ארץ של שלושה מיליון יהודים. שלושה מיליון יהודים, בודדים. בודדים מאד. חשוקים יחדיו לעת מלחמה. גלמודים, גלמודים מאד, לעת שלום. כאילו אין מי שיגאל בארץ מיתמותו זולת הפסיכיאטר או האקדח, חלחלה.

אנו קוראים סיפורם של חנה ואסתר הורביץ מקרית צאנז ולעינינו נפרשת מגילת הנכר האנושי והאימה של שתי בנות יהודיות בישראל בתוך קריה שהיא שלהן. בתוך בית שהוא ביתן, בתוך הקן. אנו שומעים – לא בלי השתאות ודרך־ארץ – דברי התום והאמונה של נערה מבית־יעקב המספרת, כמו דלוקת־גחלים בעיניה היהודיות הבורקות, על טהרת המשפחה ועל חובת ההינזרות מן הסביבה הרוחשת יצרים וחטא ועל הבית שהוא גם מצודה יהודית וגם חישוק לבני הזוג ולילדים. אנו מפליאים צעירה זו ועמידתה אבל גם תמהים־מעט איך יכולה להילוות אל השקפה נחושה כזאת – הסתגרות גדורה ומבוצרת, שאינה מניחה להשקפה עזה זאת לשׂרות עם הרוחות שמסביב מתוך בטחון שתוכל להן. שהרי סגירה הרמטית כזאת מביאה לידי כך שאפילו רוח קלה ומצוייה המבקיעה לה פרצה בחומה הזאת נהפכת לזלעפות, לסופה. וסופה – גורל.

אך אם אמנם עוז־באמונה – מדוע לא יכלו גם חיה ואסתר לומר את אמונתן או פקפוקן בגליות כזו ובעוז כפי שאמרה אותן גחולת־העין מבית־יעקב; מדוע כפו על שתי הילדות האלו כליאה פנימית בתוכן וחנק של הגיגיהן והרהוריהן ללא כל אפשרות של פורקן; ללא שיח; ללא קיום הכלל היהודי העתיק כי “דאגה בלב איש – אם דאגה היתה זאת – ישׂיחנה”. קודם כל ישיחנה. וימצא לו אוזן להשיחנה, וימצא לו, מעל לכל, לב להשיח לפניו. לב מאזין. מדוע הוטל עליהן בתוך מצור של בית וחברה גם מצור כזה של לבבות – ונידוי.

עולמה של היהדות חסד ייבנה. עברנו בחוצותיה של קריית צאנז לעת אבל וראינו הרבה מסימניה וממסורתה של יהדות עתיקה, אך ראינו במועקה ובכאב שכונת־יהודים שלמה שהרבה דברים טובים בוודאי מצויים בה אך דבר יהודי אחד, כנראה, לא נמצא לה לעת מבחן: מעט חסד.

והחסד היחיד שגולגל השבוע משכונה זו אל מחוצה לה הוא חסד של אמת. ואף הוא פצוע מאוד. חסד בעל־מום. ליד הגדר.

שורות של הפטרה – נר לאסתר וחיה הורביץ שנטרפו בקריה שהיא בית. בבית שהוא נכר.

13 בינואר 1978