לוגו
מאיר שלו: יעקב ועשָו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

נו' 1948


לאחר שיצא “רומן רוסי” לאור, נשאל מאיר שלו מה יהיה אם יתברר, שהוא סופר של ספר אחד. “מה שהיה חשוב לי לדעת זה, שרומן אחד אני יכול”, הוא השיב, “ואם גם עוד אחד – יופי. לא הייתי נכנס ללחץ בגלל דבר כזה”. אבל בכיסו כבר היה מונח פנקס התחקירים שלו, והוא הסתובב חסר מנוחה, מחפש רעיונות לספר הבא. בינתיים היכה “רומן רוסי” גלים ושבר שיאי מכירות. תוך שלוש שנים נמכרו מאה אלף עותקים בעברית ועוד 120 אלף בגרמנית, בצרפתית, בהולנדית, באיטלקית ובאנגלית. תפוצה לא רגילה לסופר בלתי־מוכר מארץ קטנה. שלו גילה את טעמה המשכר של הכתיבה הספרותית, וכמו שהוא אומר על ירושלים, “הנישאת בדם־נגועיה באשר יילכו”, נעשה אף הוא נגוע ללא מרפא.

כשאני באה לדבר איתו על “עשו” (הוצאת “עם עובד”), הוא אומר ביובש: “שני ספרי הקודמים נכתבו בגוף ראשון, ויש לשער שגם הבאים יהיו כך”. כל־כך בבירור, בביטחון, כמעט באדישות, כאילו לא חיכה עד גיל 40 לפרסום ספרו הראשון.

אם “רומן רוסי” היה סיפור של נקמה על רקע נהלל והמאבק בין דור המייסדים לדור הבנים והנכדים, הרי “עשו” עוסק באהבה ובכאב. סיפורם של מספר זוגות, בני משפחה אחת, מ־1920 ועד היום, בווריאציות על חיי נישואין.

עשו הוא סופר ישראלי, רווק מושבע ודון ז’ואן, שאמו ממשפחת גרים רוסיים מהגליל, ואביו האופה בן למשפחה ספרדית שורשית. יעקב, אחיו התאום, גזל ממנו את אהובתו לאה, ונשאה לאשה. עשו ויתר על המאפייה לאחיו, וירד מהארץ. אלא שמיד אחרי הנישואין השתבשו יחסי יעקב ולאה. עם נפילת בנם הבכור, בנימין, בתקרית בבקעת הירדן ב־1967, קבעה לאה את משכבה במיטת בנה המת, ושקעה בשינה בלתי־פוסקת. כאשר גברו געגועי יעקב לבנו, שכב עם אשתו הנמה, בלי ידיעתה, עיבר אותה, ובניתוח קיסרי נולד לו בן־זקונים כנחמה.

אחיו התאום, הסופר עשו, זכה בינתיים להצלחה גדולה בארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות. “ספר הלחם” שכתב, הפך לבסט־סלר. “כאבי וכאחי גם אני מתפרנס מלחם, אבל שוב איני אופה אותו, אני כותב עליו”, התפאר עשו. “פרקתי מעלי את מסורת הסבל המשפחתי, את תופת התנור ואת להט התבניות”. מצעד בלתי־פוסק של יפהפיות הדומות לאמו נכנס ויוצא ממיטתו. “כמו אפרוח אווזים, ההולך אחרי היצור הראשון שראה עם בקיעתו, כך אני מבקש את האשה שראיתי אז, עת נבקעו בתולי עיני”. לאחר 30 שנות גלות הוזעק עשו ארצה לטפל באביו האלמן, החולה, לאחר מות האם בסרטן. זו, בקצרה, עלילת הרומן.


על אף המודרניות של הסביבה והלשון, עולים מהסיפור ניחוחות תנ“כיים: ראשית, השמות – אברהם ושרה, יעקב ולאה ובנם בנימין. “אני קורא את התנ”ך כמו שאחרים קוראים ספרי פסיכולוגיה או ספרות”, אומר מאיר שלו, "הושפעתי ממנו גם ב’רומן רוסי' וגם ב’עשו'. הגורל מנענע את המשפחות שאני כותב עליהן, בחוזקה: אהבות, מחלות, שכול.

"מכל הדמויות המקראיות אני אוהב את יעקב. תולדות חייו הן בשבילי כ’תמונות מחיי נישואין'. הבעיות שלו עם נשותיו והיחסים ביניהן. ההתאבלות שלו על רחל שמתה בדמי־ימיה. הוא מתעסק בדברים האמיתיים: שוכב עם נשותיו, מרבה את כבשיו, מוליד ילדים. במובן זה, הוא האבא האמיתי של עם ישראל. יעקב המקראי מסיים את חייו באמרה נוראה: ‘מעטים ורעים היו ימי שני־חיי’. הוא מגדיר את חייו ככישלון. הוא גנב את הבכורה מעשו, אבל לא בטוח בסופו של דבר, מי יצא נשכר.

“יעקב שלי הוא אופה בן אופה, עושה לחם, המזון הכי בסיסי והכי חיוני. הוא איש פשוט, שנשאר עם האשה והלחם והצרות. למרות ששם הספר ‘עשו’, יעקב הוא הגיבור האמיתי, שסיפורו מסופר דרך עיני אחיו התאום. השם עשו מופיע רק על הכריכה, ולא בגוף הספר. כמעט ברור שזה כינוי ספרותי ולא שם אמיתי, איזה יהודי יקרא לבנו בשם כזה. השאלה היא מי משני התאומים יודע יותר על החיים. זה שמנסח אותם בצורה בהירה וקרא עליהם ושכב עם המון נשים, או מי שחווה אותם בצורה הכי פשוטה ומיוסרת, ולא יודע להביע את זה במלים”.

– ב“רומן רוסי” דמות האם לא קיימת כמעט. כאן, ב“עשו”, היא נוכחת בכל מקום. כל אהובות בנה הן העתק שלה. היא דומה אפילו לאמך.

מאיר שלו: “אני לא מכחיש. למרות שהיופי שלהן שונה. שרה מתוארת כבלונדית גברתנית, ואמא שלי היתה קטנה ועדינה, חומת־שיער ועיניים. ובניגוד לשרה האיכרית, אמא היתה אשה משכילה מאוד ועסקה בספרות ובתנ”ך. אבל את צודקת, ששתיהן נשים חזקות, בעלות יושר רב וקשר קרוב לבנן. אמא קראה את הטיוטות הראשונות של הספר, ומאוד התרגשה מדמותה של שרה. מובן שהבחינה בדמיון.

"פורמלית, ‘רומן רוסי’ כאילו עוסק יותר במשפחה של אמי, משפחת בן־ברק מנהלל, והספר הזה יותר רחוק: אנחנו לא אופי־לחם, לא ספרדים ולא גרים רוסיים. ובכל־זאת, מבחינתי הספר הזה הרבה יותר אישי ואוטוביוגרפי. יש הרבה מאוד זהות בין שרה ואמא. אבל רק אמא עצמה, אחי, אחותי ואני יכולים לזהות את הפרטים. וחלק מהפרטים, רק אני ואמא ידענו, אפילו אחי ואחותי לא.

"כשכתבתי ששרה מתה מ’סרטן קטלני ואלים', לא היה לי שמץ של מושג, שזה יהיה גורלה של אמא שלי. פשוט התאים לאשה חזקה כמו שרה, שלא ידעה כאב מימיה, שהדבר היחיד שיכול להרוג אותה זו מחלה, שצומחת מתוך הרקמות שלה עצמה. בניגוד לאברהם לוי, אבא שלי בספר, שהוא היפוכונדר וסובל מכאבים חסרי־שחר.

"אחותי רפאלה, עורכת לשונית ב’כתר', ואמא, שנהגה לקרוא ולהעיר הערות, היו כמובן מעורבות בחומר. בספטמבר 1990, כאשר אוּבחן הסרטן אצל אמא, דיברנו על זה. אחותי נבהלה, ביקשה שאשמיט מכתב־היד את מחלת הסרטן של הגיבורה. אבל אמא, ביושר הפנימי שלה, ביקשה שלא אשנה דבר. היא לא חשבה בכלל, שהיא הולכת למות, המשיכה לעבוד כמורה וכמחנכת בתיכון ליד האוניברסיטה.

“את מאה העמודים האחרונים של הספר כתבתי במירוץ נגד הזמן. רציתי, שאמא תוכל להחזיק בו ביד. זו היתה משימה משותפת שלי ושלה. ולא הצלחנו”.

בתיה שלו נפטרה במאי 1991, בת 64. הספר “עשו” מוקדש לה, “לאמא”.

* * *

“תכונות האדם אינן מסתפקות בנתיבים השגורים, שסוללת להם התורשה”, כותב מאיר שלו. “הן עוברות גם בחלב, בסיפורים, במגע ראשי־האצבעות וברוק הניגר של הנשיקה”.

בחלב וברוק הניגר של הנשיקה עברו אל מאיר הילד הסיפורים, שסיפרו לו הוריו, יצחק ובתיה. בגיל שלוש וחצי כבר לימדו אותו לקרוא, בן חמש קרא את הספר הראשון בחייו, “דון קישוט” לסרוונטס, בתרגום של ביאליק. “ולפני־כן עוד חרשתי את המילון העברי של אבן־שושן. מינקותי, אני איש של מלים”.

אביו, המשורר והסופר יצחק שלו, לקח אותו מדי שבת לטיולים רגליים, בין 20 ל־40 קילומטרים בכל פעם, כאשר התנ"ך הוא ספר הגיאוגרפיה. מאז מלאו לו 13, היה מאיר נוסע בכל חופש גדול לנהלל, אל דודיו מצד אמו, לעבוד בשדה. “קוצר הראייה דחף אותי אל זרועות הזיכרון והקריאה. שם, בין הדפים, גיליתי את האנשים הברורים, את הנפתולים המוסברים, את האופק שאינו מיטשטש לעולם”. היה מאותם ילדים, שמקבלים רשות מיוחדת מהספרן להחליף שני ספרים ביום. “אם כל ילד היה מתיידד עם ספרן, מורה לטבע ואשה גבוהה וסלחנית, העולם היה נראה אחרת לגמרי”, אומר יחיאל אברמסון, ספרן הכפר, לעשו, הילד הממושקף. מאיר שלו התיידד עם ספרן. את המורה לטבע אמוץ כהן הוא זוכר לטובה עד היום, “אם כי לי באופן אישי לא היתה שום אשה גבוהה וסלחנית, אולי משום שאני לא מספיק גבוה”.

הוא נולד בנהלל ב־1948, אבל את רוב שנותיו עשה בירושלים. "עיר בלתי־נסבלת, כל־כך הרבה אלימות וטירוף וטיפשות. זו עיר שאפשר לבקר בה ולהתגעגע אליה, אבל לא לחיות בה. היא ההוכחה הגדולה, שאסור לממש את האהבה. שזה גורם לניוול ולהשחתה ולבהמיות. הייתי עוזב אותה, לולא התנגדות אשתי והילדים.

"אבא שלי פותח את ספרו ‘פרשת גבריאל תירוש’ במלים: ‘אצלי, עצבי הזיכרון מרוקמים ביחד עם עצבי הריח’. גם אצלי. אני ממש מאבחן את עונות השנה לפי ריח האוויר, האדמה, מידת הקלייה של גרגירי האבק. ריח של עשב רמוס, של תלתן קצור. יש כמה בשׂמים הקשורים לעברי, שאני אזכור כל החיים. אני מריח בקהל ריח בושם מלפני 20 שנה, ואני אאתר את מקורו.

“כשהייתי סטודנט לפסיכולוגיה, עבדתי כנהג אמבולנס של מד”א. בשלוש בלילה היו ריחות הלחם ממאפיית ‘אנג’ל’ מכסים את העיר. זה הריח הכי שובה שישנו. אני זוכר את ההליכה למאפייה לראות את פליטי הלילה, שהתקבצו כמונו, איש ומכאובו, ישבו בחדר ולעסו את לחמם. כשהייתי בקורס סיור בסיירת גולני, היה ציר מאוד קשה ומבותר, מסאסא עד אליפלט, בליל חורף אחד בגליל, באפס מעלות. כל־כך קפוא, שלא יכולתי לפתוח את החנות כדי להשתין. חבר שלי עם כפפות עור פתח לי את המכנסיים, ואחר־כך רכס בחזרה. ופתאום, כשהתקרבנו לעבר צפת, הרחנו ריח לחם, והיינו מכושפים. הלכנו בעקבות הריח, עד למאפייה, בשתיים בבוקר. דפקנו לאופה על הזגוגית. הוא ניקה את ההבל, ראה שלושה חיילים מסכנים, קפואים, הכניס אותנו פנימה, נתן לכל אחד חלה מהתבנית וכוס קפה, ושלח אותנו לדרכנו. אני לא זוכר אושר גדול מזה, הלחם הזה היה הבית, הדאגה, החיים עצמם.

“היה לי ברור, שגיבור ספרי יהיה אדם כזה, שעובד בעבודות בסיסיות. אולי משום שאני לא כזה. לא מעניין אותי לכתוב על סוכני ביטוח ורואי־חשבון ומתַכנתי מחשבים. אני מעדיף איכרים, מוסכניקים, אופים. בעיני, לחם רגיל, אחיד, עם חמאה ומלפפון חמוץ, זה המעדן הנפלא ביותר בעולם”.


שלו, שהיה פעם תחקירן בטלוויזיה, אומר היום, שאילו היה מתחיל את חייו מחדש, היה מעדיף לא להיות סופר אלא איש מדע, חוקר רציני במדעי הטבע. הוא עשה כאן תחקיר מדוקדק ביותר, בכל התחומים. 400 עמודים מילא במחברת התחקירים שלו. במשך חצי שנה שוחח עם זקני ירושלים על החיים בעיר בתקופת המנדט, גבה עדויות על רעש האדמה, שאכן זעזע את העיר ב־12 ביולי 1927, היום שבו תיקח שרה את בניה התאומים ואת בעלה במרכבת הפטריארך ותברח אל המושבה בשרון.

נושאי הצילום והראייה בולטים מאוד בספר, ובתו של יעקב היא צלמת. כדי לבנות את דמותה, שוחח עם הצלמות עליזה אורבך ומיכל היימן. ישב לילות שלמים במאפיות, דיבר עם אופים ועם בניהם. גם פגש כעשרה הורים שכולים, כדי לעצב נאמנה את אבלם של יעקב ולאה על בנם בנימין, “למרות שכאן יש לי קצת ידע אישי. בני־דודים שלי נפלו במלחמות. הקפדתי, שכל אמירה שאני מביא בספר בנושא הזה, תהיה דבר ששמעתי במו אוזני. למשל, ההאשמות ההדדיות בין יעקב ללאה, מדוע הלך בנימין ליחידה קרבית. או התמונה ליד הקבר, בעת ההלוויה, כאשר יעקב מביט בבטנן השטוחה של הנערות, שהיו אהובות בנו, ומחליט שיעשה לעצמו עוד ילד. בניגוד לנושאים אחרים, שלקחתי בסיס מציאותי והמראתי ממנו, כאן הייתי דוקומנטרי לגמרי, כי חשתי אחריות ספרותית וחברתית”.

– בנימין נפגע מאש כוחותינו בבקעה ב־1967. זו גם ההתנסות הפרטית שלך.

מאיר שלו: “נכון. שתי חוליות של אותה יחידת צה”ל ירו זו על זו בנובמבר 1967, קצת לפני שהיינו אמורים לחדור לירדן. אחדים נהרגו, אני נפצעתי קשה. בתחקיר במיטת בית־החולים באו אלי קצינים גבוהים והִתרו בי, שלא אגלה לאיש את נסיבות המחדל. שאלתי מה יהיה אם יבואו מהמשפחות השכולות? אמרו לי, לא, זה סוד. אמרתי, להם אני אספר. כמה ימים אחר־כך הגיע אלי אבא אחד, מקיבוץ בעמק. בנו היה קצין, ונהרג. הוא ישב ליד מיטתי, בכה ודרש שאספר לו מה קרה שם. עשיתי את זה והוא הודה לי. כמה שנים אחר־כך מת מצער. עכשיו, לפני כתיבת הספר, שוחחתי עם אשתו. כאבי הפציעה שלי היו פחות טראומטיים מאשר המפגש עם האב השכול ליד מיטתי".

הכאבים עוברים בספר כחוט־השני. “מהפציעה כבר ידעתי מה זה כאב, אבל ההתעניינות האמיתית באה לי כשדיברתי עם גיסי, ד”ר יורם שיר, רופא במרפאת כאבים בהדסה. ישבתי בצד בהסכמת החולים שלו, ורשמתי פרוטוקולים. הכאב, כמו האהבה, הוא הנושא המשותף והמפריד ביותר. גניחת־כאב אצל אסקימואי תישמע בדיוק כמו גניחת כאב אצל אוסטרלי, אבל אם תצטרכי להסביר למישהו, שמדבר את שפתך, איך כואב לך, תראי שלא תצליחי. שמתי לב, שהדבר הראשון שהחולה עושה, כשהוא מתבקש לתאר מילולית, זה למצוא דימוי לכאב: כואב כמו פטיש בתוך הבטן, כמו עשן לבן שעולה מבשר, כמו כשעושים אהבה, אבל בגב. כמו שאומר רופא הכאבים בספר שלי, ‘הכאב הופך אותם למשוררים’".


שנתיים וחצי ישב מאיר שלו וכתב. 11 שעות ביום. כותב בשכבות, לא לפי הסדר, אפיזודות שונות שמצטרפות לסיפור אחד. “כשאני כותב, אני חי עם שתי משפחות: עם המשפחה שלי בספר, ועם אשתי רינה, דיילת ב’אל־על', והילדים זוהר, בת 15, ומיכאל, 7 וחצי. אני קם ב־7 בבוקר, ואם רינה נמצאת בחו”ל, אני מארגן את הבית ואת הילדים, ואז הולך למשרד לכתוב. ב־1 בצהריים, כמו שפועל מדומם את המחרטה, אני שם נקודה בסוף המשפט, סוגר את המחשב והולך הביתה להכין צהריים.

"אני עקרת־בית לא רעה. יודע לבשל ולכבס. אני אוהב אוכל פשוט, לא מורכב: מרק עוף, פירה, סטייקים. גם אוהב ספרים פשוטים, שלא מתחכמים לשם התחכמות. בשתיים וחצי אני חוזר לכתוב עד הערב. כשאני כותב, אני לא רוצה לקרוא ספרים, כי הם מסיחים את דעתי, אבל אני לא מסוגל להירדם בלי לקרוא כמה דפים. לכן אני קורא ספרים ישנים, שאני כבר מכיר.

"בזמן האחרון התחלתי לקום ב־4 בבוקר. גיליתי, ששעות השחר הן הפוריות ביותר. הכתיבה יוצרת אצלי המון אדרנלין. אני כל־כך נסער, שלא מסוגל לישון. אני הולך הרבה ברגל כדי להירגע. לפעמים עולה על הג’יפ שלי, לוקח את מיכאל לטיולים. יש לנו כל מיני מקומות סודיים ליד ירושלים, שצומחים שם גפנים ותאנים. הוא עולה לכיתה ב', אבל הוא ילד שמאוד נעים לטייל איתו, לא מפחד משום דבר.

“אני די מיזנתרופ, ואני לא פוגש הרבה אנשים. החיים החברתיים שלי מסתכמים בישיבה בבית־קפה ‘בסוגריים’ ביום שישי בצהריים, עם חבורה קבועה: כרמית גיא ובעלה ד”ר אלי שאלתיאל, אפרים סידון, ב' מיכאל, יוסי אבולעפיה". קורא זהיר יגלה בספר אחדים מחבריו, כדמויות בשולי הרומן: החכם אפרים סעדון, למשל, או רבי יוסף אבולעפיה.


לקריירה הטלוויזיונית שלו ול“כתוב בעיתון”, אינו מתגעגע. “זו היתה אורגזמה שבועית ושטחית. אני אינדיבידואליסט, אוהב לעבוד לבד ולהיות אחראי בלעדית לתוצרת שלי. לא רוצה ששום מפיק, בימאי או מנהל מחלקה יתערב במה שאני עושה. עזבתי ב־1986 לסדרת חופשות ללא תשלום, ולפני חצי שנה התפטרתי סופית מרשות השידור, בלי חרטה וצער. גם להצעות, שהיו לי מהערוץ השני, השבתי בשלילה. שום מעמד טלוויזיוני לא יכול לשוות לעומק ולסיפוק, שאני משיג מהכתיבה. מביך אותי, כשמישהו אומר שהוא זוכר אותי מהטלוויזיה, כי זו טעות אופטית. אני נראה לו מוכר, אבל הוא לא יודע ממה ובגלל מה. לעומת זאת, את הטור השבועי שלי ב’ידיעות אחרונות' אני מאוד אוהב. אני אוהב להגיב תגובה מיידית, קצת סאטירית, על האירועים, אבל כעיתונאי, לא כסופר. אין שום יתרון לסופרים על־פני קרדיולוגים או סנדלרים, אין להם הבנה פוליטית ותחושות חברתיות יותר עזות. הם בסך־הכול אנשים, שיודעים לשים מלים זו ליד זו טוב יותר מאנשים אחרים”.

– ספרי הילדים שלך, כמו “הכּינה נחמה” או “גומות החן של זוהר”, הם ממש שִחזור של סצינות, שקרו אצלכם בבית. ברומנים שלך למבוגרים, לעומת זאת, יש רק פירורי מציאות.

מאיר שלו: "כי באופן בסיסי החיים שלי מאוד בנאליים וחסרי אירועים. אין לי חיים כמו של פרימו לוי, המינגווי או ג’ק לונדון, שמספיק להם לדפדף ביומנם הפרטי כדי להוציא משם רומן. כבר אמרו, שהילדות העשוקה היא מכרה־הזהב של הסופר. לי לא היתה שום ילדות עשוקה. אבל מכיוון שאני אוהב שהספרות תהיה יותר גדולה מהחיים הפרטיים שלי, אז אני ממציא חיים.

“הקושי העיקרי הוא לתאר כל דמות מתוך התודעה של עצמה, ולא מתוך התודעה שלי. למשל, שהאמירות של יעקב על החיים יהיו כאלה שמתאימות לאיש פשוט, עם ההתנסות שלו ועם חוכמת־החיים שלו, לא עמוקות מדי ולא רדודות מדי. למרות שעשָׂו הוא סופר במקצועו, ויש בינינו שמץ דמיון, אנו מתנהגים וחושבים אחרת. אחת מחברותיו, בעלת מעדנייה, שוכבת איתו מתוך טקס קבוע, ואומרת, מי שיודע מה טוב, לא צריך לעשות אקספרימנטים. לעשו, רווק מושבע, הפיקסציות האלה מתאימות. בניגוד לו, אני דווקא כן אוהב אקספרימנטים. עשו לא מופיע להלוויית אמו. לא היה עולה על דעתי לעשות דבר כזה”.

– זהו ספר אהבה. מצאת את עצמך בורא דמויות או סיטואציות, כדי להבין טוב יותר את חיי הרגש שלך עצמך?

“הדבר הכי נורא באהבה הוא שכמה שמדברים עליה, לא מבינים אותה יותר טוב. הרי כל מה שהיה לומר על האהבה, כבר נאמר בתנ”ך או במיתולוגיה היוונית. כל אמירה הופכת לקלישאה, למדריך אמריקני בינוני לשימור הנישואין. מטרתי לכתוב סיפור, ולא להגיד היגדים. אני מבין לא רע את הגיבורים שיצרתי, הרבה יותר טוב משאני מבין את עצמי, אבל אני לא יכול להקיש מהאהבות ומההחמצות שלהם על החיים הפרטיים שלי. לא רק שאני לא יכול ללמוד ממך ואת לא יכולה ללמוד ממני, גם אני לא יכול ללמוד מעצמי".

אחרי הרעש בארמניה קרא מאיר שלו ידיעה בעיתון על אשה, שהיתה קבורה עם תינוקה כמה ימים בין ההריסות, דקרה את אצבעה והשקתה אותו בדמה. כעבור כמה ימים נתגלו תשושים, אך חיים.

"גזרתי לעצמי את הידיעה, לשימוש ספרותי בעתיד. זו מסוג הסצינות, שלא הייתי ממציא בעצמי כי היא נשמעת יותר מדי דמיונית. בכלל, החיים נסלחים יותר מהספרות. אם תקראי בספר על אדם, שהלך ברחוב ונפלה עליו בחורה מקומה שנייה והם התאהבו והתחתנו, תגידי שאין דבר כזה, והסופר מטומטם. כשאת קוראת את זה בעיתון, את אומרת ‘נורא נחמד’. כי אנשים דורשים מהספרות, שתתנהל לפי חוקים יותר הגיוניים משהם דורשים מהמציאות.

"בסיפור שלי יש היגיון פנימי, שלא כל אחד עומד עליו בהתחלה. זה מין פאזל, מפה תת־קרקעית, שצריך לחשוף אותה. אני מדבר בספר הרבה על אמת ושקר: לא כל מה שנראה כאן מציאותי הוא כזה, ולהיפך. דבר כזה קיים ב’לוליטה' וב’מובי דיק'. לא שחלילה אני משווה את עצמי לנבוקוב או למלוויל, אבל זו נטיית־לב שלי, לראות את השכבות שבכל דבר.

“יש דימוי של סופר, שיושב בחדר אפל עם בקבוקי יין ריקים וכוסות קפה, והמוזות מרפרפות מעל ראשו. אלה שטויות. בכתיבה יש הרבה צדדים טכניים, ואני לא מתבייש בהם. אני רואה את עצמי כבעל־מלאכה, שרוצה להוציא מוצר טוב ומלוטש. אני כותב כמו אופה, כותב ומזיע מול התנור ומתייסר ועושה את העבודה במלוא כובד־הראש. אני לא כותב למגירה ולא למבקרים ולא לפקולטה לספרות, אלא לקהל של אנשים, שאוהבים לקרוא ספרים. רק להם אני מרגיש מחויבות”.