ליצחק פרנקל

בְּשֶׁל תַּרְמִית הָאוֹר וְסַכִּינָיו,

בְּשֶׁל לִבּוֹ הַמִּשְׁתַּנֶה בְּסֵבֶר.

בְּשֶׁל רִכְבּוֹ הָרַב,

בְּשֶׁל עָשְׁרוֹ הָרַב –

תֵּרֵד עֵינְךָ אֶל חֲשֵׁכָה לוֹהֶבֶת.

וַתִּוָּתֵר הָעַיִן, – כּוֹס רֵיקָה,

גְּדוֹלָה בָּעִצָּבוֹן, בָּאַהֲבָה – דּוֹעֶכֶת.

כָּאֵפֶר עֲנָוָה, כַּנֶּפֶשׁ עֲשׁוּקָה.

תּוֹעָה וְנִכְלָמָה בֵּין מְדֻמֶּה וָזֵכֶר.

עַל כֵּן אַל נַעֲצֹם עֵינַיִם לְעוֹלָם!

עַד אִם יָבוֹא לְהַשִּׂיאָן הַמֶּרִי.

הֵן חֲפָצִים שְׂרוּפִים פּוֹרְקֵי עֻלָּם.

הֵן אִילָנוֹת הַמְּוַתְּרִים עַל פֶּרִי.

כִּי הָעוֹצֵם עֵינָיו יֻפְקַר בַּמִּלְחָמָה.

דָּמָיו יִבְכּוּ כַּעֲקוּרִים מֵחֶלֶד.

עַל כֵּן נִשָּׂא אוֹתָן כְּנֵזֶר וְחַמָּה,

נִשָּׂא אוֹתָן כְּנֵבֶל, וּגְזַר־דִּין וָפֶלֶא.

בַּהֲרָמַת רִיסִים יִפְתַּח צַיָּר הַשְּׁעָרִים

וּנְסִיכֵי עִנְבָּר, וּפָז, וּתְכֵלֶת,

וַעֲלָמוֹת, וֶאֱלִילִים. וְגִבּוֹרִים

יַקְדִימוּ אֶת פָּנָיו – פְּנֵי אֵל וָיֶלֶד.

צַיָּר קוֹרְאִים לוֹ, שֵׁם חִבָּה

בְּאֶרֶץ הַצְּבָעִים הַלֹּא־נִכְנַעַת.

כָּל דְּמוּת בַּת־צֵל אֵלָיו יוֹצֵא לִבָּהּ,

אֶל הַמַּבִּיט הַלָּז בְּהֶסַּח־דַּעַת.

הַבִּיטוּ גַּם אַתֶּם! עַל רִבּוּעוֹ שֶׁל גַּג אָדֹם

הוּא יַעֲמֹד עָיֵף מִתֹּם, בְּלִי כּוֹבַע.

אֶת הַגַּנִּים יִסְקֹר, עַלִּיז־חֲלוֹם,

וְיַעֲלֶה וְיַעֲלֶה.

כְּדֵי לִפֹּל מִגֹּבַהּ.

אֵיפֹה, אֵיפֹה? אֶל הַצַּמֶּרֶת הַשּׁוֹטָה…

אֶל הַיָּרֹק הָעַרְמוּמִי בַּמַּיִם…

אֶל הַקָּמָה הַזְּהֻבָּה הַמְּטַאטְאָה

אֶת הָאֲוִיר בְּעַפְעַפַּיִם.

כִּי הוּא הֲלֹא שָׁבוּי בְּאֶרֶץ שְׁכוֹל.

וּבְעָרִיצוּת גְּוָנִים יֻכֶּה עַד פֶּצַע.

עֲצֵי תַּפּוּחַ וְשָזִיף תְּלוּיִים בַּתְּכוֹל,

אַךְ הוּא טַנְטָל מִסְכֵּן.

יָדוֹ תִּקְצַר לָנֶצַח…

כָּל שֶׁרָאָה עֵינָם, עֵינָם שֶׁל צַיָּרִים,

רָאָה אוֹתָהּ פְּקוּחָה נִשֵּׂאת בְּדַהַר.

וְהִיא פְּקוּחָה תָּמוּת בְּעַב־הַיְּעָרִים, –

תּוֹעָה אַחַר צְלָלִים כְּרוּחַ וּכְנַעַר.