לוגו
מבוא ל“שירים” - דונש בן לבראט
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א. חיי דונש בן לבראט    🔗


מקום הולדתו.    🔗

דונש בן לבראט הלוי1 נולד בבגדאד2. רמב"ע אומר3: “דונש בן לבראט אללוי אלבגדאדי אלאצל אלפאסי אלמנשאה” והתרגום: “… מבגדאד שרשו ובפאס גידולו” – ואין לנו עדות מפורשת אחרת על מקום הולדתו. אין גם ספק, כי הוראת “אצל” בערבית היא על מקום הולדת האיש4. סעדיה אבן דנאן5 מכנהו: “דונש בן לברט הבבלי”. 6

אמנם הוא מכונה גם דונש מפאס. הראב“ע כתב7: “ורבי אדונים הלוי בן לברט מערבי ממדינת פאס”, אולם אין הכוונה כאן, כי נולד בפאס, אלא נקרא כך על שם המקום, שממנו בא לספרד. יש מקום לטעון, כי השם דונש עצמו מוכיח, כי הוא בן אפריקה הצפונית, מאחר שלפי ההשערה השם הוא ברברית עתיקה. אולם אין בטענה זו כדי לדחות את עדותו המפורשת של רמב”ע. יש, כנראה, להניח, כי בני משפחתו נדדו מאפריקה הצפונית לבגדאד. ואין השערה זו רחוקה מן המציאות בימים ההם, שהרי תופעה רגילה היא, שאנשים נמשכים לעיר הבירה ולמרכז התרבות. וגם רבו רס"ג בא לבגדאד מאפריקה הצפונית.

באכר8 משער, לשם ביאור דברי רמב“ע, שמשפחת דונש באה לפאס מבגדאד ואחר כך שב דונש לבגדאד לשמוע תורה מפי רס”ג וחזר אל הוריו.

דברי רמב“ע הובאו מתוך ספר “אשכל הכפר”9 ב”ספר יוחסין" ונסתבכו החכמים בדורות האחרונים במלה “אלמנשאה” וחשבו, כי היא מורה על פאס כמקום הולדתו10 ולא הביאו ראיה או סמך לדעה זו11.


משפחתו.    🔗

כל ידיעותינו על משפחתו הן מעטות מאוד. שם אביו היה לבראט12. לפי דעת חכמים רבים13 היה ממשפחת רס"ג, כי סמכו על הכתוב בשיר של ד'14:

סְעַדְיָה בֶּן יוֹסֵף זְקֵנִי, הַחוֹשֵׂף / צְפוּנוֹת, הָאוֹסֵף פְּנֵי הַמּוּסָרִים

אולם כבר סתר את דבירם הרכבי15, שפירש “זקני” במובן מורה על פי הערבית شيخ והוכחה לכך גם הפסוק של תלמידי מנחם16: “אחרי שומך אותו זקנך ורבך” ואין ל“שים” זקן אם הוא סבא ואין סבא נרדף למורה ורב בלשוננו.

ואין ספק, כי לא היה חותנו או חתנו של רבינו נסים, כי האחרון חי שני דורות אחרי דונש17 ולא היה ממשפחת אלפאסי18.

העובדה היא, כי תלמידי מנחם לא מצאו פסול כדי להטיל במשפחתו ולגנותו על ידי כך.

תלמידו יהודי בן ששת מהללו כאיש ממשפחה מיוחסת ומכובדת כיוצא משבט לוי19:

אֲבוֹתָיו הַיְשָׁרִים בְּיִשְׂרָאֵל שָׂרִים / וּמֵהֶם הַמּוֹרִים וּמֵהֶם הַצִּירִים

ואף ד' עצמו משתבח במוצאו משבט זה20.

ואין כל יסוד להשערת דירנבורג, כי מוצא משפחתו מארץ נוצרית21.


חינוכו.    🔗

באופן מיוחד אינו ידוע לנו. באופן כללי – נתחנך בדרך החינוך בימי הבינים של המשכילים העברים, שלמדו תורת ישראל ורכשו להם ידיעות בהשכלה כללית, הלשון הערבית וספרותה ומדעים שונים, מתמטיקה, פיסיקה, תכונה וכד'.

אחד ממוריו ידוע לנו בשמו, רס"ג, ומשום כך הוא מכנהו22 “זקני”. ותלמידי מנחם אומרים23: “והיית בעת ההיא צעיר תלמידיו”. יתר מוריו אינם ידועים לנו בשמם.

מן החכמים הערבים בני דורו נזכיר את המשוררים אלמותנבי (915–965) ואבו פראס (931–968) ובני חוגם בחלב, אבו אלפראג' אלאצפהאני (מת 962), מחבר כתאב אלאגאני, ואבו עלי אלקאלי (מת 967), מחבר כתאב אלאמאלי. בבגדאד, מרכז התרבות, חיו לפניו ועדיין נשמעה שירתם ברמה בימי ד': אבו נואס ואבו אלעתאהיה, שעל ידם הגיעה השירה הערבית החדשה לשיאה והיתה לשירה קלאסית.

מן החכמים העברים בני דורו נזכיר את רב אהרן, רב נחמיה בר מר כהן צדק ורב שמריה בר אלחנן. בדור הקודם לו חיו יהודה אבן קורייש, יצחק הישראלי ודונש אבן תמים, שלשתם בני אפריקה הצפונית, בן אשר, בן נפתלי, בן מאיר בארץ ישראל; צמח גאון, דוד בן זכאי ורב מבשר בבגדאד.


פרנסתו.    🔗

כפי שיש לשער היתה פרנסתו על החזנות. תלמידו מהללו24:

וְיָשִׁיר שִׁירוֹתָיו בְּנֹעַם אִמְרוֹתָיו / לְאֵל בִּמְעוֹנוֹתָיו בְּנִגּוּן כִּנּוֹרִים

וּבֵית דָּוִד רוֹדִים25 וּבֵית אַהְרֹן עוֹבְדִים / וּבֵית לֵוִי מוֹדִים עֲרָבִים וּבְקָרִים

בשני הבתים הוא רומז לחזנותו. בבית הראשון הדברים מפורשים לגמרי ובבית השני הוא נותן לדונש הלוי את תפקיד ההודיה לה' היא התפילה. שיריו כבר הושרו גם בבתי הכנסיות בימיו26: וְעַל פִּיו מַעְרִיצִים אֱלֹהִים אַדִּירִים. אין כל ספק, שלא התפרנס על שירתו כמשורר שירי תהילה, שאם לא יתנו לו לשיר שירי תהילה ישיר שירי גנאי. דבר זה ידוע לנו רק ממשורר בן הדור הסמוך לו, יצחק בן כלפון. בכל זאת יש לחשוב, כי היה נהנה משירתו גם הנאה חומרית והיה מקבל מתנות מאותם האנשים, שעליהם שר בשיריו, כמו שהיה החזן נהנה גם מסוג כזה של הכנסות, מלבד הכנסתו הקבועה.

לא נודע לנו משום מקור, שדונש מילא את מקומו של מנחם בן סרוק לאחר שהאחרון גורש מביתו של חסדאי אבן שפרוט.

וכחזן, אין ספק, שעמדתו היתה מכובדת מאוד, כי הקפידו, שיהיה החזן ממשפחה מיוחסת ומכובדת ומקובל על הקהל ונערץ על ידי אנשי העדה27. ועד כמה שאנו רואים בין השיטין של הידוע לנו עליו, היה מנכבדי העם ומיוחסיו. פרנסתו של החזן היתה על חשבון הציבור. ב“תחכמוני” מתפארים אנשי הציבור: “ומלבד זה יש לנו חזן…” וכידוה היה אחד התפקידים החשובים של החזן לפייט פיוטים ולשיר שירי תהילה נוסף על התפילה הרגילה. ודונש החזן מילא, כנראה, את כל התפקידים האלה וידע את מלאכתו יפה.


זמנו.    🔗

נולד בבגדאד ובילה שם את ימי ילדותו. בלימוד תורה השתלם בפאס באפריקה הצפונית ופעל את מפעל חייו בקרטובה. אין לציין נקודות זמן מסוימות, שבהן חי בכל אחד מן המקומות האלה.

כדי לקבוע את תקופת חייו יש לנסות למצוא אחיזה בכמה דברים:

א. שנת מותו של רס“ג היא תש”ב ולפי דברי רס“ג על המשקל הערבי28 המובאים על ידי דונש, היה תלמיד זה, שהעז לחדש חידוש בשירה, כבן עשרים. נמצא, כי נולד בשנת תר”פ בערך (920–925).

לפי זה יוצא, שעד תש“ב היה בבגדאד ואפשר כי אחרי מותו של רס”ג יצא לפאס וחי בה מתש"ב ואילך.

ב. בשיר תהילתו של ד' לחסדאי אבן שפרוט “דעה לבי” הוא מזכיר את המאורע של המלך סנשו בן רדמיר וזקנתו טוטה29, שקבעו ההיסטוריונים המוסלמים, כי היה בשנת תשי“ח. יוצא, איפוא, שבשנים תש”ב (שנת מותו של רס"ג) – תש“י בערך היה בפאס. סמוך לתש”י עבר לקרטובה, כי לפני תשי"ח כבר כתב שירים לכבוד חסדאי, כפי שאנו יודעים מבית אחד משיר תהילה אחר לו: “ירו דקר חרבו” (קטעים).

ג. תלמידו של ד', יהודי בן ששת, אומר עליו30:

שְׁנוֹתָיו כִּשְׁלשִׁים וְשָׂבִים וִישִׁישִׁים / בְּנֵי [שָׁנִים] שִׁשִּׁים לְפָנֵיהוּ קוֹרִים

יש לחשוב, כי שיר זה נתחבר בשנים תשי“ח–תש”כ, סמוך להופעת תשובות דונש על מנחם. ואף אם נחשוב את המספר “כשלושים” משלושים ומעלה, הרי שגם מספר שה מעיד על זמן הולדתו בתר"פ בערך.

ד. שיר תהילתו לשמריה בן אלחנן “לרב לו ים חכמות” נתחבר אחרי תש"ל, בי בשנה זו בערך הגיע רב שמריה למצרים31.

ה. שיר תהילתו לכבוד האיש הנכבד בשם יעקב “היש ביעקבים”, שהוא כנראה יעקב אבן ג’ו, שעלה לגדולה בשנת תשמ"ה, נתחבר אחרי שנה זו, כי הוא מדבר באותו שיר על מעשים שכבר הספיק לעשותם.

אין בידינו כעת שום סימני זמן אחרים על פעולתו ואין בידינו לקבוע שנת פטירתו. מתוך הדברים שנמנו בפרק זה אפשר לקבוע רק בערך תר“פ–תש”ן (920–990)32.

הרכבי חשב33, שמת בעודו צעיר והוא מסתמך על הכתוב בבית המובא למעלה “שנותיו כשלושים”, אולם אין בציון גיל זה אלא כוונה להלל את דונש, שהגיע להוראה בעודו צעיר. לעומת זה חושב ווילנסקי34, כי האריך ימים, כדי לבאר את דבריו על השרשים השלמים והחסרים בספרו “תשובות דונש על רס”ג" ולא הביא ראיה לדבריו. אין גם למצוא סמך לזמנו של ד' מתוך דברי רמב"ע על ראשית השירה העברית בספרד35: “אכן במשך המאה השביעית לאלף החמישי”, כמו שחשב למצוא בו גרץ36, מאחר שאין במשפט זה תאריך קבוע.


מחיי דונש בשירתו    🔗

רק מעט נמצא בעניין זה בשירתו ויש בשירת החול יותר מאשר בשירת קדשו.

באקרוסטיכון הוא נותן לא רק את שמו אלא גם את שם אביו, לבראט (הקרובה), וגם את מוצאו משבט לוי (הקרובה). באחד השירים יש רמז למוצאו זה: “שעה ברכת אהרן” (דוי הסר)37.

עמד ביחסים עם גדולי הדור: חסדאי בן יצחק אבן שפרוט, יעקב אבן ג’ו, רב שמריה בן אלחנן. מורו רס"ג ומנחם בן סרוק.

א. משירי תהילתו לחסדאי אבן שפרוט נשארו לנו שיר אחד שלם (דעה לבי) ובית אחד משיר אחר (ירו דקר).

על היחסים ביניהם אנו יודעים רק מן השיר “דעה לבי” והוא מציג את עצמו כבן חסותו ובדרך מליצת השיר הוא מכנה את עצמו: “אני דונש עבדו” (39) והוא מפליג והולך בשבחי חסדאי כדרך המשוררים הערבים ובתוך שבחיו אלה נזכרת נדיבותו הרבה: “וְכַפָּיו כַּעְנָנִים לְעוֹרְכֵי ‏ הַשִּׁירִים” (33) ויש לחשוב כי דונש כ“עורך השיר” החדש נהנה בוודאי מ“כפיו” ובסופו של אותו שיר הוא רומז שוב לזה (93):

בְּרֹאשׁוֹ שִׁירִי לוֹ בְמִקְצַת מַהְלָלוֹ / בְּחַסְדוֹ ובְגָדְלוֹ עֲלֵי כָּל הַשָּׂרִים

והנאה זו מ“חסדו” כבר היתה לו בעד אחד משיריו הקודמים לשיר זה, כי בתוך הספר, שבראשו בא השיר “דעה לבי”, יש בית אחד משיר תהילה אחר, שהקדיש לחסדאי: “ירו דקר חרבו”.

אולם לא נודע לנו שחסדאי הזמינו לקרטובה, כאשר הזמין אבי חסדאי את מנחם בן סרוק38. ההיה גם הוא בין אלה אשר “אסף אליו [חסדאי] את אנשי המדע מארץ ישראל ובבל”? דונש אינו מזכיר זאת בשיריו והדבר אינו ידוע לנו גם משום מקור אחר. קרוב מאוד, כי בא לשם כמוזמן למשרת החזנות, אשר לפי השערתי היתה מקור פרנסתו. בתור כזה נוצרת אפשרות, שלא הוזמן כמשורר חצרו באופן ישר, אלא שבהזמנתו היתה יד גם לחסדאי כראש הקהל. לא מצאנו עדות, שדונש שימש משורר חצרו ואף לא מזכירו39. משיריו אפשר לקבוע, שיחסו לחסדאי כשל אחד ממשוררי ימי הבינים ‏ לנדיבו ונהנה ממתנת ידו.40

ב. יעקב אבן ג’ו. יש בידינו שיר קטן בן שלושה בתים (או בית וחצי) “היש ביעקבים” ואפשר שהמהולל בו הוא יעקב אבן ג’ו (במחצית השניה של המאה העשירית) ואין לדעת משיר זה על יחסיו המיוחדים אתו41.

ג. רב שמריה בן אלחנן (ת“ש–תשע”א בערך). השיר שהקדיש לו הוא שיר פתיחה באגרת ששלח אליו, שהיתה כנראה כתובה בפרוזה חרוזה או בפרוזה רגילה ולא נשארה בידינו. מתוך השיר ניכרת הערצתו של דונש לרב שמריה. בשיר זה אינו רומז ל“חסדים” שקיבל ממנו ותהילותיו הן רק ביטוי לרחשי הכבוד, שרחש לתלמיד חכם נכבד זה.

ד. רס“ג. עליו אינו מדבר בשירו כבן דורו אלא כעל מורו, הוא מתפאר בתורה שלמד מפיו, הוא מזכירו בשירו “לדורש החכמות”.‏ כאן הסתפק רק בשבח כללי לו כרבו וכאיש בעל תרבות. זה היה בשנת תשי”ח, כפי שמעיד שירו “דעה לבי”, שש עשרה שנה אחרי מות רס"ג.

אולם אפשר, כי כתב שירים לכבוד רס“ג ולא נשארו בידינו. יש לחשוב, כי השיר השקול שהפליא את רס”ג42 היה אחד מאלה שהוקדשו לו.

יש43 שאמרו, דונש הוא נכד רס“ג, וזה על סמך המלה “זקני” בבית הנ”ל ונתבטלה דעה זו על ידי טענות החכמים נגדה.

ה. מנחם בן סרוק. יחסיו למנחם ידועים לנו רק מתוך דברי דונש בתשובותיו על מחברת מנחם ומתוך השיר “לדורש החכמות” בראש תשובות אלו. מנחם באגרתו לחסדאי אבן שפרוט אינו מזכיר את דונש ולא את ביקרתו של זה על מחברתו וכאילו אינו רואה את דברי ביקרתו כגורמים לצרותיו. אף תלמידי מנחם אינם מזכירים דבר זה כגנאי לדונש.

מוזר בעיני החכמים, שדונש פתח את שיר ויכוחו כנגד מנחם ברברי תהילה לו בשלושה עשר בית רצופים ומבית ארבעה עשר ואילך הוא פותח בהתקפה רבתי עליו44.

ד' מהלל את מנחם על מלחמתו בשונאי ישראל, הערבים, המתפארים בלשונם הערבית כעולה על כל הלשונות, על ידי המחברת “ספר אגרון”, שבה אסף את הלשון העברית ובדקה וביארה. הוא מגנהו. משום 'שביאוריו הלשוניים השחיתו את מוסר האנשים (17–18) ואחר כל תשובה מתשובותיו או כמה מהן הוא

מסיים בדברי תוכחה למנחם ובהם גם דברי גידוף45.

יש בדבריו מדברי המורה לתלמיד וכמדבר מגבוה46: “ולו בן שם קפץ לפיו במסגרים” (26) ועי' שם 38–39; 53; 63. הוא כאילו חס על התורה המסולפת שהורה מנחם לתלמידים: “וקוצים סרפדים לרגלי תלמידים” (39; ועי' שם 59). לפעמים הוא גם עובר גבול ושולל את ספרו בכלל ובזה מתגלית הסתירה הגדולה בין ראש השיר וסופו: “הלא זה הוא בונה כעכביש קורים” (96). ועוד יותר: “הלא טוב לו כמס ספריו בקברים” (44). ואין לראות בזה צביעות וערמה. אלא שעל אותו פרט שהוא מתנגד לו באה שלילת כל הספר. ‏ אף דרך זו היא מתפארת ההגזמה וההפלגה.

הדיבור מלמעלה למטה מתבאר ברגש הגאוה שהיה לדונש, חניך העיר בגדאד, מרכז התרבות העברית והערבית בימיו. הוא ראה את אנשי ספרד כחסרי תרבות ופחותי ערך. טענה זו טענו נגדו תלמידי מנחם47: “ויען גבה לבך, ותפער פיך. ותשם חכמי ספרד ונבוניה חסרי דעת גרועי בינה. ותחשבם לאין…” דמה ד' כעירוני הבא לכפר נידח.

ועל גידופים וחירופים אלה לא השיב מנחם בעצמו כלום. במה אפשר להסביר את הדבר?

לפי כהנא48 נהג כך, כי “ידע מנחם את נגע לבבו. יען אבי זקנו וקרוביו הרבים, יצאו כבר לתרבות רעה ונעשו מינים והתירו אכילה ושתיה ביום הכפורים, ולא מלו את ערלתם. וידחו מעדת ישראל, ומטעם זה ירא מנחם… לצאת מהר נגד דונש שהיה מיוחס גדול ועשיר…” ואין לקבל את דעתו, כי אין לסמוך על פירושו החדש שפירש את הביטויים של אבן ששת תלמיד ד'.

גרץ וחכמים רבים49 מאשימים את דונש בצרות שבאו על מנחם, אולם אם כך, מדוע לא הזכירו זאת מנחם ותלמידיו? וכיצד יכול היה דונש להיות אשם כגורל מנחם לפי אלה שחשבו50, כי האסון קרה אחרי האות כ"ף – בשעה שאין ספק. כי תשובות דונש נערכו לאחר שנגמרה המחברת כולה?

מנחם היה זקן מדונש בשנים ולא רצה להשפיל את כבודו על ידי וויכוח עם צעיר ממנו. מכיון שנהג כך מנחם, לא השיב גם דונש בעצמו אלא על ידי תלמידו יהודי בן ששת, כמו שאמרו חכמים: “זכו ומלאכתם נעשתה על ידי אחרים”.

לא נתברר מי היה האיש שאליו נשלח השיר “ביום פרוד”51 שכתוב בכתובת: “וכתב.. אליה”. לא ידוע למי הוא מדבר בקטע “ובניך”. גם בתוך הקטעים יש בלא ספק שירים, שנכתבו כשירי תהילה ולא נשארו לנו ידיעות למי הוקדשו.


מתכונות אופיו של דונש והשקפותיו    🔗

בשירת הקודש הוא “משואלים סליחתך” "נופלים לו על ברך (קרובה). ואין ספק, כי היה איש דתי וירא ה‘. הוא שקוע בתרבות העברית ובשירת הפיוט ובנקל עלה לו לחבר את הקרובה, הממשיכה את הדרך של מיטב הפייטנים העברים. אף בשירת הקודש השקולה הוא מלא רגשי קודש ורעיונות דתיים: “שָׂא עֲוֹנוֹתַי בְחַסְדָּךְ אַל תְּשִׂימֵנִי כְלִמָּה” (קטעים) ומכיר בכל מקום את גדולת ה’ ואפסות האדם.

הוא נאמן גם לעמו ולארצו. בשיריו הוא מזכיר את שעבוד ישראל לנוצרים ולערבים ומתפלל על מפלתם: נְתֹץ עַלְוָן וּמָנַחַת שְׁבוֹ הַשְׁפֵּל וּבְנֵי נַחַת (דלה שובב, 2; דרור יקרא, 5–6; אדום, 1–2). ולעומת זה הוא מסיים את שיריו בגאולת ישראל ובבנין הארץ ובית המקדש: “וְתַצְמִיחַ צִדְקֵנוּ וְיִשְׁעֵנוּ כְּמוֹ גַנָּה וְתִבְנֶה עִיר מְשׂוֹשֵׂנוּ…” (אדום, 4־3; דלה שובב, 7־6; דרור יקרא, 8־7). אף בשיריו שאינם קודש הוא זוכר את ציון וירושלים והוא מסיים בברכת הגאולה, כגון: ואמר אל תישן (14־10), לרב לו (20). גם את מהולליו בשיריו הוא משבח על מעשיהם הטובים לעמם ומלחמתם בשונאי ישראל הנוצרים והערבים, כגון: דעה לבי, 31; היש ביעקבים52.

הוא מתנגד גמור לשתיית היין. אמנם הוא יודע את המסיבות של שתיית היין לכל פרטיהן ואף תיאר את כל תענוגות הלוי בשעת שתייתו. אולם הוא שולל מעשה זה ביסודו. יחיד הוא בכל שירת ספרד ביחסו זה. יש, איפוא, בשלילה זו של היין משום סימן היכר לבעלותו של דונש על שיר או לשללו ממנו – אם היחס ליין חיובי הוא53.

בעל גאוה רבה. מתגאה הוא ביחוס משפחתו ומתגאה הוא בתורתו שרכש לו.

הוא מביע את דבריו בחריפות ובשנינות. ילין54 כותב עליו אחרי בדיקת תשובותיו: “השיג דונש בכשרונותיו המצוינים: שכל ישר וחודר, הבנה נכונה, והבחנה דקה בהבדלים שבעניני הלשון…”.

יש להניח, כי להתקפתו על מנחם בארץ מולדתו היה צריך דונש העזה ואומץ לב.

הוא מסור בכל לבו לחכמה. התלהבותו לה רבה. הוא הראשון ששר לה שירי תהילה. השיר “בחלקי שמחתי” מוקדש כולו לנושא זה ואף בשירים אחרים הוא פותח בנושא זה: דעה לבי חכמה; לדורש החכמות; לרב לו ים חכמות.

לפי תלמידו יהודי בן ששת55 היה רחמן ועושה חסד לעניים:

לְאֵיד דַּל כַּף סוֹפֵק בְּאִישׁוֹן

דָּם56 דּוֹפֵק / וְאֶת נַפְשׁוֹ יָפֵק

לְנִדְכִּים נִשְׁבָּרִים ויש בזה כאילו משום ניגוד ליחסו למנחם. אולי יש להבדיל בין קנאותו של אדם לדברי תורה לבין יחסו לבני אדם וכמה וכמה חכמים קנאים ואף קשים בויכוח בדברי מדע בעלי תכונות נעלות הם ביחסיהם לאנשים.

מתוך מסירותו המיוחדת לחכמה הוא משבח למי שיש בו חכמה: חסדאי, שמריה ואף את מנחם. אולם מרוב מסירותו לה הוא גם פוגע בכבוד חכמים כמנחם בן סרוק ואף אינו חס על כבוד רבו רס"ג.

הרכבי57 חשבו לרגזן: “ומרוב כעסו של דונש שהיה מהיר חימה ולא שלט ברוחו הטיח בדברים עזים כלפי רס”ג בתשובותיו. והרבה נצחון עושה". אולם אפשר לבאר את דרכו מתוך קנאותו לאמת ואהבתו לחכמה.

ילין מאשימו בצביעות, כי בראש שיר תהילתו למנחם58 הוא מהללו: “ועוד תהלות כאלה וכאלה בשלשה עשר בתים. ופתאם נהפך מנחם לאיש ש”הביא שחת בלבות היצורים, והפר היראה…" והוא מוכיח לו שגגותיו בשיר ובסוף שיר זה הוא מחרפהו ומקללהו". אולם אין לראות זאת כצביעות אלא כביטוי נאמן לאופיו ‏ של ד' ולדרכו בחיים. הוא מהלל את מנחם על הכמתו ונלחם בו בשל השגיאות שמצא בספרו.

רבים: שד"ל59, ווייס, גרץ60 וביחוד פיליפובסקי61 רואים אותו כרשע גמור ואכזר גדול. ווייס כותב62: “דרך דבורו בהשגותיו, וחמסנותו בהתנגדו מראים כי היה איש קנא מטריד מקניט ומקנטר אחרים, וחפצו תמיד לבטל דעתם ולהעמיד דעתו בחזקה. הוא היה לובש גאות וגאון מול ענוי ארץ ונכאי לבב אבל חנף וזוחל בעפר לפני גדולים רגעי ארץ”.

אולם אם נקשיב לשירתו, נמצא את אישיותו מורכבת ובעלת תכונות רבות ושונות. ניגוד רב היה בין יחסו לה' ליחסו לאנשים והוריש דבר זה למשורר הגדול רשב"ג, שידע את קודמו והזכירו בשיריו.

ובתכונותיו הרבות יש טובות ומקרבות את לבנו אליו ומהן קשות ורעות ומרחיקות את אהדתנו לו. אולם אין להגזים ולעשותו קשה ורע, רגזן וגזלן בלבד, היתה זו אישיות יוצרת חדשות ובעלת תכונות מתאימות לאישיות כזאת. בעל אומץ ועוז, חריף ושנון ומוכן לקרב, בעל ביטוי עז, היודע לעקוץ וללעוג, לבטל ולהשפיל. יחד עם זה הוא יודע לרומם ולהדר ולמצוא חן בעיני אנשים ולהיות נכנע ושפל לאדון הכל. הוא רחמן לעניים ואכזר לחכמים, קפדן למלומדים ונוח לרבותיו, מכבד תורה וחכמה ומזלזל בתענוגות היין, אוהב אמת ונותן נפשו עליה.

יצירותיו הידועות לנו הן:

א. תשובות על מנחם בן סרוק, שהוציא צ' פיליפובסקי, לונדון 1855, מתוך חמישה כתבי־יד. ידועים כיום כתבי יד נוספים אחרים. בספר זה כתב מאתים תשובות על מנחם ושמונים מהן כתב גם בשיר (עיין הטבלה לשיר לדורש החכמות). כנגד ספר זה כתב רבינו תם את הכרעותיו (יצאו לאור באותו ספר) והגן

עליו ר' יוסף קמחי ב“ספר הגלוי”63.

ב. תשובות על רס“ג, שהוציא רוברט שריטיר (Robert Schroeter), ברסלאו 1866, מתוך כתב יד יחיד בעולם, שהיה רכושו של שד”ל ונמכר למוזיאום הבריטי. הראב“ע כתב ספר הכרעות כנגד דונש להצדיק את רס”ג והוא מכנהו ‏“שפת יתר” ואין זה שמו האמיתי. במשך חמישים השנים האחרונות הרבו החכמים לדון בשאלה אם דונש חיבר תשובות אלו או לא? ועד היום לא פסק הדיון בו ולא הותרו השאלות והספיקות שניתלו בו64.

ג. החשובה ביצירותיו ואף קדמה לשתי אלו היא שירתו, שירת קודש ושירת חול, ולה מוקדש המשך המבוא והספר כולו.


 

ב. שירתו    🔗


מתולדות חקירת שירתו.    🔗

לפני מאה שנה בערך אמר י“ל דוקס65, אחד מחוקרי שירת ספרד החשובים, על שירת דונש בן לבראט: “שיריו נאבדו ורק איזה טורים נשארו”. עשר שנים לפני זה, בשנת תר”ג, נתפרסמו על ידי שד"ל הקטעים הראשונים משירתו ועמד לפניה כלפני חידה66: “ומי האיש החכם ויפתור החידה, ואשר נגלו לפניו תעלומות קדם ויגידה, ארוממנהו ואתן לו תודה, לפני קהל ועדה” ורק הודות לעבודת החקירה, שהתנהלה על ידי חוקרי ישראל במשך מאה שנה, יש בידינו להוציא עתה שלושים ושנים שיר שלמים או קטעים מהם, שבע־עשרה חידה וארבעה שירים מסופקים של דונש בן לבראט.

ואף כעת לא נוכל להתפאר, שרב הוא חומר השירה שהשיגה ידנו. אין כל ספק, כי רק מעט מזער משירתו מצאנו במשך מאת השנים. הודות לגניזת מצרים נתגלו שירים חדשים ופיוטים, שלא ידענו אף את שמם. במשך חדשי הכינוס של שירתו נוספו לנו עשרות בתים, שנתיחסו תחילה למשוררים אחרים. מן הראוי להזכיר את עבודתם של אחדים מן החוקרים, שהשתתפו בעבודת גילוי זו והם: יוסף מרקוס, שגילה את הקרובה ליום הכיפורים, י' דוידזון, שזיהה את השיר “ואומר אל תישן”, והד"ר ח' שירמן, שפירסם את השיר “עז תעצומך”. כותב הטורים מצא את השיר “ביום פירוד” וזיהה את השיר “שתה אחי” (?) ואת כל החידות. ועדיין רוב שיריו לא נודעו לנו, לא נתגלו או שלא זוהו.

בזיהוי השירים ‏ יש ערך רב לבירור שמו ודרכי חתימת שמו בשיריו כדי להבדילם משירי אחרים הנקראים בשם זה.


לבראט    🔗

השם אינו מבורר כל צרכו עד היום. לפי רמש“ש67 אין שם זה ידוע כשם איש אחר והוא כינוי משפחתי ויש לומר תמיד: אבן לבראט. ולא צדק רמש”ש, כי מצאתי שם אדם אחר “לבראט בן משה”68 ומכאן שהוא שם אדם ולא רק שם משפחה. בכתיבת שם המשורר לא מצאנו אף פעם את הכתיב “אבן לבראט”69, 70.

כתיב השם: לברט71; לבראט72; אלאבראט73; ברורה קריאת ההברה השניה על־ידי האלף. אולם אין קריאת ההברה הראשונה ברורה ואפשר לקראה: לַבראט, לֶבראט או לִבראט74. אף הכתיב “אלאבראט” אינו פותר שאלה זו. אני נוטה לקריאת לַבראט המקובלת בין החכמים. ואולי מעידה הכתיבה בה“א הידיעה (אלאבראט) על כך. הוספת ה”א הידיעה “אל” מראה, שתפס אותו מעתיק את הלמד כשארית היידוע. מענין כי בערבית בתוניס75 אין ה"א הידיעה נבטאת כהברה נפרדת ואף לא כחצי הברה, כגון: לְבלאד במ' אלבלאד (= העיר); לַארץ' במ' אלארץ' (כאן לפני אם קריאה) ותהיה קריאת מלה זו lbrat. ואולם אין ספק, כי בעברית קראו מלה זו בשתי הברות כפי שמוכיח משקל השיר.

אין פירושה ‏ של מלה זו ברור. רמש"ש76 שיער ‏כי מקורה רומני: Laurat. הירשפלד77 אומר,‏ כי זה ערבית الابرد = הקר. דירינבורג חושב, כי זה librado = חפשי78 וזה לדעתו כתרגום המלה “תמים”79. ואין ביאורי השמות נראים בעיני וביחוד השם הערבי. אלמלי כך לא היו מוותרים תלמידי מנחם לעקצו בתואר “קר” ולעומת זאת לא היו מרבים תלמידי דונש לגנות את תלמידי מנחם בגינוי זה.80

ידועים כעת שני אנשים בשם לבראט: 1) אבי דונש יוצר הספרדית. 2) לבראט בן משה בן סגמאר81, כוחב אגרת לאחיו אבו זכריה יהודה. אני נוטה לחשוב, כי מקור השם הוא ברברי, אף שאין בידינו כעת להוכיח זאת על פי מקורות הלשון הזאת. מלבד אלה הזכירו חכמים עוד שנים בשם זה: 3) לפי דוקס82: שמואל בן לבראט, אולם כבר הוכיחו חכמים, כי זהו דונש בן לבראט83. 4) ולפי בן ציון האלפר: בן אלאבראט, כותב דקדוק מקרא ומשנה84, 85. אולם הסיום באותו קטע הוא: “תם אלכתאב בעון אלרחמן… לבן אלאבראט” ולו היה הספר הקודם שייך לבן אלאבראט, היה אומר: “תם אלכתאב לבן אלאבראט…”. דברי סיום אלה אינם כתובים בשורה אחת אלא בשתי שורות בצורה זו:

תם אלכתאב בעון אלרחמן [אלרחים]

לבן אלאבראט

ונמצא השם מתיחס לדברים הבאים אחרי זה באותו קטע. שהם דברי ות שקולות במשקל ספרדי, שהן לדעתי לדונש בן לבראט שורר הידוע.


דונש    🔗

בראשית חקירת ספרות ימי הבינים, לפני מאה שנה, ידעו החכמים בשם דונש רק שנים שלושה אנשים86, וביחוד את דונש בן לבראט ודונש בן תמים, והיו שראו אותם כאיש אחד, אולם כיום נמצאות בידינו רשימות, המעידות על אנשים רבים בשם זה, וכנראה היה שם זה מצוי מאוד. כל האנשים הנקראים

בשם זה היו בני אפריקה הצפונית וספרד. וחשבו החכמים, כי מוצא כולם מאפריקה הצפונית, אולם אין לומר זאת בוודאות.

האנשים הידועים בשם דונש הם:

1) דונש בן לבראט ‏ הלוי (אדונים) ‏ מפאס שבאפריקה הצפונית במאה העשירית87.

2) דונש בן תמים מקירואן במאה העשירית88.

3) דונש חותנו של רבינו נסים בקירואן במאה העשירית89.

4) יעקב בן דונש בן רבנא יהודה ריש סדרא במצרים בפוסטאט במאה האחת עשרה90.

5) יעקב בר דונש בר עקיבא הפייטן91.

6) דונש בן אבי שכם (אדונים) בימי רי"ה בארץ ספרד (בסביליה?) במאה השתים עשרה92.

7) דונש מסביליה במאה השתים עשרה בימי ר' יוסף אבן מיגאש93.

8) דונאש בן יהודה.94

9) דונאס בן יהודה95.

10) דונש בן ישעיה96.

11) דונש ממדינת דרעה, שחי בימי ר"י אלפאסי במאה האחת עשרה97.

12) דונש98.

13) דנש99, 100.

כמשוררים ידועים לנו רק 1) דונש בן לבראט. 2) דונש בן יהודה. 3) דונש בן ישעיה. האחרון רשום רק אצל צונץ101 ולא עלה בידי למצאו עד היום. יש גם פיוטים באקרוסטיכון דונש או דנש. ואין בידינו לזהותם או לקבוע, אם אין הפיוטים של הפייטנים הידועים בשמות משפחותיהם או של אחרים הם.


השם דונש נכתב: דונש102 דונאש103 דונאס104 דנש105. ובלועזית העתיקו החכמים: Duns106; Dunsch107; Dunasch (Dounasch)108 או Donasch109 ובעברית קראו: “דּוּנָש” מלבד כהנא110: “דּוֹנש”.

רי“ה111 וראב”ע112 ואלחריזי113 תרגמו שם זה לעברית “אדונים”. הוא בעצמו תרגמו לשם אדניה114. יהודי בן ששת תרגם115: “גביר”.

לדעת רמש"ש חדלו להשתמש בשם זה במאה השתים עשרה ואין להסכים לדעתו, כל עוד שלא נתברר זמנם של שאר האנשים שנקראו בשם זה.

לא נתבררה עד היום הוראת השם דונש ומקורו. מ' גרונוואלד116 הציע Dons, שם התואר בארץ ספרד. ד"ר רוטשילד117 הוסיף נימוק להצעת הראשון, כי יש שם Duns Scotus האסכולסטיקן הידוע מתנגדו של תומס מאקווינו. התנגד לזה זיסקינד וויסבאדן118, כי אין אף פעם שִׂין באקרוסטיכון ואין זה בעברית שם תואר אלא שם עצם פרטי.

רמש“ש לא קיבל פירוש זה ולדעתו119 פירוש השם הוא ערבי ذو ناس שנתקצר ל”דונש", ובא במילואו בכתיב “דונאש”. לא נמצאו שמות אנשים בשם כזה בין הערבים, אולם נמצאו אנשים יוצאי הברברים בשם זה120.

לפי תרגום חכמינו מימי הבינים יוצא, שחשבו, כי יסודה הוא Dons מן Dominus וראו בו לשון רבים ועל כן תרגמוהו אדונים, או חשבו ذو ناس בעל האנשים = אדונים. אני נוטה לקבל דעת האומר, שמקור השם הוא ברברי עתיק, כי נמצא מלך הנקרא בשם זה וכך נקרא אחד משונאי רשה"נ121, שהיה ממשפחה ברברית122.

קיצורו של דבר, לא נתבררו הוראות השמות דונש ולבראט ומקורם באופן מוחלט, כי בימינו חסרים מקורות הלשון הברברית העתיקה.

שמו של מיסד שירת ספרד הוא דונש בן לבראט הלוי. רמש"ש ביקש, כאמור, לשנות את שמו לדונש אבן לבראט, כי לדעתו זהו רק שם משפחה, אולם כבר הוכח למעלה, כי אין לשנותו.

בשיריו הוא חותם את שמו באופנים שונים: דונש123; דונש הלוי124; אני דונש הלוי בן לברט125; אני דונש בן לברט (אני דונש בן לברט בגדדי דנש)126, 127; אני דנש בן לברט חזק128. ובסימן זכרון בדקדוק: אדניה129; דנש הלוי130.

חכמי ימי הבינים כינוהו: אדונים131; אדונים הלוי132; אדונים הלוי בן לברט133; דונש134; בן לברט135; בן לבראט136; בן אלאבראטי137; דונש בן לברט138; דונש בן לבראט139; דונש הלוי140; אדונים דונש141.

יש לחשוב, כי רק דונש הראשון הרשה לעצמו לחתום בשיריו בשמו בלבד. ולעומת זאת האחרים בשם זה הוכרחו, מתוך זהירות, שלא ייחסו את שיריהם לדונש הראשון, להוסיף בחתימות את שם אביהם. אמנם יש כותבים ומיחסים לקודמים להם בדי להיתלות באילן גדול, אולם לא היתה תופעה זו מצויה בשירת ספרד. בכל זאת אין להסיק, שכל שיר בשם דונש בלבד הוא של דונש בן לבראט ועלינו להיעזר בראיות נוספות. לעומת זאת ידוע לנו רק משורר אחד בשם בן לבראט וכל שיר החתום בשם זה הוא של דונש בן לבראט.


זיהוי שיריו    🔗

מתוך בירור השמות מתברר, כי הקרובה ליום הכיפורים היא בלא ספק שלו מאחר שנמצא בה אקרוסטיכון מלא: דונש בן לברט (או לבראט).

לקבוצת השירים דלה שובב, דרור יקרא ואדום עקר יש כתובת במחזור ויטרי (עמ' 278): “לדונש בן לברט”. השיר “דוי הסר” שייך לקבוצה זו על פי לשונו ועל פי תכנו. יש לפקפק אם זהו השיר כולו, אולם אף מקטע זה ניכר, שהוא של אותו מחבר142.

משירי החול ברורה ביותר בעלות דונש בן לבראט על השירים: דעה לבי חכמה ולדורש החכמות לא רק לפי האקרוסטיכון בראשם, אלא גם על פי תכנם וצירופם לחיבורו “תשובות על מנחם”.

השיר “דבוק חתן” שייך לו על פי כתובת בכתב יד אוקספורד: "יסוד לדונש בן לב[ראט]143. מעל לשיר “לרב לו ים חכמות” יש כתובת בקטע הגניזה: “לדונש בן לב[ראט]” ומעל לשיר “ביום פירוד” כתוב: “[דונ]ש בן לבראט”.

השיר “ואומר אל תישן” נתיחס על־ידי החכמים לרשב"ג, אולם השיר נתגלה בגניזה בכתובת: “קול אכֹר לבן לבראט”144.

השיר בחלקי שמחתי והקטע ירו דקר חרבו נמצאים בתון תשובותיו על מנחם. כאן יש מקום לטעון, ששילב בתשובותיו מדברי אחרים, אולם יש לקבל את הדעה, ששילב מדברי עצמו145.

השירים: היש ביעקבים ובניך הבינמו, נמצאים בתשובותיו על רס"ג ומי שאינו מפקפק במחבר הספר, יחשוב ממילא כי הבתים שלו הם.

אף החידות נתיחסו לרשב"ג, אולם בקטע גניזה נמצאו עשר חידות מהן בכתובת “לבן אלאבראט” ונוספו עליהן שבע, שהיו רצופות לקודמות ומעורבות בתוכן בכתבי יד אחרים, ומצורף לאותן החידות בכתב יד אחר הוא גם השיר “שתה אחי”. מכיון שבלשון בתי שיר אלה ומשקלם ובכמה מהם גם מבחינת תכנם אין למצוא סמך לכך, לא נכנסו לקובץ אלא כמסופקים.

שאר הקטעים הם של דונש על פי עדות תלמידי מנחם זאין מקום להטיל ספק בזה.

בקבוצת השירים המסופקים יש ארבעה: עז תעצומך; ברכי יחידה; דחופים רדופים; איך נוי שודד. בכל אחד מהם רשום השם דונש (או דנש באחרון שבהם), אולם רק בשנים הראשונים יש אפשרות להיעזר בסטיות מן המשקל ובמקצת בלשונם. מבחינת הרעיון והצורה אין להוכיח זאת. קבוצה זו בנויה כולה לפי צורת שירי האזור (המושח) ועד היום לא נמצא שיר אחד, שנוכל לומר בוודאות, שדונש חיברו. בכל זאת אין לשלול את השירים מדונש בן לבראט רק בשל צורתם, כי אף דעה לבי ולדורש החכמות, השירים המרובעים, הם מחידושי המשוררים הערבים החדשים (אלמוחדת’ון, אלמוולדון) ואינם שירים רגילים. ד“ר שירמן הוכיח146, כי יש שירי אזור לרשב”ג ולרשה“נ ובאופן כזה נמצא רק דור אחד מפריד בין דור דונש לדור רשה”נ, ואפשר, כי דונש השתמש בצורה זו.

לזיהוי השירים יש להוסיף, שדונש בן לבראט נהג לרשום את שמו בבית הראשון בראשי הצלעות בשירים: דעה לבי ולדורש החכמות. בראשי הצלעות בשני בתים בשירים: דלה שובב; דרור יקרא; דוי הסר. בראשי ארבעת הבתים הראשונים בשיר: “דבוק חתן”. אף בקרובה אחת שינה את דרכי חתימת שמו בחלקיה השונים. אין איפוא למצוא בדרכי חתימתו משענת בטוחה כהוכחה לבעלותו147. לעומת זאת לא נוכל לשלול ממנו שיר, אם נמצא דרך חדשה בחתימת השם.


צורות השיר    🔗

צורות שיריו רבות הן. בשירי הקודש נמצאת קרובה, שבה הלך בעקבות הפייטנים שקדמו לו והיא הקרובה ליום הכיפורים. תשעה שירים, שארבעה מהם נכנסו לזמירות של שבת וברכת המזון, והם: דלה שובב; דרור יקרא; אדום עקר: דוי הסר. ויתר החמשה, שנשמרו מהם בידנו רק קטעים (אפשר שגם “דוי הסר” הוא רק קטע). שקולים הם במשקלים ספרדים. נמצא כי הוא הראשון שהשתמש במשקלים גם בשירי הקודש ולא רק בשירי החול148. מלבד בצורת השירים הרגילים, אפשר שהשתמש בשירי הקודש בצורת שירי האזור, אם ניווכח בוודאות, כי בשירים המסופקים יש משיריו.

כל שירי החול שקולים במשקלים הספרדים. בתוכם יש צורות שיר שנחשבו כצורות מחודשות ביותר אף בשירה הערבית, כצורת השירים המרובעים. בצורה זו נמצאים בידינו שישה שירים: בחלקי שמחתי; דעה לבי; היש ביעקבים; ואומר אל תישן: ירו דקר חרבו; לדורש החכמות.


המשקלים. המשקלים, שבהם השתמש דונש בן לבראט, הם:

1.  v־־/־־־/v־־/־־־//

2.  v־־־/v־־־/־־v//

3.  v־־־/v־־־//

4.  v־־־/־v־־/־v־//

5.  v־־־/־v־־//

6.  v־־־/־־v־/־־//


ולא נכללו כאן משקלי השירים המסופקים. בשלושת המשקלים א, ב, ג, נשקלו כמעט כל השירים הנמצאים בידינו149, וביתר השלושה נשקלו רק קטעים שנשארו בידינו, ואין ספק, כי היו בשירי דונש גם משקלים אחרים ואף שירים רבים נשקלו בהם. אנו יכולים איפוא להסיק בוודאות, כי דונש השתמש במשקלים רבים ולא הוסיפו הבאים אחריו הרבה במשקלי השירה מלבד שמואל הנגיד.

תורת המשקלים שיש ללמוד אף כעת משיריו אינה מתאמת בפרטיה לתורת המשקלים המנוסחת על ידי המחברים במאה השתים עשרה ואילך ויש לנסחה על פי שיריו. עד כמה שילך ויגדל רכוש שיריו בידינו, נוכל לברר את תורת משקליו בוודאות יתירה. ריבוי הסטיות הוא אחד מסימני שירתו של דונש ורק המאוחרים נזהרו מהשתמש בהן, כי תורת המשקלים הגבילה למשוררים את אפשרויות השינויים והגיוון.


החרוז    🔗

ובחרוז נהג דונש לחרוז רק אות אחת בתנועה ומכיון שבעברית מסיימות לרוב המלים באות בלא תנועה, הרי שהיו כל חרוזיו מה שכינה דוד אבן יחייא בשקל הקודש חרוז ראוי (20 מתוך 36). פעמים רבות חוזרת אות אחת בתנועה (15 מחוך 36) וחרוז כזה כינה דוד אבן יחייא: חרוז עובר ונמנעו מהשתמש בו המשוררים המאוחרים. רק פעם אחת אנו מוצאים אצלו שתי אותיות בתנועות חורזות, בשיר “דבוק חתן בדתֶך”. כנראה, היה עליו מקובל הכלל הערבי, שמספקת חריזת אות אחת בתנועה וכשיש יותר אומרים הערבים, כי זה יתר (لزوم ما لا يلزم – לזום מא לא ילזם).

מלבד האותיות השוות במבטאן ובכתיבתן הוא חורז:

I באותיות:

1) אל“ף בעי”ן: יצעַן־סאַן (לדורש, 78; אולי הסתפק רק בחריזת הנו"ן בלבד?).

2) בי“ת דגושה בבי”ת בלתי דגושה: אבֶן – לבֵּן – תבֶן – (שׁם 33). נבָל – יתאבַּל – יובַל (שם, 108).

3) בי“ת בוי”ו: שבבים – שוים – שביבים (שם, 96).

4) ה“א דגושה בה”א בלתי דגושה: יחידָהּ – רדידָהּ – צמידָהּ – יהודָה (ביום פירוד בחרוזות הבתים).

5) סמ“ך בשׂי”ן: אסף – חשׂף – יסף (לדורש, 3; עי' שם, 24; 61; 85).

6) עי“ן ברי”ש: ארעית – עברית – ארעית (שם, 37; ואולי הסתפק רק בחריזת התי"ו בלבד?).

7) פ“א דגושה בפ”א בלתי דגושה: עפָר – תשפַּר – שופָר (דחופים, 10–12).

II. בתנועות הוא חורז גם:

1) קמץ בפתח, והרי זה לפי המבטא הספרדי: נדבָּך – נסבָּך – נתאבַּך (לדורש, 28; ועי' גם 15; 38; 50; 67: 78; 84; 108) רהַב – זהָב – להַב (דעה, 6. עי' גם 16) מֵצַר – מִצָּר (דלה. שובב, 4) ישׁבַּת – שׁבָּת (דרור יקרא, 1) שׁדַד – נודַד – בדָד (איך נוי, 3־1) צהַל – הַל – מאהָל – תנהַל (שׁתה אחי בחרוזות הבתים).

2) קמץ בצרי בהתאם לחוק האמאלה הערבית: כרסֵם – שָׂם – רכסָם (לדורש, 85) חִכֵּם – זִכָּם – מלכָּם (לרב לו, 14).150

3) פתח בסגול בהתאם למבטא הבבלי: חמֶר – נשׁמָר – נמַר (דעה לבי, 5) נפֶתּ – זפֶת – שפַת (לדורש, 56).

4) סגול בצרי בהתאם למבטא הספרדי: ספֶר –שפֶר –הפַר (שם, 21 עי' גם 12; 33; 49: 51; 98; 99) ספֶר – מפַר– שׁפֶר (דעה לבי, 38, ועי' גם 17) פלֶך – הלֶך – חלֵך – מלֶך (חידה יז) יובֵל – תבֵל–

נבֶל (דחופים, 7–9).

5) חולם בשורוק: גילוּ – אבלוּ – בשבילוֹ (לרב לו, 18).

III. אותיות בלתי נבטאות:

א) בתוך המלה החורזת:

1) אל“ף בוי”ו; חולם באל“ף בחולם בלי אל”ף: עזות – זאת (כל אהוביך, 12).

2) סגול ביו“ד בסגול בלי יו”ד: חרוזי הבתים בשירים “דבוק חתן” ו“אלוה רצה נא”.

ב) בסוף המלה החורזת:

1 קמץ באל“ף בקמץ בה”א: תורָה – קרָא – הורָה (לדורש, 10, עי' גם 19; 52) תורָה – אורָה – סורָה (דעה לבי, 35) מוצָא – נרצָה – יצָא (לרב לו, 10) שנָא – קנָה (איך נוי, 28־27) מבוסָה – נשָׂא (בה' יצדקו, 5) עברָה – אקרָא (דרור ‏ יקרָא, 6) קנָּא – מגנָּה (שם, 9).

2) צרי וסגול באל“ף בה”א ביו“ד: בצרי באל”ף בה“א ביו”ד: יודֶה – לידַי – מגידֵי (לדורש, 12) ומשרֵא – ומזרֵה – ומקרֶה (לדורש 98, עי' גם 99) קנֵא – יבנֶה – שׁנֵי (לרב לו, 19) ירֵא – מורֶה – בורֵא (דעה לבי, 17).

3) חיריק ביו“ד בחיריק ביו”ד ובאל"ף: הבִיא – משכבִי – מבִיא (לדורש, ‏ 55) לבבִי – אבִי – זהבִי – לבִיא (בחלקי שמחתי בחרוזות הבתים).

4) שורוק בוא“ו בשורוק בוא”ו ובאל"ף: להסירהו – בדינהו – הוא (דחופים, 16 –18).


כסיכום דרכי החריזה של דונש בן לבראט יש לקבוע:

א) האותיות חורזות לפי מבטאן וגם לפי צורתן (בי“ת בלתי דגושה בוא”ו; פ“א דגושה בפ”א בלתי דגושה וכד).

ב) תנועות הקרובות זו לזו במבטא בטבען או על ידי מבטאן אף בדרך האמאלה (קמץ בצרי; שורוק בחולם).

ג) התנועות חורזות לפי דרך המבטא הספרדי (הקמץ בפתח; הסגול בצרי).

ד) אינו מתחשב באותיות נחות בלתי נבטאות (עיין III)151.


שירתו והערכתה    🔗

דונש כתב שירי קודש ושירי חול. ידועים לנו כעת תשעים וארבעה בתים בשירי קודש וודאיים וששים ושמונה בתים מסופקים. בסך הכל כמאה ושישים בית, ארבעה עשר152 שירים וודאיים וארבעה מסופקים. משירת החול יש לנו מאתים ושלושים בית בערך משמונה עשר שירים וודאיים, שבע עשרה חידות ושיר אחד מסופקים.

שירת קדשו מלאה תהילת ה' בשמים ובארץ ותיאור גדולתו בפמלית המלאכים והשרפים ולעומת אלה שפלות האדם וחטאיו ובקשת סליחת ה'. אין לציין בשירתו זו אוצר רעיונות חדשים, אף לא התרוממות לגובה שירתם של הבאים אחריו, רשב“ג, רמב”ע ורי"ה, אולם אין בה גם רעיונות המושפעים משירת הזוהד הערבית, זו שירת הקודש של המוסלמים. שירתו זו אדמת קודש היא וממשיכה את רעיונות הפייטנים שקדמו לו. בקרובתו ליום הכיפורים ואף בקטעים שנשארו בידינו, אנו מוצאים את כוח פיוטו ואת התלהבותו הרבה, המעידים על כשרונו כמשורר וכפייטן.

בזמירות השבת, דרור יקרא, דלה שובב ואדום עקר, מביע הוא את תלונתו על שעבוד בני ישראל לנוצרים המכונים אצלו: אדום, עלון ומנחת (השמות לקוחים מפרשה לו בבראשית) ולמוסלמים המכונים אצלו: בבל, עדינה וקדר, ובהן (וגם בשירים אחרים) הוא מתפלל לגאולת ישראל וביאת המשיח ובניין ירושלים: “ישע הבא שלח ינון” (דלה שובב, 6; ועי' גם דרור יקרא, 6 ואילך, ועוד). והיו זמירות אלו לנחמה לישראל ונתקבלו לתוך אוצר זמירותיו בשבת עד ימינו אלה.

מן השירים המסופקים קרובים זה לזה ‏ ברעיונותיהם השירים: עז תעצומך וברכי יחידה. באלה באים לידי ביטוי רעיונות מגובשים על שלטון ה' בעולם וחוסר יכולת האדם להשיג את שלטונו ועל אחת כמה וכמה להביע את תהילתו בפיו. יש בהם איפוא יותר רעיונות מאוחרים של הפילוסופיה העברית בימי הבינים. אמנם אין זה מן הנמנע, כי תלמיד רס"ג ויצחק ישראלי ודונש בן תמים וכדומה להם ידע את רעיונות הפילוסופיה.

בשירת החול הוא כולו חדש. כל הסוגים בשירה זו הם חדשים אתו ואנו מוצאים בהם:.

שירי תהילה: לרב לו; דעה לבי; היש ביעקבים; והקטעים להחכם; וגן עדנך.

תהילת החכמה: בחלקי שמחתי.

שירי גנאי: לדורש החכמות.

שירי יין: ואומר אל תישן; דעה לבי; שתה אחי.

שירי אהבה: ביום פירוד; דמעות עיני.

משלים: מחתת האויל.

חידות על עצמים שונים ועל מושגים מופשטים.

כל הסוגים האלה שאולים הם משירת ערב ודונש שתלם לראשונה באדמת השירה העברית.

א) הערך המיוחד שדונש מיחס לפירסום המהולל והשם הטוב בעולם שאול מן השירה הערבית. ורק על רקע זה של תעמולה לטובת האיש, שהיתה בתוך שירי התהילה, צמח ופרח סוג זה, והודות לו זרחה השירה גם כשירה אמיתית. גם בשירי דונש המעטים מסוג זה אנו מוצאים את ההדגשה על ערך השם: “במזרח ובמערב שמו גדול ורב” (דעה לבי, 30) או “ושם טוב לו יצא בשבעת האיים” (לרב לו, 10; ועי' דבוק חתן, 9) ורעיון זה שכיח מאוד בשירה הספרדית כולה.

ב) הוא מהלל את האיש בנדיבות לבו וידו הפתוחה (לרב לו 12–13) והוא מדמה את ידי המהולל לענני השמים המשפיעים גשמים לרוב:

וכפיו כעננים לעורכי השירים

בזהב וכתמים ושהם ולשמים

בחרף מגשימים וקיץ ממטירים

(דעה לבי, 33 –34).

וזוהי תמונה ידועה ושכיחה בשירה הערבית ואף הרבו להשתמש בה כל הבאים אחריו ופיתחוה והרחיבוה מאוד153. בתיאור נדיבות זו נמצאת תמונה לקוחה מחיי הבדואים בערב, שלא היתה בחיי העיר בספרד. הנדיב הוא טוב לא רק לאביון ולעני אלא אף להולך בדרכים ותועה: “פנאי יש לנעה ולסערה סועה… וסועד כל הלך” (לרב לו, 12; 16) ויש לציין. כי תהילת האדם בשיר כאיש יחיד והערצה לו דבר חדש הוא בשירה העברית בימי הבינים.

ג) שבח אחר למהולל הוא רוב חכמתו. החשיבות המיוחדת לחכמה, שכללה בתוכה את תורת ישראל ואת שבע חכמות העולם, אנו מוצאים בשירת ימי הבינים לראשונה בשירת דונש והיא הולכת ונמשכת בכל השירה הזאת עד ימיה האחרונים. יש בדברי דונש על נושא זה התלהבות רבה. בשמונה שירים הוא מדבר על נושא זה ואף בשירתו לחתן הוא מונה “והבינה תהי אמך והחכמה אחותך” (דבוק חתן, 15). במיוחד יש לציין את הקטע “בחלקי שמחתי” (ועי' לרב לו,1; דעה לבי,1; לדורש, 1 וקטעים): “ימינה תקותי שמאלה הדרתי / אחותי רעיתי ואמי גם אבי” (2). קרובים לבתים אלה הם הבתים על נושא זה בשירת רי"ה בשירו: “יונה תקונן”154.

ד) אף אותה תכונה מהוללת בשיריו, כי המהולל הוא ידיד טוב לידידיו וסולח לחטאיהם ואכזר לשונאיו, שאולה מן השירה הערבית:

ושובר רע חורש וגוזר מתגרים // לרבים הוא חבר ועל פשעם עובר… (דעה לבי, 31–32 ועי' לדורש, 2; לרב לו, 19). רעיון זה מצוי ושכיח אצל כל הבאים אחריו155.

ה) משובח הוא המהולל בעלייתו לגדולה ומקומו בחברה ביחוד בשלטון כבעל משרה ממשלתית. יש בזה השתקפות של מצבם של יהודי ספרד, שכמה וכמה מבני ישראל תפסו משרות ממשלתיות גבוהות. השירים: דעה לבי ולדורש החכמות מוקדשים לחסדאי אבן שפרוט וקטע מוקדש ליעקב אבן ג’ו ויש עוד שני בתים, שבהם מבורך האב, כי הבנים יהיו שרים: “ובניך הבינמו/ ושרים אז תשיתמו”. גם דבר זה נֶמצא בכל שירת ספרד156.

ו) בתור שרים גבוהים הם משתתפים במלחמות מושליהם וכבר בשירת דונש יש הדי השתתפות במלחמה של שני השרים המהוללים, חסדאי אבן שפרוט ויעקב אבן ג’ו. סוג זה של שירה נתפתח מאוד בשירת שמואל הנגיד ובנו יהוסף. בתוך תיאורי מאורעות כאלה נהפך המהולל גם למשמיד אויבים ונוקם נקמות.

חסדאי אבן שפרוט: “בעז מלכו כלם בטעמו הפילם” (דעה לבי, 29) ויעקב אבן ג’ו: “אשר שבה זרים” (היש ביעקבים). החתן מבורך: “באויביך תהי ידך” (דבוק חתן, 12) וגם ר' שמריה “גורס שני ארורים דמיים” (לרב לו, 19).

ז) גם הידידות והאהבה בשירה הן חידושים מחודשים על ידי דונש (ביום פירוד; דבוק חתן) ואף באלה יש תמונות לקוחות מהקצידות הערביות בתקופות הג’אהליה, שבהן תיארו את האהובה המתרחקת על גמלה והאוהב הנשאר עומד ומבכה את שבטה ודמעותיו מעורבות בדם: “דמעות עיני בדם דפקו / למיודעי בעת רחקו” (קטעים)157.

ח) בשירי היין נמצאים כל אותם החלקים הנמנים בשיר כזה158: תיאור המשקה; הגן; המים; הצפרים; המגיש; הזמרה והנגינה. ואף מעלותיו של היין המשמח אדם ומניס תוגה והופך חלשים לחזקים מנויות. אמנם מה שמייחד את דונש מכל הבאים אחריו, שאצלו נמצא עדיין יחס שלילי ליין – מחוץ לשיר המסופק “שתה אחי”. אולם למרות יחסו השלילי, הריהו מאריך בתיאור מסיבות היין ומעלותיו, שמתוך גנותו אתה בא לידי שבחו.

ט) אף החידות מלאות חיים וכולן סובבות על פירות (תפוח ואבטיח) ועצמים שנוצרו להנאת האדם (יום ולילה, המחט) והחכמה (העט; החכמה).

י) בשירתו הלימודית “לדורש החכמות” הראה כוח רב בזה שיכול היה להכניס בצורת שירה שקולה ומחורזת אף בחרוזים פנימיים, שמונים ממאתים תשובותיו על מנחם בן סרוק. השיר מלא כוח הבעה חריפה נגד איש ריבו וכולו מלחמה ואין זו שירה לימודית בלבד, אלא גם משירי המלחמה והגנאי, שכמותם היו בשירה הערבית ושירים מפורסמים כאלה הם שירי ג’ריר ופרזדק.

יא) גם בניין השיר המתוכן לפי חלקי האמנות של השירה הערבית‏ אנו מוצאים אצל דונש. ודוגמה נאה הוא השיר “דעה לבי”, הפותח תחילה בנושא כללי על חשיבות החכמה וזהירות משתיית יין ומחברים רעים (הבתים 19־1) ובית עשרים משמש לו בית מעבר לתהילת חסדאי אבן שפרוט ומאריך בשבחים

ותהילות. (37־21) ומסיים בבתים האחרונים בתהילת שירו ותהילת עצמו: “והוא כתר ספרי והמקיים פשרי / והמרים זכרי עלי כל השרים” (40)159.

יב) וכבר נמצאים גם קישוטי המליצה160 בשירי דונש. בתפארת הפתיחה יש לקבוע, כי הוא אוהב לפתוח בבית על החכמה (דעה לבי; לדורש; לרב לו). הוא שומר גם על תכונות הבית הזה, החרוזה בסוף הדלת והקבלה במשקל:

דִּמְעוֹת עֵינַי בַּדָּם דָּפָקו

לִמְיֻדָּעַי בָּעֵת רָחֲקוּ (קטעים)

בתפארת המעבר לא הצליח ביותר, עד כמה שיש בידינו לשפוט מבית מעבר יחיד בשירו “דעה לבי” (20), אולם ידע להשתדל בתפארת החתימה ומשתמש הוא לשם זה בהקבלות: תהי ברוך בבואך וגם ברוך בצאתך (דבוק חתן, 22); [ונתן לה חצי] ארץ ספרד / ולו לקח חצי מלכות [יהוד]ה (ביום פירוד, 4), או שהוא מקדיש בתים אחדים לעניין השיר ותהילת שירו, כמו ב“דעה לבי” (41־38) ולדורש (110־104), או בהבעת תקות הגאולה: לרב לו (20); היש ביעקבים (3).

יש בשיריו השיבוץ, הרמיזה, הדימוי והחזרה ואף הדימוי בחיוב ובשלילה:

בימו מלחים ושטים לא שוחים…

אבל בו למבינים בדולח לעדיים

(לרב לו, 6–7).

בשיריו מצויים צימודים שונים, שוני תנועות ושוני אותיות ואף צימודים שלמים. רק שתי דוגמאות תובאנה כאן:

ראשו בהנחה וסופו לאנחה (דעה לבי, 14) זהו צימוד שונה אות, שהרבו להשתמש בו כל הבאים אחריו וצימוד שלם: בפיו מרגליות… והוא מרגליות (לרב לו, 11).

גם ההתווכחות והשיחה. המצויות בשירת ספרד, כבר נמצאות אצלו בשירו “ואומר אל תישן”.

כסיכום הדברים שנאמרו למעלה יש לומר, כי בכל שירת החול של דונש יש רעננות של חיים ומורגש דופק החיים החדש של בני ישראל בספרד. ריחות בשמים ושמחת חיים ואף רעש משרות וצחצוח חרבות נשמע מתוכה. אין בה אמנם אותה אמנות מפותחת כבשירת הבאים אחריו, אולם אין בה גם הצטעצעות,

הגזמה והפלגה בתיאורים, בדימויים ובהשאלות, שאנו מוצאים בדורות הבאים. שירי תהילתו אינם מנופחים, כי לא הושפע משירתו של אלמותנבי, שהיה בן דורו (905–965) ונתפרסם בעולם הערבי, אבל, כנראה, לא השפיעה שירתו על משורר עברי זה (ואין ‏ ספק, כי הושפע רשב"ג ממנו), משום כך יש בה עדיין ראשונות ופשטות.

כמו כן נתברר, כי לא היה דונש רק מחדש צורות, אלא מחדש השירה העברית בסוגיה, בתמונותיה, בתיאוריה, בקישוטי המליצה ודרכיה. השירה העברית היתה לאוצר רעיונות חדשים והבעה לחוויות חדשות ולתנועות חדשות, שקמו בישראל בארץ ספרד. כל זמן שלא ידענו משירתו אלא שני שיריו בראש תשובותיו ופירורים מעטים בלבד, היתה לנו הרשות לדבר על דונש המדקדק ולומר שלא היה משורר, אולם כיום, שיש בידינו כמה וכמה משיריו ואף הפירורים משיריו נתרבו, לא ייתכן שנשלול ממנו את כתר השירה. יכולים אנו לטעום את שירתו ולחוש בה, כי אכן היה דונש משורר. איננו יכולים להעמידו בשורת המשוררים שבאו אחריו: רשה“נ, רשב”ג, רמב“ע ורי”ה, אולם עלינו לראותו כמשורר בעל כוח יצירה רב, שהשאיר רושם עמוק על בני דורו ובני הדורות הסמוכים לו. שיריו נתפשטו בכל תפוצות ישראל ומהם שהפכו לזמירות שבת. השיר “דבוק חתן” נמצא בכתבי יד שהשתמשו בהם האשכנזים. שירתו השפיעה על משוררי ספרד כולם וממנו למדו את דרכי השירה העברית המחודשת בספרד. רשב“ג הושיבו על כסא השירה161: “שְׁמוּאֵל! מֵת בְּנוֹ לַבְּרָט / וְעָמַדְתָּ עֲלֵי כַנּוֹ”. ומשה בן יצחק הסמוך לאותו דור מזכירו כמשורר גדול162. גם ריב”ג אינו מכנהו דונש המדקדק אלא דונש המשורר163. הרמב“ע הוריד את דונש מגדולתו ובהערכתו (יחד עם בני דורו) אמר164: “אולם אין אחד מהם מוביל אל מקום התועלת” ובא אחריו ר”י אלחריזי והורידו יותר מגדולתו ויש בדבריו גם זלזול בו165: “וְשִׁירֵי אֲדוֹנִים, לְקַרְשֵׁי הַשֵּׂכֶל אֲדָנִים”.166 אולם ‏ גם שם הוא מונהו בין המשוררים וכנגד האחרים167 “אשר אין זכרון לשיריהם מפני חולש עניניהם”. וכדי להבין את היחס החדש של רמב“ע והבאים אחריו לדונש יש לזכור, כי מדור רשב”ג ואילך היו מושפעים מאלמותנבי ומשוררי ערב החדשים, ונחשבו המשוררים האחרונים בעיני הרמב“ע, ואף הוא היה מבית מדרש חדש זה, כמשוררים חדשים ומודרניים בניגוד ‏ לקודמים לרשב”ג, שהיו בעיניו כמשוררים ראשונים ששירתם נתישנה, ואינה טעימה לחיך בן דורו. על דרך רשב“ג אומר רמב”ע: “וסלך פי אלקול מסלכא דקיקא ותשבה פי (?) באלמת֗אל מן שערא אלמסלמין”168 ותרגם האלפר: “דרכו בשיר עדינה ודומה הוא למשוררים האחרונים של המוסלמים”169 ומשוררים מוסלמים אלה הם בניגוד למשוררי הג’אהליה170, ששירתם נתישנה בעיני המשוררים מסוגו של אלמותנבי ובני דורו171 והיה להם אף שם מיוחד אלמוחדת’ון (= החדשים) או “אלמולדון” (שנולדו אחרי הופעת האסלאם). ובמקום אחד מדבר הרמב“ע על משוררי ישראל מרשב”ג והבאים אחריו כעל “אלמחדת’ון”. אין אפוא להעריך את שירת דונש לפי טעמם של רמב“ע ור”י אלחריזי, שרדפו אחרי האמנות של השירה הערבית המאוחרת וזלזלו

בקודמים להם172.

ואסיים בתפילה: מי יתן וקובץ קטן זה יעורר את חכמי ישראל להוסיף ולחשוף את שרידי שירתו המפוזרים בקטעי גניזה בספריות העולם ולקבץ את שיריו הנידחים, כדי להחזיר את עטרת השירה למשורר הראשון בשירת ספרד.


 

קיצורים    🔗

ב“ר = שירי רשב”ג, שלושה כרכים, ‏ מהדורת ביאליק־רבניצקי, ‏ תל אביב תרפ“ד–תרצ”ב.

ד' = דונש. בהערות גם = דוידזון, אוצר השירה והפיוט.

ילין = המשקלים בשירת שמואל הנגיד, ידיעות המכון, ה, עמ' קפא–רח.

כ' = כהנא, ‏ קובץ שירי דונש, הוצ' אחיאסף, ווארשא תרנ"ד.

מחברת מנחם = מהדורת צבי פיליפובסקי, לונדון 1854.

קימפף, NP עי' להלן NP.

ריב“ג = ספר השרשים, מהדורת ב”ז באכר, ברלין תרנ"ו.

ש“י = שירת ישראל בתרגום בן־ציון הלפר, לייפציג תרפ”ד.

תת"ד = תשובות תלמידי דונש ועי' בסמוך.

תת"מ = תשובות תלמידי מנחם, מהדורת ז' שטרן, וינה 1870.

קיצורים אחרים נרשמו בראש כל שיר ושיר, בהערות.

Beitraege = Dukes L. und Ewald H., Beitraege zur Geschichte der aeltesten Auslegung uns Spracherklaerung des a. T., Stuttgart 1844.

CB = Steinschneider M., Catalogus Librorum Hebraeorum in Bibliotheca Bodleiana, Berlin 1931.

HB = Steinschneider M, Zeitschrift fuer hebraeische Bibliographie.

JE = Jewish Encyclopedia.

NP = Kaempf S. I., Nichtandalusische Poesie andalusischer Dichter, Prag 1858.

Notice = Munk S., Notice sur Abou’l־Walid Merwan ibn Djana’h, Paris 1851



  1. על שמו עי' להלן.  ↩

  2. וכך גרץ (גרמנית), מהדורה ג‘, עמ’ 312; גייגר, Das Judentum, ח‘ ב, עמ’ 90; שטרן, תת“מ, מבוא, עמ' LXXIV; י”ג שמחוני, התקופה י, עמ‘ 154; יב, עמ’ 165; יעבץ, תולדות ישראל, X, עמ' 112.  ↩

  3. כתאב אלמחאצ‘רה ואלמד’אכרה, דף לא, א; בש“י, עמ' סד: ”מקורו בבגדאד וחנך בפאס".  ↩

  4. מונק, Notice, עמ' 63, מביא דברי רמב"ע ובכל זאת הוא מסיק כי נולד בפאס.  ↩

  5. מלאכת השיר, פרנקפורט 1865, עמ‘ 6–7, וכן חמדה גנוזה, עמ’ XIX.  ↩

  6. ראיה נוספת שד' נולד בבגדאד עיין בהמשך: בפרק ב. שירתו, תת־פרק: דונש; בסוף השיר “בי”י יצדקו“; בהערה 1 לשיר ”מקרובה ליום הכיפורים“. מאחר שחתם: ”אני דנש בן לבראט בגדדי דנש", הרי שהמלה בגדדי חלק מהאקרוסטיכון.  ↩

  7. הקדמתו למאזנים; פריפוט דוראן, מעשה אפוד, עמ‘ 44: "ר’ אדנים בן לבראט ממדינת פאס“. אפשר שלקח דבריו מראב”ע. עי' להלן.  ↩

  8. Die hebr. Sprachwissenschaft, עמ‘ 149; Jewish Encycl., V (1904), עמ’ 11.  ↩

  9. עי‘ בעניין זה דברי בן ציון הלפר בהקדמתו לש"י, עמ’ כה.  ↩

  10. מוזרים הם דברי כהנא (עי' בהערה הסמוכה) כאילו הרכבי תרגם דברי רמב“ע: ”והפאסי לפי מקום מולדתו“ – ולא מצא כהנא לנכון לבאר הוראת המלים הקודמות: ”הבאגדאדי לפי שרשו“. אם פירש כך את הסוף של המשפט. ועי‘ דוקס, נחל קדומים, עמ’ 5, ששם הנוסח הוא על פי ספר היוחסין: ”הנשיא“; וכן קימפף, NP, II, עמ' 174; פינסקר, ל”ק, עמ‘ 162; גרוס, מנחם בן סרוק (גרמנית), עמ’ 28; רמש"ש, HB, XIII, עמ‘ 107, הערה 3, XX, עמ’ 21; גייגר, Jued. Zeitschr., X (1872), עמ' 83.  ↩

  11. דוֹקס, Beitraege, עמ‘ 149; מונק, Notice, עמ’ 63, קימפף, NP, I, עמ‘ 156; II, עמ’ 174; ומהם עברה הדעה לחכמים אחרים: כהנא, עמ‘ 3; טביוב, אוצר השירה והמליצה, עמ’ 6; באכר Die hebr. Sprachwissenschaft, עמ‘ 149; הירשפלד, Literary History, עמ’ 26; גרץ, לקט שושנים, עמ‘ 19, מכנהו: דונש בן לבראט מבגדאד אלפאסי; מ"א מאהלר, שלשה ספרים נפתחים, דף ו, א; מ’ ווילנסקי Encycl. Judaica, VI, עמ‘ 116; ז’ באכר, Jewish Encycl., V, עמ‘ 11; מ’ יאסטרוב: The Weak and Geminative Verbs, ליידן 1897, עמ' XI.  ↩

  12. עמ‘ להלן. וכבר אמר זאת שד“ל, ליטרטורבלט, VI, 679, והתנגד רמש”ש, CB, עמ’ 897.  ↩

  13. גרוֹס, מנחם בן סרוק (גרמנית), ברסלאו 1872, עמ‘ X; שטרן, תת"מ, מבוא, עמ’ LXXIV; י‘ איגר בביקרתו, HB, X (1870), עמ’ 81; כהנא, עמ‘ 3; אוצר הספרות, כרך ד, עמ’ 295; הגורן, כרך ג (תרס"ב), עמ‘ 86 (כאן הוא רק אדוניו ורבו); ווייס, דור דור ודורשיו, ח’ ד, עמ‘ 207; פין, כנסת ישראל, עמ’ 71; מ“א מאהלר, שלשה ספרים נפתחים, קרקא תרנ”א, דף ו, א; טביוב, אוצר השירה והמליצה, עמ‘ 6; י“ל הכהן פישמן, קובץ רס”ג, עמ’ יד.  ↩

  14. השיר “לדורש החכמות”, בית סא.  ↩

  15. זכרון לראשונים, ח‘ ה, עמ’ פו, פט, רלז; חדשים גם ישנים, III, 7, עמ‘ 19; הקדם, ג, פטרסבורג תרע"ב, עמ’ 198; בכר, נצני הדקדוק, עמ' 100, הערה 2.  ↩

  16. תת"מ, עמ' 48.  ↩

  17. שי“ר, תולדות רבנו נסים, הערה 32; תשובת פוזנאנסקי, אנשי קירואן, תדפיס, עמ' 15; מ”א מאהלר, שלשה ספרים נפתחים, דף ו, א.  ↩

  18. כפי ששיער גרוס בספרו על מנחם בן סרוק, עמ‘ 28 (עי‘ לעיל, עמ’ ו, הערה 6), שרצה לפרש כך את דברי “אשכול הכופר” וכבר העיר על זה גייגר. עיין למעלה, עמ’ ו, הערה 2.  ↩

  19. תת"ד, עמ' 4, בית 10.  ↩

  20. רושם את זה באקרוסטיכון בשיריו ואף מביא בשיריו רמזים לזה. עי' להלן בפרק “מחיי דונש בשירתו”.  ↩

  21. Opuscules, עמ' II, הערה.  ↩

  22. עי' בפרק על חיי משפחתו.  ↩

  23. תת"מ, עמ' 27.  ↩

  24. תת“ד, עמ' 15–16, בתים 151–152. גם ד”ר ב' קלאר משער השערה זו (בשיחה בעל פה).  ↩

  25. בנדפס: דודים – ותיקנתי. וזה מלשון אותה תקופה במכתב חסדאי למלך הכוזרים: “ואין רודים בהם ולא מושלים עליהם”.  ↩

  26. באותו שיר, עמ' 9, בית 64.  ↩

  27. תחכמוני, שער כד; ספר העתים ליהודה בן ברזילאי, עמ' 175; מאן, The Jews in Egypt, II, 119; Encycl. Judaica, IX, 892–893.  ↩

  28. תשובות דונש על רס“ג, עמ' 31: ”ומאומר ראש הישיבה בשבחו למשקל דברי אז נפלא בעיניו ואמר “לא נראה כמוהו בישראל”. עי‘ עמ’ כ.  ↩

  29. אוהב גר לוצאצו, Notice, עמ‘ 46, 58; Dozy, Geschichte der Mauren, II, עמ’ 51–56; ח‘ שירמן, יצחק אבן כלפון, תרביץ, ז (תרצ"ו), עמ’ 295; בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, כרך א, תל אביב תש"ה, עמ' 24.  ↩

  30. תת"ד, עמ' 9, בית 63.  ↩

  31. עי‘ מאן, The Jews in Egypt, א, עמ’ 26.  ↩

  32. וכך גרץ (גרמנית), עמ‘ 312; ד’ כהנא, עמ‘ 17; י"ח טביוב, אוצה השירה והמליצה, עמ’ 6; י‘ זמורה, שיר ופולמוס, עמ’ 7. יש רושמים תר“ע–תש”ל (910–970): גרץ, לקט שושנים, עמ‘ 19. ויש רושמים תש"ך: לאנדסהוט, עמודי העבודה, עמ’ 61; באכר,: Die herb. Sprachwissenschaft, עמ' 149.  ↩

  33. זכרון לראשונים, ח‘ ה, עמ’ פו, הערה ב.  ↩

  34. Encycl. Judaica, VI, עמ' 116.  ↩

  35. עמ' סג בש"י ובמקור הערבי, דף ל, א.  ↩

  36. (גרמנית), עמ' 467.  ↩

  37. לפי שפיגל (מזרח ומערב, כרך ד, חוב‘ א, עמ’ 6, הערה 16) יש למצוא בקרובתו גם שם מקום הולדתו “בגדאדי”, אבל יש לפקפק בזה.  ↩

  38. כך בוודאות שטרן, תת“מ, מבוא, עמ‘ LXXIV; כהנא, עמ’ 6; ולפיו גם י‘ זמורה, שיר ופולמוס, עמ’ 5. גייגר, Das Judentum, ב, עמ‘ 90, אומר, כי אין זו ודאות. טביוב, אוצר השירה והמליצה, עמ’ 6. שירמן, הרצאותיו על ספרות ספרד, ועמ‘ 17. גרץ (גרמנית), V, עמ’ 312, חושב, כי יש להוכיח זאת גם מידיעת דונש את המאורעות המדיניים הנזכרים בשירו ”דעה לבי" וכן מסופו של שיר התהילה לחסדאי, ואין זה סמך.  ↩

  39. כמו שחושבים אלה שמאשימים את דונש בצרת מנחם. ועי‘ להלן עמ’ טז; באכר, JE, V, עמ' 12.  ↩

  40. ד' השתתף במסיבות שערך חסדאי אבן שפרוט ובכתובת אחת מסופר (עיין בציטוט שבראש השיר “ואומר את תישן” ובהערה הראשונה לשיר): “דֹלך וצפה פי מגֹלס חסדאי אלספרדי עליה אלסלאם וקאלה ואומר אל תישן” ותרגומו: “זאת תיאר במסיבת חסדאי הספרדי עליו השלום ואמר…”  ↩

  41. עי' הפרק על זמנו והערות לשיר זה.  ↩

  42. עי‘ לעיל, עמ’ ו, הערה 1.  ↩

  43. עי' למעלה בפרק על משפחתו.  ↩

  44. עי‘ ד’ ילין, לשוננו, כרך יא (תש"ב), עמ' 205.  ↩

  45. 20; 26; 38–39.  ↩

  46. ועי‘ כהנא, עמ’ 8.  ↩

  47. תת"מ, עמ' 29.  ↩

  48. עמ‘ 10־9. לפיו גם י’ זמורה, שיר ופולמוס, עמ' 5.  ↩

  49. שד“ל, בית האוצר, דף כה, ב; מחברת מנחם, מבוא, עמ‘ כז (מכנהו מלשין); גרץ (גרמנית), עמ’ 314; קימפף, NP, I, עמ‘ 156; גרוס, מנחם בן סרוק, עמ’ XI; ווייס, דור דור ודורשיו, ח‘ ד, עמ’ 207; שטרן, תת”מ, מבוא, עמ‘ LXXIV; יעבץ, תולדות ישראל, כרך י, עמ’ 113–114; פין, כנסת ישראל, עמ‘ 71; ז. באכר, JE, V, עמ’ 12; גייגר, Das Judentum, ח‘ ב, עמ’ 92–93, אינו רואה את דונש אשם בגורל מנחם.  ↩

  50. כהנא, עמ' 31.  ↩

  51. JQR, XXXV (מחזור חדש) (1944/45), עמ' 79–80.  ↩

  52. ועי' גם בסעיף על שירת הקודש ושירת החול.  ↩

  53. כגון השיר “שתה אתי”, המובא בספר זה כשיר מסופק.  ↩

  54. לשוננו, כרך יא, עמ' 203.  ↩

  55. תת"ד, עמ' 4, בית 8.  ↩

  56. כך תיקן לנכון י‘ איגר, HB, X, עמ’ 81; ועי‘ כהנא, עמ’ 7, הערה א.  ↩

  57. זכרון לראשונים, חלק ה‘, עמ’ פו, ועי' שם, הערה 2.  ↩

  58. ילין, לשוננו, כרך יא, עמ' 203.  ↩

  59. בהקדמה למחברת מנחם, עמ' כ.  ↩

  60. גרמנית, עמ' 312: “אישיות רותחת ואינה מתחשבת בשום דבר”.  ↩

  61. הקדמה למחברת מנחם, עמ‘ א; הקדמה לתשובות דונש על מנחם, עמ’ ז.  ↩

  62. דור דור ודורשיו, IV, עמ' 203, וביחוד 208, שקטע משם מובא כאן.  ↩

  63. מהדורת ה‘ י’ מאתיאוס, ברלין תרמ"ז.  ↩

  64. פתח בוויכוח נ‘ פורגס בספר תהלה לדוד (קופמאן), ברסלאו 1900, עמ’ 245–255, ולאחרונה כתב על נושא זה דוד הרצוג בספר Saadya Studies, מנטשסטר 1943, עמ' 26–46.  ↩

  65. נחל קדומים, הנובר תרי"ג, עמ' 6.  ↩

  66. כרם חמד, ז, עמ' 80.  ↩

  67. JQR, An Indroduction to the Arabic Literature of the Jews, XI, 130; Cat. Bodl., עמ‘ 897; Jued. Literatur, עמ’ 415; ז‘ באכר, JE, V (1904), עמ’ 11.  ↩

  68. קטלוג אוקספורד, II, 271, מס' 283430.  ↩

  69. ואיני יודע על מה סמך מ‘ ווילנסקי Encycl. Jud., VI, עמ’ 116, שאמר, שזהו הכתיב של השם בספר השרשים לריב“ג, ערך שצף, ובפירושו של ראב”ע לתלים ט, יז; מב, ה (שם: בן לברט).  ↩

  70. : נהגו לכתוב “אבן לבראט” גם בראדי, Encyclop. Juadaica, כרך ז, עמוד 408 ערך יצחק ג̇קטילה; ח‘ שירמן, יצחק אבן כ̇לפון. תרביץ, ז (תרצ"ו), עמ’ 295; מ' יאסטרוב (עיין לעיל הערה לתת־הפרק “משפחתו” בפרק “חיי דונש בן לברט”).  ↩

  71. שירי רשב“ג, ב”ר, כרך א, כח, 1; בראש השיר “דעה לבי”; בקרובה ליום הכיפורים שלוש פעמים; תת"ד, עמ' 4, בית 17.  ↩

  72. קטע הגניזה באוסף מוצרי; שירת ישראל לרמב“ע במקורו הערבי, 31a (=האלפר, עמ' סד); תת”מ, עמ' 7, בית 43.  ↩

  73. בקטע הצילום בפילדלפיה, קטלוג האלפר, מס‘ 317, עמ’ 169.  ↩

  74. ב“ר בשיר רשב”ג, א, כח, 1: לִברט. וכן דוקס, Ehrensaeulen, ווינה 1837, עמ‘ 48–49; ליטראטורבלאט, VI, גליון 11; 12; וכן Beitraege, שטוטגארט 1844, עמ’ 149; רמש“ש, Jued. Literatur, עמ‘ 415; ליפמאן, שפת יתר, הקדמה, עמ’ 23; גייגר, Das Judentum, ב, עמ' 90. לַברט או לִברט קרא רמש”ש, JQR, XI, 139; Cat. Bodl., עמ‘ 897; Bibliographisches Handbuch, עמ’ VII; Arabische Literatur, עמ‘ 73; דירינבורג, Opuscules, עמ’ II. לַבראט קראו גייגר, רשב"ג (גרמניה), לייפציג 1867, עמ‘ 71; אוהב גר, Notice, פריס 1852, עמ’ 18; ז‘ באכר, JE, V (1904), עמ’ 11. לִבראט כינו את ד‘ גם דליטש פ’, Isagoge, לייפציג 1838, עמ' 64; גייגר, Moses ben Maimon, ברסלאו 3.  ↩

  75. עיין שטומה (H. stumme), Grammatik, לייפציג 1896, 71; A. Seidel, Marokkanische Sprachlehre, היידלברג 1907, עמ‘ 6. לוי פרובנסל, Textes arabes de l’ouargho, פריס 1922, עמ‘ 178, מביא, כי אומרים לאבצאר כמ’ אלאבצאר.  ↩

  76. עיין עמ‘ כא, הערה 1: JQR, XII, (1900), עמ’ 195; XII (1901), עמ' 478.  ↩

  77. History of Heb. Gram., לונדון 1926, 26; Encyclop. Judaica, I, 116.  ↩

  78. Opuscules, עמ‘ II, הערה 1; HB, XX, 21; JQR, XII (1900), עמ’ 195.  ↩

  79. עי‘ ילינק בליטראטורבלאט, VIII (1847), עמ’ 78, ואין ספק, כי זהו שם ערבי ثميم.  ↩

  80. עי‘ תת"ד, עמ’ 13, בית 118; 116; קרית ספר, יז, חוברות ג־ד, עמ' 287.  ↩

  81. עי‘ עמ’ כא, הערה 2.  ↩

  82. ליטראטורבלאט, XI (1850), 267; דוקס, נחל קדומים, א, עמ‘ 7; Ehrensaeulen, עמ’ 49.  ↩

  83. עי‘ קימפף, NP, עמ’ 178; גייגר, רשב“ג (גרמנית), עמ‘ 77, והערה 76 בעמ’ 140; רמש”ש הנ"ל.  ↩

  84. עיין הערות לחידות, ואין תוכן הקטע דקדוק אלא פירוש לספר יצירה לרס"ג. ועי' הוספות ותיקונים.  ↩

  85. בשיחה עם מר אברמסון נתברר לנו, כי הקטע העוסק לפי בן ציון הלפר בדקדוק המשנה והמקרא אינו אלא קטע מסוף פירושו של רס"ג לספר יצירה, עמ' 101–105, ובאופן ‏ כזה ברור שהשערתי היתה נכונה ‏ והמלים לבן אלאבראט מתיחסות לחידות (ועיין עמ' קעא).

    מר אברמסון מעיר, כי יש עוד אדם אחד בשם לבראט וכשם עצם פרטי: בכתובת שנתפרסמה ב־JQR XIX, (1906–1907), עמ‘ 739, מכתב־יד ‏ טיילור שכטר בקמברידג’, אראביק בוקס 642. וזאת לשונה:

    לאכ̇י יעקב סידי וריסי אטאל אללה בקאה עזיזה

    יוסף בן דנש נ̇נ̇ אללה וליה ונאטרו

    מן לבראט בן יצחק נ̇נ̇ אכ̇וה ומחבה

    ועל פי תעודה אחרת הנזכרת בקטלוג אוקספורד 287611 הוא גם קובע את זמנו בערך לד' אלפים תתמ"ה (=1085).  ↩

  86. דוקס בליטראטורבלאט, XI (1850), עמ‘ 267, הערה 1, מציין שני אלה והנזכר במספר 6 בנוסח: “דונש בן שכם” (עי‘ עמ’ כה, הערה 1). גייגר, Zeitschrift, II (1836), עמ’ 513, מונה ארבעה שהם שלושה.  ↩

  87. דן בשמו רמש"ש, JQR, X, 519; XI, 130, ועליו הדיון בספר זה.  ↩

  88. פוזנאנסקי, אנשי קירואן, וורשה תרס“ט, 16–18. שר”ל חילק את כתב היד לחמשה חלקים והם רשומים בקטלוג נויבואיר במספרים 1089, 1163, 1190, 1191, 1987, ואיני יודע מה ראה נויבואיר לרשום את 1163 החלק החמישי של המחזור בשם זה ולא רשם זאת ביתרם. הנתכוון צונץ (עי‘ עמ’ כה, הערה 5) ל־1089, עמ' 289: “דנשד חזק” או שם למטה “אני דונד בר יעקב חזק”?  ↩

  89. פוזנאנסקי הנ"ל.  ↩

  90. י' מאן, The Jews in Egypt, II, 107, הערה 10, לפי מכתב: fol.5 5542 במוזיאום הבריטי. המכתב הוא בתאריך 1064.  ↩

  91. עיין דוידזון “שני פיוטים” בספר היובל לקאמינקא (העירני עליו א"מ הברמן ורב תודות לו על כך), עמי 14־7. ולפי ד"ר

    שפיגל, שם, עמ‘ 8, הערה 2, יש להסיק משימוש במלה “מדהבה” לנוצרים, כי חי במדינה נוצרית. ואין לקבל דעה זו, כי אף בתימן השתמשו בתואר זה. עיין י’ רצהבי, קרית ספר, יט, 68, והערה 46.  ↩

  92. בתולת בת יהודה, עמ‘ 20; דיואן רי"ה, בראדי, א, עמ’  ↩

    1. שם היתה הדלת בכה“י: ”והן עיני למכתב יד אדונים“ ובראדי תיקן ”אדוני“, אולם נוסח כה”י נכון. לנוסח “שכם”, עי‘ שטיינשניידר, JQR, XI (1898–1899), עמ’ 616–617; XIII (1901), עמ‘ 478; ספר היובל להרכבי, עמ’ 133 בחלק הלועזי; ח‘ שירמן, תרבית, ט, עמ’ 226, הערה 31.
  93. תשובות יוסף אבן מיגאש, סימן מט. כאן הכתיב פעמיים “דנש”.  ↩

  94. צונץ, Literaturgeschichte, 707; רמש“ש, JQR, X, 519; שד”ל, נחלת שד"ל, אוצר טוב, ז (1880), עמ‘ 24; ש’ ברנשטיין, תרביץ, טו, חוב‘ ב, עמ’ 98.  ↩

  95. בלקוטות בכ“י שזח”ה, סימן סה, שהביא ממנו רמש“ש בגנזי נסתרות, III, עמ' 199. לפי רמש”ש, JQR (כאן בטעות דונאם וכך גם ב־HB, XX, עמ' 21) הוא מודהה עם הקודם, אולם אין לדעת זאת בבירור, כי אין בידינו ללמוד כלום מתוך אותו קטע על זהותם, ‏ והנה הקטע: “ומה שנשאל בו הרב רבי' יוסף ז”ל ברגלוני הוא זה. השאלה השלישית אם יכול היחיד לקרוא ויעבור, וזכרת ששמעת אותנו קורין אותו כך היה, אלא כיון שעיינתי בדבריהם ז“ל מלמד שנתעטף הקב”ה… אמרנו לא זכר שליח ציבור בכאן אלא לתועלת שלא יאמר אותו אלא בציבור וחזרתי מאותו ענין. ומה שהגיד לכם עלינו מר‘ דונאס בר’ יהודה נ"ע אמר האמת". בשיר כתוב דונאש ולא דונאס כמו בקטע זה.  ↩

  96. צונץ, Literaturgeschichte, 484 (ואמר בפירוש: “יש במחזור אורן”); רמש“ש, JQR, X, 519; ש‘ ברנשטיין, תרביץ, טו, עמ’ 98. לדאבוני לא מצאתי שם זה בקטלוג אוקספורר, שבו רשום מחזור זה. ממילא אין לקבל את דעת ברנשטיין, כי ”דחופים רדופים" הוא של דונש בן ישעיה דוקא. עיין לעיל, הערה 84 בתת־הפרק דונש.  ↩

  97. תשובות הגאונים, מהדורת א"א הרכבי, סי' תמג (העירני על כך מר ש' אברמסון ותודתי לו).  ↩

  98. כך רשם צונץ ב־484 ,Literaturgeschichte, מחבר השירים דרור יקרא, דבוק חתן, דוי הסר. אין כל ספק, כי נתכוון צונץ לדונש בן לבראט הידוע ודבריו ב־Syn. Poesie, עמ‘ 218, מעידים על כך. ש’ ברנשטיין, תרביץ, טו, 98, חושב, שצונץ

    נתכוון לדונש בן ישעיה כמחבר הפיוטים (עיין עמ' כה, הערה 8), אולם אם כך הדבר מה ראה צונץ למנות תחילה באותו עמוד בספרו Literaturgeschichte, עמ‘ 484, את דונש ואחר כך את דונש בן ישעיה כמשורר לחוד. לאנדסהוטה, עמודי העבודה, עמ’ 61, מעיד, כי “כך כתב לי החכם צונץ”. ברנשטיין ‏ אומר, שמשורר זה חי, לפי צונץ, במאה השתים עשרה. אולם שם נאמר, כי בין המשוררים המפורסמים, שחיו בספרד עד המאה השתים עשרה, יש למנות את דונש, יוסף אבן אביתור, רשה“נ, יצחק גיקטיליה, רשב”ג, ואיך ימנה את דונש לפני כל המשוררים שחיו במאה השתים עשרה.

    לאותו משורר שייכים בלא ספק גם השירים: דלה שובב ואדום עקר, אולם אף אם אלה של דונש בן לבראט הם, הרי יש שירים אחרים בחתימת דונש, והם עוז תעצומך וברכי יחידה ואין לומר בוודאות, שהם של דונש בן לבראט או של דונש בן יהודה או

    של דונש בן ישעיה.  ↩

  99. כך רשום השם בשיר “דחופים רדופים”, שש‘ ברנשטיין חושבו לדונש בן ישעיה (עי‘ עמ’ כה, הערה 5; 1). אין לקבל דעת ווילנסקי, JQR, 24 (מחזור חדש), עמ’ 211 כי רק בשל הסימן קיצר בשם. לגלגולי השם דונש יש להזכיר גבור באחת מיצירות יצחק שנברג בדורנו: “על הגבול”, כנסת, תש"ג, עמ' 85.  ↩

  100. יש להוסיף עוד שני אנשים בשם דוּנש: 14) ישועה בן דונש. עיין קטלוג בן ציון הלפר, קטעי הגניזה בפילדלפיה, עמ‘ 172, מס’ 325. 15) יוסף בן דנש לפי הכתובת ב־JQR, XIX (1906– 1907), עיין למעלה הערה קודמת.  ↩

  101. עי‘ עמ’ כה, הערה 5.  ↩

  102. בשיר עוז תעצומך וברכי יחידה ועי‘ להלן בשירי דונש בן לבראט; רמש"ש, גנזי נסתרות, III, עמ’ 199.  ↩

  103. אלוה רצה.  ↩

  104. עי' שם, הערה 4.  ↩

  105. עי‘ הערה 2 ועמ’ כה, הערה 2. ועי‘ רמש"ש, HB, XX (1880), עמ’ 40 למטה.  ↩

  106. עיין ילינק בליטראטורבלאט, VIII (1847), עמ‘ 77–78, ועיין להלן; יוסט, תולדות ישראל (גרמנית), ברלין 1892, II, 243; גייגר Zeitschrift, II (1836), עמ’ 513.  ↩

  107. גבריאל ליפמאן, שפת יתר, הקדמה, עמ' 23. כנראה טעות כי שם אח"כ פעמיים Dunasch.  ↩

  108. רמש“ש, Cat. Bodl., עמ‘ 897; דירינבורג, Notice, עמ’ 63; אוהב גר, Notice, עמ' 18; ביזנטל ולברכט בספר השרשים לרד”ק, עמ‘ IV; נינה סלומון, שירת הקודש בימי הבינים (אנגלית), Jewish Review, 1911, עמ’ 29; שד"ל, ליטראטורבלאט, IX (1850), עמ' 550.  ↩

  109. דוקס, Ehrensaeulen, 48; הנ“ל, Beitraege, 149; שד”ל, Grannatica, עמ' 580, סעיף 1423.  ↩

  110. כהנא, עמ‘ 35, בית לז, ואחריו י’ זמורה, שיר ופולמוס, תל אביב תש"ד, עמ' 18, שורה 147.  ↩

  111. עי‘ עמ’ כה, הערה 1.  ↩

  112. בפירושו לתורה ובספר דקדוקו, בראש ספרו מאזנים. ויוסף קמחי אומר בפירוש בס‘ הגלוי, עמ’ 3: “דונש הנקרא ר' אדונים”.  ↩

  113. תחכמוני, מהד‘ קאמינקא, שער ג, עמ’ 41.  ↩

  114. תשובות על רס"ג, עמ' 8, סימן 6.  ↩

  115. יהודי בן ששת בשירו, עמ‘ 4, בית 17; רמש"ש, HB, XX עמ’ 21, בלא לציין מראה מקום. ווילנסקי, JQR (מחזור חדש), 24 (1933/4), עמ' 211.  ↩

  116. Juedische Literaturblatt, 1881, גליון 1, עמ‘ 2–3; בצורה מסופקת הציע השערה זו גייגר, Zeitschrift, II (1839), עמ’ 513. בימים אלה חזר על הצעה זו דוד הרצוג ב־Saadya Studies, עמ' 32.  ↩

  117. Juedische Literaturblatt, גליון 8, עמ' 32.  ↩

  118. שם, גליון 46, עמ' 184.  ↩

  119. עי‘ עמ’ כא, הערה 1, ועיין Jued. Literat., עמ‘ 415; 427, הערה 23. ממנו קיבלו שטרן, תת"מ, עמ’ LXXIV; ד‘ כהנאף קובץ שירי דונש, עמ’ 3; הנ“ל, אוצר הספרות, כרך ד, קראקא תרנ”ד, עמ‘ 295; טביוב, אוצר השירה והמליצה, עמ’ 6; מ“א מאהלר, שלשה ספרים נפתחים, קראקא תרנ”ה, דף ו, א; י‘ זמורה, שיר ופולמוס, עמ’ 3.  ↩

  120. עיין Th. Haarbruecker, תנחום הירושלמי, לייפציג 1844, עמ‘ 9, הערה 1. ילינק בליטראטורבלאט, VIII (1847), עמ’ 78־77; לא השגתי בספרייתנו את Annal. Regum Mauritaniae ed. Tornberg, I, עמ' 70; באנציקלופדיה של האסלאם, ערך מרוקו, נזכר כי נמצאו כתבות של ברברית עתיקה שלא פוענחו ואולי תיודע לנו האמת על ידי פענוח כתבות אלו ואחרות שתמצאנה.  ↩

  121. עי‘ ח’ שירמן, מלחמות שמואל הנגיד, ציון, א (תרצ"ו), עמ' 358.  ↩

  122. בספרו “נפוצות ישראל באפריקה הצפונית”, ירושלים תש"ו, עמ‘ 50, כותב גם הפרופ’ נחום סלושץ, כי הוא חושב שהשם ברברי מובהק.  ↩

  123. דעה לבי; לדורש החכמות; דבוק חתן; דרור יקרא; דוי הסר; דלה שובב.  ↩

  124. בסימן הזכרון לאותיות השימוש בתשובות דונש על מנחס, עמ‘ 5 (בטעות “דונש” והעיר על זה הרכבי בזכרון לראשונים, ה, עמ' קכד); תת"ד, עמ’ 29; דירינבורג אצל גייגר, Zeitschrift, III (1837), 279.  ↩

  125. בקרובה ליום הכיפורים בה' יצדקו (באותיות כפולות).  ↩

  126. באותה קרובה, אשר מלכותך.  ↩

  127. : בשירו לדורש החכמות חתם: דנשש בן לברט. בדבריו בראש הקדמתו לספר תשובות על מנחם, עמ' 5, חתם: “דנש בן לברט”.  ↩

  128. באותה קרובה, הימים בחצים קרה (באותיות כפולות).  ↩

  129. בסימן הזכרון לאותיות השימוש בתשובות דונש על רס"ג, עמ' 3, סימן 6.  ↩

  130. תשובות דונש על מנחם, עמ' 5, עמודה ב (הנדפס בטעות: דונש).  ↩

  131. ראב“ע ב”שפת יתר“ בכל סימן; בפירושו על התורה, כגון, שמות ג, ב; אלחריזי, תחכמוני, מהד‘ קאמינקא, עמ’ 41, ש‘ 7; יוסף קמחי, ספר הגלוי, עמ’ 3: ”דונש הנקרא ר' אדונים".  ↩

  132. ראב"ע בראש שפת יתר; שפה ברורה, מהד' ליפמאן, דף כה, ב.  ↩

  133. ראב"ע בראש ספרו מאזנים..  ↩

  134. רש“י בפירוש למקרא, כגון: תלים נג, ו; וכן יוסף קרא בפירושו; ראב”ע לפעמים בפירושו, כגון: תלים ט, י; רד“ק בספר השרשים בערכים: עלה, פאר, שאר; תת”מ, כגון: עמ‘ 10, בית 13; עמ’ 11, בית 20; 17, בית. 98 ובסימנים שונים בפרוזה, בכתובת מעל לשיר תלמידי מנחם (פעמיים); תת"מ, עמ‘ 3; בראש שיר יהודי בן ששת, עמ’ 3, בראש שירו; 4, בית 18; עמ‘ 19; יוסף קמחי, ספר הגלוי, עמ’ 5..  ↩

  135. תת“ד, עמ' 4 בית 17; 29; שירי רשב”ג, כרך א, כח, 1; ראב"ע בפירושו לתהלים מב, ה; רבנו תם, תשובות דונש על מנחם, עמ' 43; 99.  ↩

  136. תת“מ, עמ‘ 7, בית 43; יוסף קמחי, ספר הגלוי, עמ’ 4: ”אדונים הוא בנו לברט".  ↩

  137. בכתובת מעל לחידות בקטעי הגניזה בפילדלפיה, קטלוג האלפר, מס' 317..  ↩

  138. סוף תת“מ; תת”ד, עמ‘ 22; מחזור וויטרי, עמ’ 178; רד“ק בספר השרשים, ערך פקד. ר”י אלחריזי, תחכמוני, מהד‘ קאמינקא, עמ’ 40..  ↩

  139. בכתובת מעל לשיר הניבותי ניבך, תת“מ, עמ' 9; רמב”ע, שירת ישראל, תרגום האלפר, עמ‘ סד (במקור הערבי, 31a); דירינבורג Notice, עמ’ 63 בכתובת מעל לשיר של דונש בקטעי הגניזה מאוסף מוצרי בצילומי הספריה הלאומית.  ↩

  140. ראב"ע בפירושו לתלים ט, א.  ↩

  141. יוסף קמחי, ספר הגלוי, עמ' 5.  ↩

  142. עי‘ גרץ–שפ"ר, ג, עמ’ 349. התנגדו לזה גייגר, Zeitschrift, II (1836), 513; דוקס, Ehrensaeulen, ווינה 1837, עמ‘ 49; רייפמן בהכרמל, שנה א, 245; עי’ גם י‘ דוידזון, שני פיוטים – בספר היובל לקאמינקא, עמ’ 8, הערה 1. אולם לא ניתנו נימוקים מספיקים לדעתם.  ↩

  143. עיין בהערות לשיר זה.  ↩

  144. ח‘ שירמן, ידיעות המכון, ב, עמ’ קכז.  ↩

  145. עי‘ דברי בראדי במאמרו “המשקל הערבי בשירה העברית” בספר היובל לקרויס, ‏עמ’ 123–126.  ↩

  146. ידיעות המכון, ב, עמ' קלז–קמג.  ↩

  147. כאשר ביקש לעשות זאת יוסף מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ' 3, הערה 2.  ↩

  148. צונץ, Synagogale Poesie, עמ' 216, חושב, שרשב“ג חידש את המשקלים בשירי הקודש ומצא רמז לזה בדברי ראב”ע (בר‘ ג, א; יש’ מג, ז), שמכנה את רשב“ג ”בעל השירים השקולים". מצונץ עברה דעה זו גם לאחרים מחכמי ישראל.  ↩

  149. עי' מפתח המשקלים.  ↩

  150. קמץ בצרי יש לחשוב: שָׂנֵא – קָנָה (איך נוי, 27–28). – נדפס: כרסַם; חכַּם; שנָא.  ↩

  151. על החרוז בשירה הספרדית אין ללמוד איפוא מכללי החרוז, שקבעו סעדיה ן' דנאן בפרק בחרז, מלאכת השיר, פראנקפורט 1865, ודוד אבן יחייא ב“שקל הקודש” במאה החמש עשרה והשש עשרה ואחריהם הלכו כל הבאים עד ימינו אלה.  ↩

  152. כל קטע נמנה כשיר וכן להלן במספר שמונה עשר.  ↩

  153. וידועים סיפורי הערבים על נדיבותו של חאתם הטאיי וארשום כאן רק את הבית של אחד מן האחרונים בשירת ספרד, טדרוס בן יהודה אבו אלעאפיה, גן המשלים והחידות: “אמת כי לגביר היה למנה / לשון זהב, ידי ים, כף עננה” (שירי אזור, מג, 19־18).  ↩

  154. אף כאן ארשום רק מאותו משורר: “נדיב לב, תחכמוני, רב פעלים” שם, שם, 10, ועי' בהערה הקודמת.  ↩

  155. עי‘ הערות בראדי לדיואן רי"ה, ‏ א, הערות, עמ’ 125; פוזנאנסקי, ספר זכרון, עמ‘ קפז, הערה 39; בראדי, שירי רשב"ג, ג, ג, תוספות חדשות, עמ’ 199. רשב“ג אומר: ”ימיתני בעת יזעם / יחייני בעת ירצה" (א, מט, 10).  ↩

  156. רבים מן השירים בשירת ספרד מוקדשים לשרים היהודים בחצרות הכליפים והמלכים וגם רשב“ג וגם רי”ה ואף טדרוס אבו אלעאפיה מקדישים להם שירים.  ↩

  157. רמב“ע שר: ”ויזוב דם כבדי עד אשוה / נהרות מדמי עיני אדומות“ (דיואן, ‏ קכב, 34) ועי' הערות לבית זה. הנ”ל, ידיעות המכון, ‏ א, עמ' 48, הערה לשורות 6–8; Monatschrift, 40, עמי 196, הערה 2.  ↩

  158. עי‘ שמחוני, איים, לונדון תרפ"ח, עמ’ 104; שירמן, ידיעות, ב, עמ‘ קכז; הנ“ל, שירי רשה”נ, כנסת, תרצ"ז, עמ’ 405־402; א“מ הברמן במתברותיו על היין ובספרו ענבי חן, תל־אביב תש”ג; Schack, Dozy, Recherches, p. 111; Poesie and Kunst I, p. 176.  ↩

  159. זה בנוי על הרעיון שאמר חסאן אבן ת‘אבח ובמלים אחרות קרובות יותר לשיר דונש כתב אסחאק אלמוצלי “وقد مدحت شعرى بأ كثرما مدحتك” (=והיללתי את שירי יותר ממה שהיללתיך). ועי’ גולדציהר: Bemerkungen zur Hebraeischen Poesie, JQR, XIV (1902), עמ‘ 732; טדרוס אבו אלעאפיה, גן המשלים והחידות, שירי אזור, ב, ב, הערות, עמ’ 21.  ↩

  160. לדברים על קישוטי המליצה עי‘ ספרו של מורי ורבי הפרופ’ ד' ילין ז“ל, תורת השירה הספרדית, ירושלים הת”ש.  ↩

  161. ב"ר, א, כח 1 ועי' גם ט 21–22.  ↩

  162. ציונים, ברלין תרפ"ט, עמ' 39.  ↩

  163. ספר הרקמה, הוצ‘ קירכהיים, עמ’ 11.  ↩

  164. שירת ישראל, לייפציג תרפ“ד, עמ' סד, ולא מצאתי את המלים המוספות שם: ”ואינם מצטיינים בחיבוריהם" במקור הערבי,

    וכנראה, תוספת הלפר היא.  ↩

  165. תתכמוני, מהדורת קאמינקא, עמ‘ 41, וכנראה, הביאו גם החרוז להערכה קשה זאת. ואין לקבל את השערת קאמינקא "שהכונה לר’ אדונים בן תמים“. ושם בעמ' 40 אמר על שיריו ושירי מנחם: ”ושירותם סתומות, ולא נקבו בשמות", כי יש צורך לפרשן, ואינם מכובדים, ואין לקבל את פירוש כהנא (קובץ, עמ' 19) כי הכוונה לפירסומן.  ↩

  166. לפי קלאר יש בדברי אלחריזי שבח לדונש, אולם משפטו בעמוד הקודם (תחכמוני, עמ' 40): “ושירותם סתומות, ולא נקבו בשמות”, בוודאי שאינו שבח.  ↩

  167. שם, עמ' 40.  ↩

  168. נראה לי, כי יש להשלים “פי [אלשער]” = בשירה.  ↩

  169. דף 31 א, ותרגום הלפר בשירת ‏ ישראל, עמ‘ ‏ע. הריני מודה לד"ר ח’ שירמן, שהרשה לי להשתמש בצילום המקור שברשותו.  ↩

  170. עי‘ ספרו המצוין של גולדציהר, Abhandlungen zur aracischen Philologie, ליידן 1896, עמ’ 134 ואילך.  ↩

  171. ש“י, עמ' ע; עח–עו. כנראה, היו בעיניו המשוררים‏ לפני רשה”נ כמשוררי הג‘אהליה ורשה"נ ודורו כמשוררי ערב שחיו בסוף תקופת הג’אהליה ובראשית האסלאם, שנקראו “אלמוכצ'רמון” (שם, עמ' סו), ומרשב"ג ואילך כמשוררים המאוחרים באסלאם.  ↩

  172. העובדה, שאנשים כבר ייחסו את השיר “ואומר אל תישן” לרשב"ג וכי נתיחסו לאותו משורר כל החידות שחלק מהן הוא לפי כתב־יד פילאדלפיה לדונש, יכול ללמד אף הוא על כוח שירתו והשפעתו.  ↩