לֹא לַיָּד הָעֲנֻגָּה… / שמואל ליב גורדון

לבני לבן-עמי

לֹא לַיָּד הָעֲנֻגָּה, הַשְּׁקוּפָה כִזְכוּכִית

כֻּלָּה מֹר מְקֻטֶּרֶת;

לֹא לְאֶצְבָּעוֹת-חֲבַצָּלוֹת, ֹשֶכֻּלָּן רַכְרוּכִית

מְלֵאַת חֵן וְתִפְאֶרֶת.

לֹא לָרֹךְ, לַפִּנּוּק, דַּק-עַל-דַּק שֶׁל עָוֹן,

אֵדֵי הוֹד אַוְרִירִי,

שֶׁבְּרָקָם רְמִיָּה, זֹהַר-עֵץ-רִקָּבוֹן –

לֹא לָהֶם זֶה שִׁירִי.

כִּי לַיָּד הַחֲזָקָה, הַגַּסָּה, הַמְיֻבֶּלֶת,

הַסְּדוּקָה וּפְצוּעָה וּבְדָמָהּ מְגֹעֶלֶת,

שֶׁבְּכֹחוֹת אֵיתָנִים, בִּשְׁרִירֵי בַרְזֶל-עֶשֶׁת

מִתְדַּבְּקָה לַפַּטִּיש, נִצְמָדָה לַמַּחֲרֶשֶׁת,

שֶׁבְּלִבּוֹת סַלְעֵי-נֵצַח הַתְּהוֹמָה נוֹקֶבֶת

וּמַדְוֵי יְצִירַת יֵשׁ מֵאַיִן כּוֹאֶבֶת;

הַמְחוֹלְלָה מַעֲשֵׂי בְרֵאשִׁית נִשְׂגָּבִים,

מְפַלְּסָה נְתִיבוֹת בִּנְקִיקִים וַחֲגָוִים,

בּוֹקְעָה צוּר בִּישִׁימוֹן – וּמַיִם יזוּבוּ,

וּמִשְׁכְּנוֹת אֵדֵי-קֶטֶב כָּעֵדֶן יָנוּבוּ.

הַמְרַוָּה בַּזֵעָה הַמְּהוּלָה בְדָמָהּ,

דַּם עֲסִיס עֲלוּמִים, דַּם תַּמְצִית הַנְּשָׁמָה,

הָרְגָבִים הַצְּחִיחִים בְּטַרְשֵׁי-אֲדָמָה;

הַיּוֹצְרָה בְּאַהֲבָה וּבְכָל חֹם הַנְּעוּרִים,

בָּאַהֲבָה הַקְדוֹשָׁה הַסְּפוּגָה יִסּוּרִים,

יִסּוּרֵי גֵו וָנֶפֶשׁ, סְפֵקוֹת, הִרְהוּרִים,

יִסּוּרֵי הַיּוֹצֵר עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָם,

וּמְבַכֶּה חֻרְבָּנָם, וְכוֹאֵב אָבְדָנָם,

וְחוֹזֵר וְיוֹצְרָם בְּמַדְוֵי תַמְרוּרִים

וְחוֹצֵב מִנַפְשׁוֹ פִּי שִׁבְעָה אֶת זִיוָם.

לַיָּד זוֹ הַגַּסָּה הַמְיֻבֶּלֶת,

הַחוֹצְבָה, הַיּוֹצְרָה, הַגּוֹאֶלֶת –

לָהּ הוֹד הַפְּלָאוֹת

בַּבָּאוֹת.

תרפ’ה