נו' 1947

* * *

מיכאל אוחיון, הבלש שובה־הלב, יציר כפיה של הסופרת בתיה גור, חוזר אלינו בשלישית. אוחיון, שעלה ממרוקו עם הוריו כשהיה בן שלוש וגדל בעיירת פיתוח, חולם להפוך בן־הארץ הזאת. כשרונותיו והאמביציה שלו דחפו אותו מתוך העיירה הדרומית לתיכון ירושלמי עם פנימייה. הוא בוגר האוניברסיטה בהיסטוריה כללית, בקי בשירת ימי־הביניים. התחתן עם נירה האשכנזייה, בת ליהלומן עשיר. התגרש, ונאלץ להיפרד מבנו יובל. כדי שלא להתרחק מהילד, ויתר על המשך לימודים בקיימברידג', והתגייס למשטרת ישראל.

לקצין המשטרה אוחיון יצאו מוניטין של רודף־שמלות. מאז התגרש, סגרו כל הבעלים בירושלים את נשותיהם בבית, אבל

איש אינו יודע את צער הפרידה של אוחיון מאהובתו הנשואה מאיה, שעזבה אותו כדי לא לפגוע בבעלה הרופא, החולה בטרשת נפוצה.

“בלשים צריכים להיות עצובים”, אומרת בתיה גור, “כי הם יודעים יותר מדי ומסתובבים עם אמת טראגית. הפתרון שימצאו לא יביא נחת לאף אחד, מקסימום יחזיר את הסדר החברתי על כנו. לא במקרה, כל הבלשים בודדים. המפקח מגרה של ז’ורד סימנון אמנם נשוי, אבל בלי ילדים, וקשר הנישואין שלו אינו חם מדי. המפקח דלגליש של הסופרת האנגליה פ”ד ג’יימס, הוא אלמן וגם אב שכול – אשתו ובנו הפעוט נהרגו בתאונת דרכים. גם מיכאל אוחיון חי בגפו, הבדידות היא המחיר שמשלם אדם ששואל שאלות על החיים. אני אוהבת את סדר העדיפויות שלו: הדחף לדעת את האמת, התייחסות לפגיעותם של אנשים וגישה ספקנית, אם כי מתוך עמדה של הערכה, לגבי כל אידיאולוגיה".

הפופולריות הרבה של ספריה – “רצח בשבת בבוקר” (הוצאת “כתר” 1988) נמכר ב־15 מהדורות והפך לסרט, “מוות בחוג לספרות” נמכר ב־11 מהדורות – דִרבנה קוראים רבים לנדב הצעות לעלילות חדשות ולבקש מבתיה גור, שתשלח את אוחיון שלה לחשוף תעלומות רצח במוזיאון ישראל, בחוג לריקודי־עם, בבית־החולים הדסה, ואם אפשר, גם בהוצאת ספרים.

גור: "הפשעים שעליהם אני כותבת מתרחשים בחברות מהוגנות, כי אלה הם המקומות שבהם כאילו מסתירים יותר, ולכן מעניין יותר להציץ לתוכם ולקרוע מעליהם את המסווה. חיפשתי חברה סגורה, אליטיסטית, כמו המכון הפסיכואנליטי או החוג לספרות, שאת הנורמות האמיתיות שלהם יכול מיכאל אוחיון לבחון.

“כשאני מתקרבת לרבע האחרון של כל ספר שאני כותבת, אני בפאניקה: מה יהיה איתי כשזה ייגמר. אני מפחדת מהחלל הריק, מוכרחה במקביל להכין לעצמי את הספר הבא. לקראת סיום הכתיבה של ‘מוות בחוג לספרות’ ראיתי ביומן השבוע בטלוויזיה כתבה על קיבוץ בית אורן. הוותיקים התלוננו שהבנים החליטו לפזר אותם בבתי־אבות בקיבוצי הסביבה, כיוון שאינם תורמים ככוח עבודה, והם נטל כלכלי כבד. הזקנים דיברו בהתרגשות רבה, שזִעזעה אותי. נדמה היה שבסוף עוד יהרגו אותם או יגרשו אותם בכוח, ותהיה סמטוכה שלמה. באותו רגע החלטתי, זהו: הרצח הבא שלי יתרחש בקיבוץ”.

* * *

הקיבוץ לא היה פרק בביוגרפיה האישית של בתיה גור. היא נולדה ברמת־גן, ב־1947, כבתיה מן, להורים ניצולי שואה. אביה היה גרפיקאי, אמה עקרת־בית. אחיה, הצעיר ממנה בשש שנים, רופא באיכילוב. בהיותה שונאת מסגרות מובהקת, הקיבוץ כדרך חיים אינו בא בחשבון עבורה – “אבל תמיד, כשאני מבקרת בקיבוצים, יש לי איזו קנאה במראית־העין הזו, בשלווה, בירק, בחגים. אני יודעת, שמתחת לאושר החיצוני הזה יש צביעות וצרות־עין, בדידות וניכור, לבה רותחת של יצרים, מאבקי כוח וסכסוכים”.

לפני הכתיבה ערכה תחקיר בכמה קיבוצים, שאת זהותם היא מסרבת לחשוף, וכדרכה, התייעצה עם אנשי הקשר שלה במשטרה ובמכון הפתולוגי. בספר מצוטטים מחקרים וניתוחים סוציולוגיים, למשל, על הפאסיביות של בני הקיבוצים, על החומרנות שלהם. גור הסתייעה בקטעי עיתונות על הסתבכותם הכספית של הקיבוצים בבורסה וליקטה מידע על מעשי רצח בתנועה הקיבוצית.

המחלוקת על דמותו העתידית של הקיבוץ בספר היא הסיבה לשני מקרי מוות בלתי־טבעיים שקורים בו. הקיבוץ הזה הוא המעוז האחרון של הלינה המשותפת, והנושא מפלג את חבריו: הצעירים נגד, הוותיקים בעד. הנושא האחר שמסעיר את הרוחות שם הוא גורלם של הזקנים. גור לא העניקה שם לקיבוץ שלה, אבל ניתן לזהות שמדובר בקיבוץ של “השומר הצעיר” בדרום הארץ. פרנסתו לא על חקלאות, אלא על מפעל לקוסמטיקה, שבו מייצרים את קרם הפלאים “טל עלומים”, המיישר כל קמט.

גור: “אף פעם לא היו לי אשליות לגבי מהות הקיבוץ. זה שיגע אותי, איך אנשים ממש הרגו את עצמם על האידיאולוגיה הזאת. היו מוכנים לפגוש את הילדים שלהם רק חצי שעה ביום למען האידיאל של לינה משותפת. הם קרעו משפחות בגלל שאלת הפילוג. היום, לאחר שהקומוניזם פשוט התמוסס, צר לי על אנשים שהרסו את חייהם וחיי משפחותיהם בגלל הפנאטיות הזאת, ואני שואלת את עצמי איך הם מצדיקים כיום את הקורבנות שהעלו. מה שמקסים ומרתק אותי בחיים, זו היחסיות של הדברים. איך משהו שהיה פעם קדוש, יורד מגדולתו ומוצג ככלי ריק. אדם שעושה חשבון נפש, חייב להתמודד עם הסטירה המצלצלת שחטף, כאשר נוכח לדעת שהקדיש את כל חייו לרעיון־שווא. לכן אני מתעבת פנאטיות מכל סוג, ולא חשוב אם זו הפנאטיות של הקיבוץ או של גוש אמונים או של הפמיניזם. דבקות ברעיון כלשהו מעוררת בי חלחלה, אין דבר יותר מפחיד מזה. אני אדם לגמרי לא גמיש, אבל לא תתפסי אותי דבקה ברעיון, בלי לבדוק אותו כל הזמן”.

החיוך, האירוניה, הביטחון העצמי המופגן של בתיה גור, מכסים על סגירות גדולה. את הראיונות הספורים שהעניקה בעבר ניווטה תמיד לבתי־קפה או למקומות ציבוריים. עכשיו, לראשונה בחייה, הניחה לעיתונאי להיכנס לדירה, שבה היא חיה עם בעלה הפסיכואנליטיקן ועם שלושת ילדיהם, שני בנים ובת, לא לפני שהיא דורשת ממני הבטחה מפורשת, שלא לתאר את הבית אף לא במלה אחת.

עיניה כחולות־אפורות כפלדה, שערה הבלונדי גזור ב’קארה' קצר. היא מעשנת “טיים”, למעלה מקופסה ליום. הגיבור שלה, מיכאל אוחיון, מעשן “נובלס”. כשאני מעירה לה, היא צוחקת: “דווקא רציתי לעשן ‘נובלס’, אבל זה חריף לי מדי. למיכאל זה התאים. המון דמויות שלי מעשנות, בגלל שאני מעשנת. נדמה לי שכל העולם מעשן, ואני כל פעם צריכה לדלל קצת את המעשנים”. היא מודעת מאוד להופעתה החיצונית. בפגישתנו, היא לובשת חולצה שחורה גדולה מבד נוזל עם מכנסיים תואמים, שקנתה אצל האופנאית דורין פרנקפורט, ועונדת מחרוזת פנינים לבנה.

ארבעה ספרים לבתיה גור על המדף (כולל “מכביש הרעב שמאלה”, ספר דוקומנטרי, שכתבה במהלך הכתיבה של “לינה משותפת”), עשרות אלפי עותקים. אנשי המכירות של “כתר” מרוצים ממנה, ובכל־זאת היא מתקשה לקרוא לעצמה סופרת. כשאחזה את העותק הראשון הטרי־מהדפוס של “לינה משותפת”, ליטפה את נייר הכריכה הלבן, המבהיק, דפדפה ב־283 העמודים, הביטה בציורו של יוחנן סימון, “בקיבוץ, שנות החמישים”, המתנוסס על העטיפה – “ביקשתי מהנוכחים שיציינו לעצמם, שביום זה וזה בשעה זו וזו, כאשר החזקתי ביד את הספר, היה לי רגע נדיר של שמחה. אבל דקה אחר־כך, כבר חזרו להטריד אותי כל השדים הישנים: יופי, נו, אז כתבת עוד ספר. ביג דיל. אבל מי אומר לך שזה טוב? ואת מי זה מעניין בכלל? ומי מבטיח לך שתוכלי לכתוב עוד מלה אחת, עוד פרק אחד, עוד ספר אחד?”

כילדה בלעה ספרים, והיתה רשומה בשתי ספריות במקביל. “מאלה שקוראים בהליכה או על מדרגות הספרייה. גמרתי את הספר עוד לפני שהגעתי הביתה, הייתי חוזרת ומתחננת לספרן שיחליף לי שוב. הוא מעולם לא האמין שכבר קראתי, והיה בוחן אותי. חיבורים דווקא שנאתי לכתוב. לא תמצאי אף חיבור שלי בעלון בית־הספר”.

בתום הלימודים היתה מורה־חיילת באופקים, “כי רציתי להיות עצמאית. ידעתי שאם אשרת בצבא אמיתי, עם משמעת ומסגרת, אני, עם הפה הגדול שלי, אסתבך כהוגן”. אחרי השחרור למדה באוניברסיטה ספרות והיסטוריה, וקיבלה תעודת הוראה. נישאה ונסעה עם בעלה לשלוש שנים לארה“ב, שם עשה דוקטורט. כשחזרו, לימדה שנה אחת ב”בויאר", בית־הספר הפנימייתי בירושלים, שלימים תמקם בו את גיבורה, מיכאל אוחיון. משם עברה להורות ספרות בבית־הספר התיכון שליד האוניברסיטה.

"דווקא משום שכתלמידה לא הופעתי לשיעורים, זה היה הג’וק שלי בתור מורה. התלמידים שלי לא יכלו להיעדר, בלי שטיפסתי עליהם מלפנים ומאחור. אם מישהו היה חולה, היה צריך לדבר איתי אישית בטלפון הביתה. לא הסכמתי לקבל פתק מההורים. זה נתן לי תחושה של שליטה וצמצם פלאים את ההיעדרויות ואת האסטרונאוטיות.

“כמורה, הגישה שלי היתה ‘אבסולוטיזם־נאור’, בלתי־דמוקרטי לחלוטין. הסברתי להם שכיתה זו לא דמוקרטיה. הגבולות ביני ובינם היו חדים מאוד, הציפיות מאוד ברורות. למשל, תלמיד לא נכנס אצלי בלי ספר לשיעור. לא רציתי אפילו לשמוע את התירוצים, ‘אמא שלי, סבתא שלי, גנבו לי’. אמרתי להם: אל תספרו לי בכלל, אני רוצה שתרוצו מוכי־אמוק במסדרונות בית־הספר ותחפשו ספר. היו לי קטעים מאוד אכזריים בנושא. היו גם הרבה צעקות והתעצבנויות בכיתה”.

– מתי הרגשת שההוראה קטנה עלייך?

“אני דוגמה לדור של נשים, שלא גדלו עם מחשבה על קריירה מזהירה, בולטת. האנרגיות שלי היו מכוונות לכיוון של המשפחה. ההורים שלי דווקא חשבו שאני אהיה משהו מיוחד. אמא שלי הרגישה שהחיים שלי מפוספסים. היתה אומרת במין אכזבה כזו: ‘אז את מורה וזהו?’. גם תלמידים שלי אמרו לי שאני בזבוז. הייתי עונה: ‘למה, אני לא מורה מספיק טובה? מה אתם רוצים שאעשה?’. הדיבורים האלה הלחיצו אותי נורא, כי לא היה לי כיוון בכלל, לא חשבתי שאני מוכשרת למשהו. עם הזמן, ההוראה הפסיקה להיות כיף. הייתי אומללה ביותר, רציתי משהו אחר ולא ידעתי מה לעשות עם חיי. אפילו לא עלה על דעתי לכתוב”.

הכתיבה החלה לגמרי במקרה. ב־1985, אחרי לידת בתה, החליטה גור ללמוד משפטים. משלא התקבלה, הובהר לה שאם תסיים את עבודת המוסמך בספרות, שאותה זנחה 13 שנים קודם־לכן, יגדלו סיכוייה להתקבל לפקולטה למשפטים. היא חזרה לעבודת המוסמך על שירי נתן זך. “הייתי בוכה מרוב ייסורים, שהעבודה שכתבתי לא מעניינת אותי, אבל רציתי ללמוד משפטים. ואז, כדי להסיח את דעתי מהעבודה, התחלתי לכתוב בלש. לא סיפרתי לאיש חוץ מבעלי. שכרתי מכונת־כתיבה והתחלתי לכתוב את ‘רצח בשבת בבוקר’. כל זה במקביל להוראה, לטיפול בתינוקת שרק נולדה, בשני ילדים, בבית. הכתיבה נועדה להיות רק תראפיה, להמתיק את עבודת המוסמך. ודאי שלא חשבתי שייצא מזה ספר. אחרי 50 עמודים הראיתי אותם למשורר והמתרגם ד”ר דוד ויינפלד, ידיד שלי, והוא קרא ואמר, תמשיכי. ואז קניתי מעבד תמלילים, סיימתי את עבודת המוסמך, סיימתי גם את הספר, ולא פניתי עוד למשפטים. כשגיליתי את הכתיבה, היה ברור לי שזהו זה, וכבר לא רציתי שום דבר אחר. אני מתחלחלת לחשוב כמה גברים ונשים, שיש להם פוטנציאל, לא מגיעים לעשות את מה שהיו צריכים לעשות".

– למה דווקא ספר בלשי?

“בלש זה פחות יומרני. יש שלד בטוח, עלילתי, שמארגן לך את העולם. כשאני מתחילה לכתוב, אני יודעת מראש איזה אדם ירצח, למה, איך, ובסוף אני שואלת איך יעלו עליו. תמיד נראה לי שדברים אינם כפי שהם נראים. לכל איש יש סוד, שהוא מוכן למות ובלבד שלא יגלו אותו. בספרים שלי לא רק הרוצח משקר, כולם משקרים כדי לשמור על הסוד שלהם. אני מחפשת אצל כל אדם את הסוד שלו. אני מניחה מראש את קיום הסוד הזה”.

– גם לך יש סוד כזה?

“כמובן, אבל לא אגלה לך”.

– את אומרת שבכל אדם חבוי רוצח. האם את עצמך היית מסוגלת לרצוח?

“כן, אבל לא בשביל כסף, ולא בשביל אהבה. לא הייתי מחזיקה גבר בכוח. אולי הייתי מסוגלת לרצוח בגלל השפלה קיצונית, ודאי כדי להגן על ילדַי”.

הצלחתו המפתיעה של “רצח בשבת בבוקר” שינתה את חייה של בתיה גור. היא שכרה לעצמה סטודיו, שבו היא כותבת. היא בשבתון מההוראה, ואינה יודעת אם תשוב אי־פעם ללמד. היא מתפרנסת מביקורת הספרים שלה ב“הארץ”. בוחנת כ־20 ספרים בשבוע, קוראת וכותבת על חמישה־שישה מהם. כבר הצליחה לבצר את מעמדה כמבקרת קפדנית מאוד, חסרת רחמים. סופרים, שנפגעו מהעט החד של גור, טוענים שהקנאה דיברה מגרונה, כאשר קטלה ספר זה או אחר. אומרים, שאת אמות־המידה של מבקרת, היא מפעילה בעיקר לגבי ספרים של אחרים, שהדמויות שלה סכמטיות, והתפרים בכתיבה גסים.

גור: “אני אדם שלא עושה חשבון לאיש. שום דבר לא מעניין אותי חוץ מהספר. כבר יצא לי לכתוב ביקורות לא טובות על אנשים שאני מכירה. זה לא נעים. בעבר זה גרם לי בעיות, כיום התחסנתי. באים אלי בטענות כל הזמן, אבל זה לא מזיז לי. אני מוכנה שיגידו על הספרים שאני כותבת, מה שרוצים”.

– העובדה שאת עצמך כותבת, לא הפכה אותך לסלחנית יותר כלפי הספרים שאת מבקרת?

“אני יודעת שהכתיבה כרוכה בייסורים, אבל את הקורא זה לא צריך לעניין, הספר הוא הקובע. רחמים זה עניין לא רלוונטי. כשכותבים ביקורת מהוססת, היא יוצאת מעורפלת, חמקמקה, ואין דבר גרוע מזה. עדיף לא לכתוב בכלל. אז נניח שיכולתי להימנע מלכתוב על ספר גרוע במיוחד. אבל היום, כשאני בוחרת שלא לכתוב על ספר מסוים, גם זו אמירה. מה שמדהים אותי זו החוצפה של אנשים. לא מבינה איך תופסים אומץ לצלצל אלי, לבקש שאכתוב או שאכתוב אחרת”.

– את יכולה לבקר את “לינה משותפת”?

“זהו ספר שהוא קצת יצור־כלאיים, לא החליט אם הוא רוצה להיות רומן, או בלש. נדמה לי שבקטעים שהוא טוב כבלש, הוא פחות טוב כרומן, ולהיפך. אז שיחליט בבקשה מה הוא רוצה להיות! הפרק הראשון אטי מדי בשביל ספר בלשי, אבל לא יכולתי לוותר על החזרות שהיו חשובות לי”.

אחת הדמויות ברומן החדש היא ח"כ אהרון מרוז, לשעבר חבר הקיבוץ שבו מתרחש הרצח.

– הדמות הזאת תפתח מסע ניחושים לגבי זהותה האמיתית, כמו שקרה עם גיבורי ספרייך הקודמים?

בתיה גור קופצת: “זה לא רומן־מפתח, כאן אפילו עם זכוכית מגדלת לא יגלו את הכוונה. את רוצה לדעת למה הכנסתי ח”כ לסיפור? רציתי שאוחיון יחקור בקיבוץ, אבל הוא שייך למשטרת ירושלים. אז שאלתי את המקורות שלי במשטרה, שעוזרים לי בתחקיר, איך אביא את אוחיון לחקירה בקיבוץ. אמרו: אם הוא יהיה ביח“פ, היחידה לחקירת פשעים חמורים, ובחקירה תהיה מעורבת אישיות ציבורית, חבר כנסת למשל או שר – יוכל אוחיון להיכנס לתמונה. זו כל הסיבה לח”כ מרוז. שכה יהיה לי טוב, שלא חשבתי על שום ח“כ ספציפי”.

– את נהנית לפזר רמזים ולעורר שמועות?

“אם אני נהנית?! אני סובלת מזה ומתעצבנת עד מוות! זה עושה רדוקציה של כל העניין. הצחיק אותי כשקראתי שפרופ' מנחם פרי אמר, שהדמות של שאול תירוש, המשורר והפרופסור שנרצח ב’מוות בחוג לספרות', היא מיזוג של דמותו שלו, של בנימין הרושובסקי, דן מירון ונתן זך. אני שואלת אותך, איזו שטות זו? מה הקשר בין כולם? מה יש, הספר לא מספיק מעניין כשלעצמו, שמוכרחים שהוא יהיה גם רכילות?! זה משגע אותי!”

כשמיכאל אוחיון חקר במכון הפסיכואנליטי, הוא נשא עדיין דרגת פקד ונסע ב“רנו” משטרתית. מספר לספר התקדם בדרגה – ובמכונית. לקיבוץ הדרומי הגיע בגיל 44, נוהג ב“פורד סיירה”, ועל כתפיו דרגות סגן־ניצב. גור יצרה לו בפרשה הנוכחית בת־זוג אפשרית בדמות אביגיל, שוטרת רווקה, יפה אך עצורה נפשית, שלמדה קרימינולוגיה. “נראה לי שמיכאל אוחיון מיצה את מערכת יחסיו הבלתי־אפשרית עם אהובתו הנשואה מאיה”, אומרת גור בקריצה, “הוא מוכרח איזה רומן חדש, הגיע הזמן. כמה זמן יהיה הבנאדם לבד? אני לא אומרת שיתחתן, אבל…”.

את “לינה משותפת” כתבה במשך שנתיים. יש קבוצה מצומצמת של כמה ידידים קרובים, שרואים את החומר מדי כמה פרקים ומעירים את הערותיהם. גור מקבלת את ההצעות בברכה, מוכנה לתקן, לשנות. כשלוחצים אותה לקיר, היא מודה שאינה ממש מרוצה מהרומנים הבלשיים שלה: “הספר היחיד שלא משעמם ולא מביך אותי, כשאני קוראת אותו בדיעבד, הוא דווקא ‘מכביש הרעב שמאלה’, על עיירת הפיתוח אופקים”. היא נמצאת כרגע באמצע כתיבתו של רומן אחר, הפעם לא בלשי. את תוכנו אינה מוכנה להסגיר.

“אני לא חושבת שיש לי כשרון, אני פשוט עובדת נורא קשה, משכתבת שוב ושוב, ובכל פעם שמשהו עולה יפה, זה יוצא במקרה, ממש לא בשליטתי. אני מתייסרת נוראות. אין לי הרבה שמחות. וגם אם לרגע יש לי שמחה, מול המחשב, תיכף חוזרים השדים ואומרים: מי אומר לך שזה שווה משהו. גם אם זה היה משהו ממש בעל ערך, אני בטוחה שלא הייתי מרוצה. מצד שני, אם האלטרנטיבה היא להיות זחוחת־דעת, אני מוותרת. אדם לא נולד להיות שבע־רצון מעצמו. החיים הם עניין קשה ביותר, זה ברור. מה יש לשמוח. גם אוכל טוב, ים, מוסיקה, אהבה, הם דברים שקיימים לרגע, ותיכף לא יהיו. מפתיע אותי שלא כולם מתאבדים. איך כולם מחזיקים מעמד? החיים בעיני זה סבל קשה מאוד, מלכוד מתמיד, בעצם העובדה שאת חיה בשביל למות בסוף. לכן יש לי גישה קצת אירונית לחיים. אני לא ממש מחשיבה אותם. כשאני מצליחה לשכוח את זה, אז יותר טוב לי”.

גור מסרבת לקבל פרוטה מהוצאת־הספרים לפני שהספר גמור: “אני לא רוצה לבנות על הספרים מבחינה כלכלית, כי זה נס בעיני, ולא בונים על נסים”. כששואלים אותה למקצועה, היא אומרת במבוכה: “אני כותבת”. לא קוראת לעצמה סופרת. “להיות אשה עם ילדים ובית וחיים, ולהיות סופרת, זה מיזוג שהוא כמעט בלתי־אפשרי. אני קודם כול אמא של הילדים שלי. סופר חייב להתמסר באופן מוחלט, להסתגר בעליית־גג ולרתום את עצמו לגמרי לכתיבתו. אם במקרה, כששואלים אותי מה אני עושה, יוצאות לי מהפה המלים ‘אני סופרת’, משהו בי עומד בצד וצוחק עד מוות – כי סופר זה דבר מאוד רציני”.