לוגו
איוואן טורגנייב: בין שתי נשים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U
טורגנייב1.png

1818–1883


“פניצ’קה פשטה את צווארה וקירבה את פניה אל הפרח. המטפחת נשמטה מראשה על כתפה, וחשפה שיפעה רכה של שיער שחור, נוצץ, סתור מעט. ‘חכי, אני רוצה להריח איתך יחד’, אמר בזארוב, רכן ונשק בחוזקה לשפתיה הפשוקות. היא נרעדה והדפה בשתי ידיה את חזהו, אבל הדפה ברפיון, והוא יכול היה לחדש את נשיקתו ולהאריך בה”.

(איוואן טורגנייב: “אבות ובנים”. תרגמה: נילי מירסקי, “הספרייה החדשה”, סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994. תרגום נוסף, של צבי ארד, ראה אור בהוצאת “דביר”).

“אבות ובנים” (1861), החשוב והמורכב ברומנים של טורגנייב, מספר על שני חברים, ארקאדי קירסאנוב ויבגני בזארוב, השבים מלימודיהם בעיר הגדולה לביקור בבתי הוריהם. תחילה הם מגיעים לביתו של ארקאדי, שם חי אביו ניקולאי, בעל אחוזה אלמן בן 44. לשני הצעירים מתגלה, שניקולאי האב פרש את חסותו על פניצ’קה, בתה הצעירה של סוכנת־הבית, וזו הרתה וילדה לו בן. ארקאדי מקבל בשמחה את אחיו התינוק, ואף מעז להביע את דעתו, שבניגוד לשיטה המעמדית המקובלת ברוסיה, אביו חייב לשאת לאשה את הצעירה, בת המעמד הנחות. פניצ’קה, מצִדה, קרועה בין חיבתה והכרת תודתה לאדונה, לבין המשיכה שהחלה לחוש כלפי האורח הצעיר, יבגני בזארוב.

בזארוב, רופא, רוצה לקדם את החברה הרוסית, ומאמין שהמדע והמודרניזציה יביאו את הגאולה. הוא קורא לעצמו “ניהיליסט”, אדם שאינו מקבל שום עיקרון כמובן מאליו, ואין לו אמונה בשום דבר שאינו ניתן למדידה כמותית: לא באלוהים, גם לא באהבה.

“ואולם בזארוב, אשר שלל את קיום הנפש וקיומם של רגשות, הטוען ש’כימאי הגון מביא תועלת פי עשרים מכל משורר שבעולם', ונדמה לו שהוא יודע לפרש את כל העולם – לא מבין את עצמו”, אומרת המתרגמת נילי מירסקי. “הוא נופל קורבן לאהבה חסרת סיכוי הסוחפת אותו, בניגוד לרצונו ולהכרתו, ומביאה בעקיפין את מותו. רבים מגיבוריו של טורגנייב הם גברים שאופיים חלש מכדי לממש את אהבתם”.

טורגנייב עצמו היה גבר יפה־תואר וגבה־קומה, אשר לא חש ביטחון בגבריותו. כל ימיו ייחל לאושר של חיי משפחה, אך נשאר ברווקותו. אהבת חייו, שנמשכה 40 שנה, לא מומשה: הוא חי בשולי נישואיה של פאולין ויארדו, זמרת אופרה מפורסמת, והיה בן־בית אצלה ואצל בעלה. לא לחינם הגדיר את עצמו כאדם, שיושב על פתח קנו של אדם אחר. לאחד ממכריו אמר: “אינך יודע כמה בודדת ומתישה עלולה הזיקנה להיות, כאשר אתה נאלץ להיצמד לקן של זרים ולקבל את חביבותם כמו נדבה, כמו כלב זקן שאין מגרשים אותו רק משום שבעליו התרגלו אליו ומרחמים עליו”.


איוואן טורגנייב, הראשון מבין הסופרים הרוסיים במאה ה־19 שזכה לתהילה בינלאומית, נולד ב־1818 באוריול שברוסיה. אביו היה קצין צעיר ויפה־תואר ממשפחת אצילים שירדה מנכסיה, רודף־נשים והולל. האב לא רצה לשאת את ורווארה פטרובנה, יורשת עשירה שהתאהבה בו ממבט ראשון, כיוון שהיתה מכוערת ודוחה, ומבוגרת ממנו בשש שנים. ואולם, בגלל נכסיה – אחוזתה הקיפה כמה כפרים, וכל 5,000 תושביהם היו צמיתים שלה – בלע את סלידתו והתחתן איתה, אבל בגד בה על כל צעד ושעל.

בסיפורו האוטוביוגרפי “אהבה ראשונה” תיאר טורגנייב חוויית נעורים. כיצד התאהב בגיל 16 בזינאידה, בת־אצולה יפהפייה וחוטאת, אשר נחילי גברים סבבו אותה. לפתע נעשתה אומללה, מדוכאת, מיוסרת בייסורי אהבה. איש ממעריציה לא ידע מי האהוב שכבש את לבה, עד שטורגנייב המאוהב, שעקב אחריה, נדהם לגלות אותה מתעלסת עם אביו.

“מוזרה היתה השפעת אבי עלי, וגם יחסינו היו מוזרים. הוא כמעט לא שם לב לחינוכי, אבל מעולם לא העליבני”, כתב טורגנייב. “הוא כיבד את חירותי והיה נוהג עימי, אפשר לומר, בנימוס. רק לא נתן לגשת אליו מקרוב. אני אהבתיו, מראהו הרהיב את לבי, ראיתי בו גבר למופת. ואל אלוהים, מה נכון הייתי לדבוק בו בכל להט נפשי, לולא הרגשתי כל הימים את ידו הדוחה!” (“אהבה ראשונה”, תרגם מ"ז ולפובסקי).

אמהות מעטות ישוו ברשעותן לאמו של טורגנייב, ובכל־זאת היה לה עליו כוח משיכה מוזר. הוא היה הבן האהוב עליה, ועם זאת לא חסכה ממנו את נחת זרועה. בילדותה, כך מספר הביוגרף דייויד מגרשק, גדלה האם אצל אביה החורג והשיכור, שאף ניסה לאונסה. היא לא שכחה מעולם את האכזריות ואת ההשפלה, שחרתו בה צלקות.

“היא היתה נמוכה, זוג עיניה שחורות ואכזריות, אפה ארוך ועבה, פניה הושחתו בנקבוביות גדולות. גאה, יהירה ונקמנית, הכל רעדו מפניה. היא שלטה בצמיתיה ביד־ברזל. היא התייחסה אליהם כאל עבדים, אשר זכותה לעשות בהם כרצונה. משרתת שלא הגישה לה כוס תה בדרך הנאותה, הופרדה לנצח ממשפחתה והוגלתה לכפר נידח. על כל עבירת משמעת היתה שולחת אותם לסיביר”.

על נערותיה, המשרתות האישיות, נאסר להינשא ולהרות, כדי שיקדישו את מלוא תשומת־לבן לגבירתן. פעם הרתה אחת הנערות. אמו של טורגנייב הבחינה בכך והורתה לאחד ממרגליה לעקוב אחר הנערה. בבוא העת דיווח המרגל, שהנערה הטביעה את התינוק באגם. מיד ציוותה הגבירה לסרוק את קרקעיתו ברשת דייגים. בנוסף לתינוק המת, נלכדו ברשת עוד מספר רב של שלדי תינוקות בני־יומם.

פעם, כשהלקתה את ניקולס, בנה הבכור, התעלפה מרוב מאמץ ואקסטזה. הילד שכח את עונשו וצרח במלוא גרונו: “מים! מים לאמא!”

“אין לי שום זיכרון מאושר מילדותי, משמעת קשה היתה לחם־חוקנו. הולקיתי בכל יום על לא עוול בכפי”, נזכר איוואן טורגנייב. אמו, שידעה עד כמה הוא רגיש, נהנתה לאיים עליו שאם לא ישמע בקולה, תכה ילד זה או אחר, מבני האיכרים שאיתם שיחק. לימים כתב טורגנייב סיפור, “מומו”, על משרת חירש־אילם, שלא היה לו בעולמו איש, מלבד כלב קטן, מומו שמו. מכיוון שהכלב הפריע את מנוחת הגבירה, ציוותה על המשרת עצמו להטביע את היקר לו מכול. זה היה מקרה מהחיים, אשר טורגנייב לא היה מסוגל לשכוח. שליטתה בחייו היתה כה מוחלטת, עד שבגיל 15 שלחה את אחת ממשרתותיה לפתות אותו, כי נראה לה שהגיע הזמן שייגאל מבתוליו.

מול אמו הפך טורגנייב לאדם רך ורגיש למצוקותיהם של הצמיתים. כל ימיו ניסה להשפיע עליה, ללא הצלחה, לשנות את יחסה אליהם ולהפסיק לנהוג בהם כבעבדים. ב־1850, כאשר מתה האם, והאחוזה עברה לרשותו, ניצל את ההזדמנות ושחרר אותם מיד.


“מאפיינים את טורגנייב מתינות, ספקנות וריחוק אסתטי. הוא היה אדם ללא דת, ששנא קנאות, האמין בזכויות אנוש, בקִדמה חברתית ובהפלת המחיצות בין אדונים למשרתים”, אומר פרופ' דימיטרי סגל, מהחוג ללימודים רוסיים באוניברסיטה העברית. עוד ב־1838, כאשר נסע ללמוד באוניברסיטת ברלין, ואיתו המשרת האישי שלו פורפירי (שהיה אחיו־למחצה: בנם הבלתי־חוקי של אביו ואחת המשרתות), נהג בו בכבוד רב ולחץ על אחיו־משרתו לנצל את השהות בברלין לשמיעת קורסים ברפואה באוניברסיטה.

“תאוות הכוח העצומה של אמו גרמה לו ששנא לכפות את רצונו על אנשים אחרים, גם אם הם צמיתיו”, מסביר הביוגרף דייויד מגרשק. “אבל חולשת האופי הצטמצמה לחייו האישיים, ולא לעקרונותיו המוסריים. ספרו ‘רשימותיו של צייד’, אשר בו תיאר את חיי הצמיתים ואת דחקם ועוניים, היה כה חזק ומשכנע, שהצאר אלכסנדר השני הודה, שזה אחד הגורמים שהניעו אותו לבטל את מעמד הצמיתים ולהפוך אותם מעבדים חרופים לאיכרים המעבדים את הקרקע, ורק משלמים מס שנתי לבעל האחוזה”.

פרופ' דימיטרי סגל: "כסופר, אהב להראות שהאנשים הפשוטים אמיתיים ועשירים מבחינה רוחנית, יותר מבני המעמד העליון. הוא יצר מושג חדש בתרבות הרוסית: ‘העלמה הטורגנייבית’, שהיא נערה עדינה, כנה, תמימה, ביישנית, מעורה במוסיקה ובאמנות. בניגוד לנשים הקשות ששלטו בחייו – אמו ואהובתו – הן משקפות איזה אידיאל, שספק אם ראה אותו בחיים, וכנראה יצר אותו מדמיונו.

"טיפוס הגבר הטורגנייבי הוא של אדם צנוע, כנוע, מסוגר בעצמו, האוהב להתבודד בחיק הטבע. כמיהה היא המוטיב השכיח אצלו: אדם עורג אל טבע, נוף, נעורים, אהבה. מבחינה זו, טורגנייב אינו סופר אוטוביוגרפי, כי הוא ממעט לתאר את קורות חייו, אבל יש בכתיבתו אלמנט אישי בולט של געגועים לכל מה שלא היה לו.

“כמעט בכל ספר שלו יש דמות בעלת השפעה אדירה, שהפכה מודל חיקוי לצעירים ולצעירות הרוסיים. אם נסתכל בתצלומיהם של בני האינטליגנציה הרוסית באותה תקופה, נראה שכל הבחורים דומים לבזארוב מ’אבות ובנים‘, וכל הנערות דומות לליזה מ’קן אצילים’: צנומה, יפה, עם צווארון רכוס וצמה ארוכה. הטיפוס הזה לא היה קיים במציאות עד אז. טורגנייב ידע לעצב דמות ספרותית כל־כך משכנעת, שקל היה לאנשים להזדהות איתה ולחקות את רעיונותיה, את התנהגותה, את לבושה”.

מילדותו אהב טבע וטייל שעות בפארק העצום של אחוזת “ספאסקוי”. הוא קיים קשרים קרובים עם הגננים והאיכרים, ולמד מהם על הקשיים וההשפלות שהיו מנת־חלקם, כמו גם על יופיו של הטבע. כסופר, אין שני לטורגנייב בתיאורים הליריים המדויקים, אשר בהם כמו חדר לנשמתו של הנוף. “את העובדה שהיה חופשי לנפשו יכול היה לזקוף לזכות המריבות התמידיות של הוריו”, מסביר דייויד מגרשק. “האם היתה עסוקה מדי בבילוש אחר בעלה הבוגדני מכדי שתשים לב, ש’ואניצ’קה' שלה הולך עם ילדי הצמיתים להאכיל את היונים או את הדגים באגם”.


כשהיה בן 16, מת אביו. באותה עת טיילה האם באיטליה, וחזרה משם שמחה ועליזה, ועם מלתחה חדשה. טורגנייב כבר היה אז סטודנט באוניברסיטת פטרבורג, למד בלשנות קלאסית ופילוסופיה וחשב על קריירה אקדמית. הוא המשיך למוסקבה ומשם לברלין, התיידד עם באקונין, אבי האנרכיסטים, ואף ניהל רומן עם אחותו של באקונין.

נטיותיו הדמוקרטיות של טורגנייב והתפעלותו מארצות־הברית גרמו לכך, שחבריו הסטודנטים כינו אותו “האמריקני”. תמיד העריץ את תרבויות המערב, וספריו, כולל “אבות ובנים”, זרועים מלים באנגלית, בצרפתית ובגרמנית, לפעמים כאירוניה עצמית המעידה על סנוביות תרבותית.

מדי פעם קיים קשרים מזדמנים עם נשים, וב־1842 נולדה לו בת מנערה כפרית נאה. טורגנייב בן ה־24 לא הביע עניין באם או בבת, ונסע לצרפת. הוא חי שם עד מותו, ורק חזר מדי פעם לרוסיה. אמו, שרצתה שיחזור הביתה, חדלה לשלוח לו כסף וגם מצאה שיטת נקמה יעילה: היא לקחה את נכדתה הקטנה בת השבע, והפכה אותה לפועלת במטבח. מפעם לפעם היתה מצווה על משרתיה לרחוץ את הילדה ולהלביש אותה מחלצות, מכניסה אותה לחדר האורחים, ושואלת את הנוכחים, למי הילדה דומה. אחרי שניתנה התשובה הצפויה – שהיא דומה כשתי טיפות מים לאיוואן – היתה מפשיטה אותה משׂמלותיה ושולחת אותה חזרה אל המשרתים במטבח, כדי שיקניטו אותה. כאשר ביקר טורגנייב באחוזת אמו, והובהר לו שהיא מתעללת בבתו הקטנה, לקח אותה ללא דיחוי לאהובתו בפאריז, שהסכימה לגדל אותה עם ילדיה. בכל עת היה טורגנייב מזכיר לבתו, כמה בת־מזל היא שאשה כזו פרשׂה את חסותה עליה. אין פלא שהילדה גדלה לשנוא את אמה המאמצת.

* * *

יפי־תוארו של טורגנייב, שליטתו המושלמת בשפות, נועם הליכותיו וגם כספו חיבבו אותו והפכו אותו למסמר החברה הפאריזאית. הוא היה ידידם של הסופרים גוסטב פלובר, גי דה־מופסן, אמיל זולא, אלפונס דודה, ז’ורז' סנד, הצייר דלקרואה ואחרים. דה־גונקור תיאר אותו ביומנו כ“ענק ענוג, אשר תכלת השמיים בעיניו וקולו רוסי ומתנגן, ויש בו משהו מן הילד ומן הכושי”

ב־1843 פגש את האשה ששינתה את חייו. זו היתה זמרת האופרה הבינלאומית, פאולין גרסיה־ויארדו. ויארדו, ספרדייה במוצאה, היתה כהה, מכוערת, בעלת פה ענק. “בכיעורה יש אצילות, כמעט אפשר לומר,יופי”, תיאר אותה המשורר היינריך היינה. היא היתה בת 22, נשואה למנהל הקשיש של בית־האופרה. “מהרגע שראיתי אותה, הייתי שלה”, כתב טורגנייב בסיפור אוטוביוגרפי קצר, “התכתבות”.

“השתייכתי לה כמו שכלב שייך לאדונו… האהבה אינה רגש, כי אם מחלה… היא משתלטת על האדם בניגוד לרצונו, כמו חום או חולירע… האחד מבני־הזוג הוא עבד, השני רודן. לא לחינם מדברים המשוררים על כבלי האהבה: האהבה היא שרשרת, השרשרת הכבדה מכל”.

הוא היה ידיד טוב של הבעל, בעיקר כאשר פאולין התמסרה למוסיקה או לאחד ממאהביה. “לשני הגברים היו כמה דברים במשותף”, אומרת נילי מירסקי. “שניהם אהבו את אותה אשה, אהבו לצוד, ותרגמו יחד לצרפתית את ספריו של טורגנייב ואת גוגול ופושקין. תקופות ארוכות גר טורגנייב בביתם של הזוג ויארדו, וכאשר טיילו ברחבי אירופה, נסע איתם. היו שמועות שאחד מארבעת ילדיה של הגברת – והחשד מתמקד בצאצא מסוים – היה בנו של טורגנייב”.

טורגנייב לא ידע אושר עם פאולין ויארדו, אבל היה מאוהב בה עד כלות, והיא דאגה שיוסיף לכתוב. “הרומנים שלה עם גברים אחרים הכאיבו לו”, כותב דייויד מגרשק. “אבל שוב ושוב היה חוזר אליה. היא מעולם לא היתה מאוהבת בו, אבל הוא היה כרוך אחריה והעריץ אותה כאשה וכאמנית. הוא היה מכריז על אהבתו לה בכל מקום בצורה שהביכה את ידידיו. הוא הכיר את הרפרטואר שלה לפרטי־פרטים, וכאשר ביקר באופרות שבהן הופיעה, מחא כפיים בהתלהבות כזו, שהשכנים בתאים הסמוכים התלוננו”.

“מוזר איך שתי הנשים החזקות האלה שלטו בו כל חייו”, אומר פרופ' דימיטרי סגל. “הוא היה זקוק לעריצות הזו, אף שהיא מנעה ממנו לחיות חיים מלאים. ההתכתבות הענפה בינו לבין פאולין ויארדו, היא רומן בעל ערך ספרותי משל עצמו. מכתבי אהבה חזקים, מסוגננים, המציגים את החיים באירופה באותה תקופה”.


הרעיון ל“אבות ובנים” צץ במוחו, כשפגש ברכבת רופא רוסי צעיר. “דובבתי אותו, ונדהמתי מדעותיו המקוריות”, כתב לפאולין ויארדו. “שעתיים אחר־כך נפרדנו, והרומן היה גמור. שנתיים נדרשו לי לכתוב אותו, אבל זו היתה עבודה של מה בכך; רק להעלות על הכתב יצירה שכבר הושלמה”

כך נולדה בו דמותו המרתקת של הרופא בזארוב, המהפכן הניהיליסט, אהוב הנשים, החולם לגאול את העולם באמצעות המדע, ומת מהרעלת דם, לאחר שביצע נתיחה שאחרי המוות בחולה טיפוס ופצע את אצבעו.

“הספר, שהוא רומן היסטורי חשוב, צמח בתקופת מעבר, ‘גלאסנוסט’ כפי שכינו כבר אז, מקיפאון לרפורמה: מימי הצאר ניקולאי הראשון, אשר רוסיה בתקופתו הומשלה לעיר־מתים – ואל תקופת בנו אלכסנדר, ששחרר את הצמיתים”, אומר פרופ' מיכאל קונפינו, מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב. “בתיאור דמותו של בזארוב הניהיליסט רמז טורגנייב לקבוצה שלמה של אינטלקטואלים ומבקרים ספרותיים בפרט, שהיה לו חשבון איתם. אנשים בעלי סגנון מחוספס, התנהגות בוטה, שאצלם הספרות והשירה חייבות לשמש לאיזו תכלית מעשית, אחרת אין לה כל ערך. אנשים אלה הפגינו חוסר סבלנות לאנשים כטורגנייב: בעלי נימוסים יפים, הליכות נאות, דעות ליברליות”.

מיד עם צאתו עורר הספר שערורייה. הימין טען, שדמותו של בזארוב סימפטית מדי, ושטורגנייב מסכים עם גיבורו ומטיף לעולם ניהיליסטי, חסר דת ומוסר. השמאל, מצידו, טען שטורגנייב הוא שמרן, שיצר בכוונה דמות שמאלנית נלעגת. פרופ' דימיטרי סגל: “‘אבות ובנים’ מותח ביקורת על הפיגור הרוסי. צריך לזכור שבאותה תקופה פעילות פוליטית גלויה יכלה להתקיים רק בדרך לתחנת המשטרה או בדרך ממנה. בדרך לסיביר או בדרך מסיביר. ולכן הוויכוחים נאלצו להתנהל על דפי הספרות”.

טורגנייב חזה את הכוחות החברתיים שיעצבו את גורל ארצו בעתיד, כולל הקומוניזם. בעקבות הספר היתה נהירה גדולה למקצועות מדויקים כמו רפואה והנדסה. “גדולתו של טורגנייב, שהִסווה את המהלכים החברתיים בסיפור אהבה ומאבק בין דורות, קריא וזורם”, אומר פרופ' קונפינו. “קמה תנועה שקראה לעצמה ניהיליסטית, של צעירים שחיקו את בזארוב, ובהשפעת דמותו התארגנו בקבוצות מחתרתיות ומרדו בכנסייה ובהוריהם, בעלי האחוזות”.


טורגנייב סבל מדיכאונות ומפחדים אפלים והיה היפוכונדר מושבע. ברבים מסיפוריו יש אלמנטים מיסטיים, גוויות העולות מהקבר, רוחות־רפאים. את הפתרון מצא באהבה: “האהבה חזקה מהמוות ומפחד המוות”, כתב בשירו “הדרור”.

הוא היה ידידם של טולסטוי, גוגול, דוסטויבסקי, אך היו לו גם מריבות ספרותיות מרות איתם. בעיקר נעלב, כשגינו אותו על שהוא מעדיף לחיות בחו"ל. לדוסטויבסקי הלווה כסף לכיסוי חובות ההימורים, ולכן נפגע כאשר זה עשה קריקטורה ספרותית של טורגנייב עצמו, בדמות של סופר בספר “שדים”. חרף תהילתו והצלחתו היה חסר ביטחון, וידע שבהשוואה לידידיו, אין הוא אלא דמות שולית בספרות העולם.

כל ימיו הוסיף לחיות בצל אהבתו לפאולין ויארדו, אך ידע שאינו יכול לצפות ממנה לשום דבר. “אחרי מותי אל תלכי לקברי, אין לך מה לעשות שם”, כתב לה. כאשר שכב על ערש־דווי, חולה בסרטן חוט־השדרה, כתב מכתב פרידה לאיכרים שלו באחוזת “ספאסקוי”: “צר לי לשמוע שילדיכם אינם לומדים בסדירות. זכרו שכיום, אנאלפבית גרוע מעיוור או מגידם. אני נותן לכם שי, עוד חלקת־יער. היו שלום, אדונכם לשעבר”.

חמישה ימים לפני מותו בא אליו מופסאן. טורגנייב התחנן שיביא לו אקדח, כי אינו יכול עוד לעמוד בייסוריו. ב־3.9.1883 מת טורגנייב בביתו בפאריז. ארונו נשלח ברכבת לפטרבורג. המונים ליוו אותו בדרכו האחרונה.