. כל אדם חושב את הכי גרוע, ומופתע לטובה כשזה לא מתגשם”.

בשעת הבוקר המאוחרת שבה אנו נפגשים בביתו, כבר הספיק לשחות בבריכת מלון “לרום” הסמוך, לטייל ברגל, לבשל מרק. הוא אוהב מאוד לעשות קניות בשוק מחנה יהודה. על כל צעד ושעל, אנשים מזהים אותו, ומברכים אותו לשלום. “לא בגלל שאני משורר”, הוא מצטנע. “רובם מכירים אותי כמורה, אנשים שהיו תלמידים שלי במשך השנים. אולי בגלל שיש לי ילדה בכיתה י' ואני נשוי לאשה שצעירה ממני ב־15 שנה, אני חי חיים מאוד מעשיים, כמו איש בן 40 שדואג לבת, כשהיא חוזרת מהדיסקוטק בשלוש לפנות בוקר”.

עמנואלה, 15 וחצי, תלמידת התיכון של האקדמיה למוסיקה, רוקדת בלהקת “צברים”, וכבר כיכבה בסרט סטודנטים. דדי בן ה־21, משרת בשטחים. “בחור גבוה, 1.85. עם זוג הורים ממוצעי־קומה כמונו, אני לא יודע איך תפס גובה כזה. הוא מצייר נפלא, מנגן בגיטרה ושר”. רון, 33, מאשתו הראשונה תמר, כלכלן בכיר ברשות לניירות ערך. “כשהיה בכיתה י”א, התבקש לכתוב עבודה על ‘מלחמה ואהבה בשירי עמיחי’. הוא קיבל ‘מספיק’. כנראה המורה הקשתה עליו, כדי שלא יגידו שזו פרוטקציה. דווקא הוא, שהלך לכיוון ריאלי, כותב שירים מאוד יפים“. כעקרת־בית מיומנת, עמיחי מכין לי קפה פילטר ומגיש עוגת שמרים. הוא נראה טוב. “בשנה האחרונה ירדתי 10 ק”ג, פשוט החלטתי לאכול חצי מכל דבר. במקום ארבע פרוסות לחם לארוחת בוקר, רק שתיים”, הוא מספר בגאווה.

מבקריו מאשימים אותו שהוא חוזר על עצמו, שאינו מתפתח. “אני כותב על דברים שקורים לי, לא על מה שנחשב ‘פוליטיקלי קורקט’. אני לא נוהג להראות את שירי לאיש, לא לאשתי וגם לא לידידים, זה עניין פרטי מדי. אני לא זקוק לחוות־דעת של אנשים אחרים, הזמן הוא הבודק של השירים שלי. אני מניח אותם בצד, ואם אחרי שנתיים הם עדיין שומרים על הלחלוחיות של הראשוניוּת, אני מפרסם. יש דברים שהזמן משמר, ויש דברים שהוא מכלה. לעולם איני מפרסם מיד. אני ביקורתי, יש לי מנגנון כזה, כמו מחשב בראש, שאומר לי, זה לא זה, את זה כבר אמרת. בכלל לא אכפת לי לא לפרסם. תסלחי לי על ההשוואה, יש ילדים שלא רוצים לעשות קקי, ורוצים לשמור אותו אצלם בבטן. גם אני נמצא במצב כזה עכשיו. אני מוזמן הרבה לחו”ל, כל מקום שיוצא תרגום חדש, אבל אני לא אוהב לנסוע לארצות שאני לא מבין את שפתן. אני צריך לנסוע בקרוב להודו, וממש לא מתחשק לי. אירופה וארצות־הברית, זה המרחב הרוחני שלי. אני ההיפך ממגלה יבשות: אני רוצה להיות קרוב לעצמי, לא רוצה להרחיב את האופק, אלא לצמצם אותו, כדי להתבונן לתוך עצמי".

יהודה פפויפר נולד בווירצבורג שבגרמניה ב־3.5.24, למשפחה דתית מאוד. “בית של תרבות וספרים ותיאטרון, בלי צנזורה. אותי שלחו לגן הראשון שפעל בשיטת מונטסורי. למדתי עברית מכיתה א'. הדת טובה לילדים, כי יש בה עולם דמיוני שלם של אגדות ופנטסיה, אבל בגיל 15 הפסקתי להאמין. היום אני חילוני לגמרי, לא נותר בי דבר מהדתיות של ילדותי. עסקני הדת כאן בארץ הצליחו להשניא אותה, כשהוציאו ממנה כל דבר אנושי, עקרו את היופי האסתטי, והחליפו את אהבת האדם ברדיפת בצע ומימון ישיבות. האמנות יכולה וצריכה למלא את החלל שגרמה פשיטת הרגל של הדת הממוסדת”.

ההורים עלו לארץ ב־1935 עם יהודה ואחותו. “אנחנו בין המשפחות הייקיות הבודדות שלא נפגעו כלל בשואה. לאבי ואמי היו 8 אחים לכל אחד, וכולם עלו ארצה. היום המשפחה מונה למעלה מאלף איש”. יהודה למד ב“מעלה”. “היינו משפחת איכרים וסוחרים, מבוססים כלכלית, איש לא היה קרוב לאמנות. הייתי ילד נורמלי עם עולם פנימי עשיר. בגיל 14, היה לנו מורה לטבע, ד”ר ברנט, מאותם אנשי רוח שנאלצו ללמד בתיכון כדי להתפרנס. שיעור שלם, במקום ללמד טבע, דיבר בהתלהבות על אפוס לאומי, על האיליאדה, ואמר, ‘עדיין לא נכתב האפוס הלאומי של שיבת ציון’. כשנתן שיעורי בית, רציתי ללגלג עליו. הרמתי יד ושאלתי, ‘במקום זה, מותר לי לכתוב את האפוס הלאומי שלנו?’ הילדים התגלגלו מצחוק מהבדיחה שלי. הוא הסתכל עלי בזעם וקילל אותי: ‘אתה שם, מוקיון היית, ומוקיון תישאר כל ימי חייך’. אחרי הרבה שנים, כאשר הוא כבר היה מנהל בי“ח ‘ביקור חולים’, נפגשנו וצחקנו על זה. אני חושב שהוא צדק. יש בי משהו מן המוקיון. אני אדם שלא חי כמשורר ולא נראה כמשורר, ומכיל בתוכו את הילד. משורר איטלקי שאני מאוד אוהב, אומברטו סאבא, יהודי למחצה, אמר, משורר זה אחד שכל הזמן שואל את עצמו, מה קורה לילד שבתוכי. גם אני מרגיש כך. תמיד נשארה אצלי פתוחה, דרך הנסיגה אל הילדות”.

ב־1942, בן 18, התנדב לצבא הבריטי, שירת במצרים. ב־1944 קרה מקרה ששינה את חייו. “לבריטים היו ספריות ניידות, ובאחת מסופות־החול, התהפך הקרון והספרים נבלעו. התחלתי לחפור, ונתקלתי באנתולוגיה של שירה אנגלית בהוצאת ‘פאבר’: אליוט, אודן, הופקינס, דילן תומס. עד אז, לא כתבתי מעולם שירה. כשקראתי בספר, היתה לי הרגשה של אדם שהולך למסעדה משובחת וחושב, אני יכול לעשות את זה לא פחות טוב מהם”.

כל זה יכול היה להישמע כחוסר צניעות, אלמלא ניגש עמיחי לארון הספרים ושולף משם כמה ספרים באנגלית. אנתולוגיות שיצאו בשנים האחרונות, ובהן קובצו שירים שלו, עם שיריהם של אותם משוררים נודעים שאת שמותיהם מנה זה עתה. אוסף שירי אהבה שהוא מראה לי, מכיל סונטות של שקספיר לצד שירים של יהודה עמיחי. זה שנים לא מעטות, מדברים בו נכבדות בהקשר לפרס נובל. הוא אחד מחמשת המשוררים שנבחרו לפתוח את הסדרה “שירה עולמית מודרנית”, בהוצאת “פינגווין”. שלושה מארבעת האחרים כבר זכו בפרס היוקרתי ביותר בעולם. “אני יודע שאני מועמד רציני לנובל, אבל הבחירה היא גם עניין פוליטי. ההצלחה לא כל־כך מסעירה אותי, כמו שאמר ידידי דן עומר ז”ל, ‘השתן לא עלה לי לראש’. הכסף הוא כסף – קרוב למיליון דולר – וגם הכבוד הוא דבר לא מבוטל, אבל אילו רדיפת הכבוד היתה הכוח המניע אותי, הייתי מפסיק להרגיש ולכתוב".

ספר שיריו הראשון, “עכשיו ובימים האחרים”, פורסם ב־1955. “מבחינת הגיל אני שייך בעצם לדור הפלמ”ח, גורי ואני לחמנו באותו גדוד בחטיבת הנגב, אבל עדיין לא כתבתי אז, ומבחינה ספרותית אני שייך לדור המדינה, נתן זך, דוד אבידן, דליה רביקוביץ. אני לא שייך לשום קליקה ספרותית. זך וגורי ניסו למשוך אותי, שאבוא פעם לתל־אביב, שאשב בבית־קפה, אבל לא נדלקתי על החיים הבוהמיים האלה. זה פשוט שעמם אותי". לא במקרה, אין לו חברים משוררים, מלבד המשורר האנגלי הנודע טד יוז (בעלה של סילביה פלאת), המשורר הגרמני כריסטוף מקל, המשורר והמחזאי אלן סיליטו. “אני לא חיה קבוצתית. שני הידידים הקרובים שלי בירושלים הם גנטיקאי וגאולוג. המדע קוסם לי בגלל דייקנותו. השירה, שהיא המדויקת באמנויות, נובעת מאותו מקום”.

הוא תומך ביצחק רבין. מצדד בנסיגה חלקית, זהירה. “אני לא מאמין בשלום של נשיקות וחיבוקים. שלום שעושים עורכי־דין ממולחים ופקידים קשוחים משני הצדדים, יחזיק מעמד”.

עמיחי למד ספרות ותנ"ך באוניברסיטה, ועבד בהוראה. “לו הייתי צריך לתת עצה למשורר צעיר, הייתי אומר לו, קודם כול תעבוד במשהו, כדי שלא תצטרך להתפרנס מכתיבה”. ב־1963, כשלימד עמיחי בן ה־39 בתיכון ערב, התאהב בחנה סוקולוב, סטודנטית בת 24, שמילאה מקום. “המקריות הפכה לגורל שקבע את כל חיינו”. מקץ חודשים אחדים עזב את אשתו ואת בנו הפעוט, ועבר לחיות איתה.

“זה היה קשה, בעיקר כשהיה לי ילד קטן, אבל לרגע לא היה לי ספק בהחלטה לעזוב. השארתי הכול לאשתי. כשהתאהבתי בחנה, היה ברור ש’זהו זה', אהבה טוטאלית. המאבק על השחרור לא היה קל. חלפו קרוב לעשר שנים עד שקיבלתי גט”.

– באחד משירי האהבה לאשתך תמר, כתבת, “ירכייך שני ימי אתמול מתוקים./ אני בא אלייך./ כל מאה וחמישים התהילים/ שואגים בבת אחת”. אתה חש נבוך לנוכח תשוקה שדעכה, ורגש שאיננו עוד?

יהודה עמיחי: “בכלל לא. השירים עומדים בפני עצמם, ולא חשוב בגלל מי הם נכתבו. זו התועלת בכתיבת שיר. הוא מקבע לך רגש בנקודה מסוימת בזמן. הוא סופג את מה שאתה חש באותו רגע”.

את ראשית אהבתם של עמיחי וחנה, מתעדים “שירי אכזיב”. “אכזיב היה המקום שלנו, לשם, לכפר של אלי אביבי, היינו נוסעים כדי להתבודד. אני ממשיך לכתוב לה שירי אהבה עד היום. השירה עוזרת לי לשמור את הלהט הראשוני הזה. הייתי מרגיש החמצה גדולה, אילו אהבתנו היתה הופכת לידידות. מהרגע הראשון זו היתה אהבה ענקית, אידיאלית, רומנטית, דווקא משום שלא היתה בשמיים, אלא על הארץ”.

– כתבת שירים כדי לעזור לך להתנווט בסערות הרגשיות?

“לא. כאשר אתה בתוך הסערה, אתה לא כותב שירים. רק לאחר שהדברים מסתיימים, אני יכול לכתוב עליהם, ואז אני משתחרר. הכתיבה משמשת כמו גירוש שדים, או השבעת מלאכים, כדי שהאושר יישאר. אני אדם מאושר, מבחינה זו שהקשר שלי לעולם הוא קשר של אהבה. שימי לב, שכאשר טוב לך, את מתקשה לתאר במלים את הרגשתך. את אומרת ‘נהדר’, ‘נפלא’, את הרע קל לתאר הרבה יותר. תסתכלי בקופת־חולים. גם אנלפביתים, כשמתבקשים לתאר את הכאב, משתמשים במלים מדויקות: כאב חותך, וכאב קורע. חוכמת השיר שלי, היא להשתמש בשפה המדויקת של הכאב, כדי לתאר את הטוב שבחיים”.

יהודה עמיחי: “אני לא חושב על המוות, ולא מפחד מפניו. להיפך. כשהייתי צעיר, פחדתי יותר. כמבוגר, אני משלים עם זה שלכל דבר יש סוף. הסופיות היא שמעניקה ערך לדברים. אבי נפטר ב־1951 מאוטם שריר הלב. לו חי היום, בקלות היו עושים לו ניתוח מעקפים ומצילים אותו. אמי מתה ב־1983, בת 88. אני מקווה שירשתי את הגֶנים שלה. כשהיינו ילדים, היו ספרי חשבון מכוערים כאלה, בלי ציורים, ובעמוד האחרון, היו פתרונות לתרגילים שבספר. אבל זה לא עזר, סתם להעתיק את התוצאה, כי היית צריך להראות איך הגעת לפתרון. כל ימי חיי הייתי עסוק בפתרון הבעיות, ועכשיו הגעתי לעמוד האחרון, שבו נמצאות כל התשובות. וזה נפלא”.