לוגו
התגבשותו של דור
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

כיצד מתגבש דור חדש בספרותה של אומה? מהו הצבר התופעות המבדילות, אשר מצדיק הגדרתה של קבוצת יוצרים חדשה כדור ספרותי? כמה דורות ספרותיים פועלים כיום במקביל בספרות העברית? אילו מייחדים דוריים מבדילים בין הדורות הפועלים כיום זה בצד זה בספרותנו? שאלות יסודיות אלה טרם נתבררו במחקר ובביקורת־שלנו, והתוצאה היא שבהעדר מיפוי מבוסס ומוסכם על הכל – מתגלה עד מהרה כל דיון על הספרות העברית כיום, כמיפגש התגוששות בין משוחחים, שכל אחד מהם תוחם ומחלק את היוצרים כראות עיניו ולתועלת השקפתו.

אני מבקש לחזור ולהציע הגדרה למונח “דור ספרותי” וכן הצעת מיפוי לתקופה הספרותית הנוכחית של הספרות העברית – לספרות הישראלית. בעבר הצעתי למפות את הספרות בעזרת שלושה קריטריונים למיפוי.

א. לסמן במונח “משמרת” את תופעת סף־השוני, את ההבדל המינימאלי אשר מצדיק סימון במיפוי הספרותי, ולציין באמצעותו את “התלכדותו של קולקטיב ספרותי חדש, שתכונת הגיל המשותפת – ולפעמים גם מאפיינים ביוגרפיים נוספים – מקבצת יחד את יוצריו”.

ב. לסמן במונח "דור” את תופעת איכות השוני, את הצבר ההבדלים המחולל ברצף של הספרות את התפנית שממנה מתחילה תקופה ספרותית חדשה.

ג. לסמן במונח “תקופה” את משך השוני – את אורך התקיימותו של השוני, בהצבר הבדלים אשר חוללו “דור”, ואשר נמשך מן הדור בשובל של “משמרות” הרצופות לו ומגלות נאמנות לתפניו המהפכנית.

מבלי לחזור על מסכת ההנמקה, הצעתי מספר פעמים לזנוח את שיגרת המיפוי השלטת במחקר ובביקורת – זו של אסכולת הרציפות המוחלטת. אסכולה זו ממשיכה להניח, כי בספרות העברית מתמיד להתקיים ולהשפיע שינוי שהתחיל בה ברבע האחרון של המאה השמונה־עשרה. ולפיכך תפנית החילון שיצר בספרותנו דור ההשכלה עודו מצרף אליו את כל הבאים אחריו כשובל של משמרות.

חולשת המיפוי אשר מוצע על־ידי אסכולת הרציפות המוחלטת היא כפולה: א. היא מביאה תחת כנפיו של המונח “הספרות העברית החדשה” תקופה ממושכת מדי. “טנא הנפילים” של תקופה זו בולע לתוכו ארבע תקופות ברורות למדי: תקופת ההשכלה, תקופת התחייה, תקופת העליות בארץ־ישראל והתקופה הישראלית. מיפוי שאינו מפורט דיו, מתעלם מהצבר של הבדלים בתחומה של הספרות, שהתרבדו במהלך השנים על הבדל החילון, ולאלה אין המיפוי של אסכולת הרציפות המוחלטת נותן ביטוי כל־שהוא. ב. היא כופה עלינו באמצעות מיפוי זה להמשיך ולבחון את הספרות העברית רק על־פי זיקתה אל היהדות, אף־על־פי שזה מכבר מגיבה הספרות העברית למערכות רוחניות נוספות, שהתפתחו בהגות הלאומית בעקבות פריצת החילון של סופרי ההשכלה. סופרי ההשכלה מגיבים, כמובן, לעולמה של היהדות המסורתית. אך סופרי התחייה כבר מתמודדיים עם עמדותיהם הרוחניות של המשכילים ועם נטיות הטמיעה הלאומית שלהם. סופרי העליות מגיבים למבוכת התלישות של קודמיהם ומבססים את כיוון המוצא הציוני, הארץ־ישראלי. וכך, על אף שהכל אמנם עומד בסימן החילון המתמשך מימי ההשכלה ואילך, כאשר אנו מגיעים לספרות הישראלית, תגובתה אל היהדות היא רפויה ועקיפה, וכל כולה עומדת בסימן התגובה להגותה ולערכיה של הציונות.

הצעתי היא על כן לזנוח את המיפוי של אסכולת הרציפות המוחלטת ולאחוז בהצעת המיפוי של הרציפות היחסית – וזו תתאר התפתחות רצופה של הספרות העברית מראשיתה ועד ימינו, רציפות שהיא מעצם ההזדקקות ללשון העברית, לסמליה, לציורי התשתית שלה, למיתוסים הלאומיים שלה, לנושאיה ולקווי ייחוד רוחניים מקוריים שלה. רציפות זו נמשכת כקו ישר, אלא שמדי פעם מתחברת אל השושלת הרצופה הזו חוליה בזווית־פנייה תפניתית, מהפכנית, המגיבה בדרך זו על משך תקופתי, אחיד פחות או יותר במובן הרוחני, שקדם לה. ריבויין היחסי של חוליות כאלה ב“ספרות העברית החדשה” מעיד על תמורות רוחניות תכופות יותר בתולדות העם היהודי בעת החדשה. מכאן גם ההצדקה למיפוי מפורט יותר של הספרות העברית, מזה שמוצע לנו על־ידי האסכולה של הרציפות המוחלטת.

במסה זו אנסה להדגים את סיבות ואופני התגבשותו של דור ספרותי חדש – הוא “דור בארץ”, שלחקירתו אני מקדיש תשומת־לב כט“ו שנים. כמו כן אנסה להבליט את הקשר הבלתי־נפרד בין ההיסטוריה לספרות, כאשר יחסי הגומלין ביניהן משמשים הסבר להתפתחותה של התרבות העברית. ולבסוף: אנסה להצדיק את הצעת המיפוי הבאה: לסמן מתש”ח את תחילתה של תקופה חדשה בספרות העברית, שראוי לכנותה, במקביל לתקופה הישראלית בהיסטוריה של העם היהודי, כתקופת הספרות הישראלית. בפתיחתה של תקופה זו אציע להציב את הדור שיצר את התפנית הרוחנית המייחדת את הספרות שנוצרה בארץ בשנותיה של המדינה – את “דור בארץ”. וכן אציע להסמיך אל “דור בארץ” את שובל המשמרות המתייחס אליו ומקיים את תפניתו: את משמרת הגל החדש, שהתלכד בסוף שנות החמישים ובראשית שנות השישים (אפלפלד, א.ב. יהושע, עמוס עוז, יצחק אורפז, עמליה כהנא־כרמון, דן צלקה, פנחס שדה ואחרים), ואת משמרת הגל הדקדנטי (ואין שום נימת גנאי במונח זה, כפי שאני מציע להשתמש בו), שהולך ומתלכד בספרות הישראלית לאחר מלחמת יום־כיפור (כפותחיה של משמרת זו אני מציע לראות את בעל “זכרון דברים” יעקב שבתאי ואת בעל “שקיעה כפרית” ו“אחרי הגשם” – יצחק בן־נר. ואל ותיקים יחסיים אלה של המשמרת יש להוסיף את הופעות הבכורה של מספרים בשנות השלושים לחייהם: דוד שיץ, יעקב בוצ’ן ואריה סמו).

 

ב    🔗

מספרי תש"ח התגבשו כדור מחולל תפנית בספרות העברית בעקבות מלחמת השחרור. בניסוח עובדה זו אין שום חידוש, והיא מן האמירות המפורסמות אשר מתנסחות בהקשר לכל דיון ביצירת בני “דור בארץ”. אני מייחס לקביעה ידועה זו משמעות שונה. בהצגת מלחמת השחרור כחוויה דורית עיקרית של בני “דור בארץ” מתכוונים הכל לייחס למלחמת השחרור ערך ביוגרפי. טענתי היא שהשפעתה של מלחמת השחרור על בני הדור אינה מתמצה כאירוע ביוגרפי בלבד. למלחמה כחוויה ביוגרפית היתה יכולה להיות השפעה מוגבלת על יצירתם, אלמלא הפכה החוויה הביוגרפית לחוויה אינטלקטואלית עזה כל־כך.

דומה שהשוואה בין השפעת מלחמת השחרור על דור הלוחמים שלחם בה – “דור בארץ” – לבין השפעותיהן של מלחמות ישראל האחרות על דורות לוחמים מאוחרים יותר – השוואה כזו מסוגלת להסביר את ייחודה של מלחמת השחרור כמאורע היסטורי משפיע על הספרות. עובדה ראשונה המבדילה את הכתיבה על נושא מלחמת השחרור, מהכתיבה שהתפתחה לאחר מלחמות ישראל המאוחרות יותר, קשורה בעיתוי התגובה הספרותית לאירוע ההיסטורי. הסיפורים הראשונים המגיבים על מלחמת השחרור נכתבו ונתפרסמו בעיצומה של המלחמה או סמוך מאוד לאחריה.1 הפרש הזמן בין האירוע ובין התגובה הספרותית עליו הוא ממש מפתיע. במלחמות מאוחרות נדרש מרווח של כחמש שנים לפרסומן של יצירות הספרות עליהן. טיפוסית לכך היא מלחמת יום כיפור שפרצה לקראת סיומה של שנת 1973, אך הניבה את ביטויה הספרותי לקראת המחצית השנייה של שנת 1979. תגובה מיידית כזו, שזכתה לה מלחמת השחרור בלבד, יכולה להיות מוסברת לא באורכה של המלחמה ולא בהיותה המלחמה הראשונה, אלא ביכולת הדור לנקוט עמדה אינטלקטואלית מיידית כלפי האירוע ההיסטורי.

הבדל שני בין תגובת “דור בארץ” על מלחמתו, מלחמת השחרור, ובין תגובתם של דורות מאוחרים למלחמותיהם, הוא באיכותה של התגובה. לכל המלחמות האחרות, למלחמת סיני, למלחמת ששת הימים ולמלחמת יום־כיפור, הגיבה הספרות כאל מצבי מלחמה, התגובה היתה רגשית למצבו של אדם בתנאי קרב ולהתנסויות קיצוניות שהלוחם נקלע אליהן במהלך קרבות. התגובה למלחמות אלו משקפת התבגרות פוליטית והתפכחות מהרגלי חיים שהיו מקובלים קודם להן. השפעת המלחמות הללו על הספרות היתה על כן כה קרובה לזו שהיתה להן על החיים בישראל. ויפה להן הגדרתה של העיתונות – “רעידת אדמה” – שקלעה כל־כך לציין בצמד מלים זה את תגובת החיים על האירועים ההיסטוריים. תגובת “דור בארץ” למלחמת השחרור היתה שונה מעיקרה, כי היא היתה תגובה אידיאולוגית, אשר העידה על השפעתה של המלחמה על עולמם הרוחני של בני הדור.

אולם ההבדל המעניין ביותר, בין השתקפותה של מלחמת השחרור בספרות ובין השתקפותן של שאר מלחמות ישראל בספרות שלנו, ייחשף בבדיקת מהימנותה של התגובה הספרותית כמשקפת את האירוע ההיסטורי. הספרות שנכתבה בעקבות כל המלחמות המאוחרות דייקה בעובדות ההיסטוריות. המצבים הבדויים, פרי הדמיון של היוצר, מיוסדים על נתונים עובדתיים של המלחמות הללו. הספרות במקרה זה משקפת את המלחמה מהיבטה האנושי, ותורמת על־ידי כך לאירוע ההיסטורי עדות מהימנה מזווית ראייה של היסטוריוגרפיה יש בה לרוב עניין מוגבל. נאמנות כזו לעובדות ההיסטוריות נעדרת מכתיבתם הספרותית של בני “דור בארץ” על מלחמת השחרור. על אף שמרביתה של הסיפורת על מלחמת השחרור מקפידה להיכתב כסיפורת ריאליסטית, תעלה ההשוואה, בין תיאור המלחמה בספרות ובין נתוניה ההיסטוריים ומהלכיה בפועל, סתירות שאין בשום דרך אפשרות ליישבן.

יתר על כן: הואיל ורוב מספרי “דור בארץ” הסמיכו אותה עת לכתיבתם הספרותית גם כתיבה עיתונאית, מעלה ההשוואה בין שני סוגי הכתיבה את עובדת קיומה של תופעת ההיסט מן העובדות ההיסטוריות במבע הספרותי בלבד. ברפורטאז’ה העיתונאית ובז’אנר הדוקומנטרי מגלים אותם כותבים עצמם, שבסיפוריהם מציגים את מלחמת השחרור באופן כה מוסט מן העובדות ההיסטוריות, נאמנות מלאה למציאות ההיסטורית של מלחמת תש“ח. באנתולוגיה הראשונה מפרי עטם של הכתבים הצבאיים במלחמת השחרור – “בעקבות לוחמים”2 – מופיעות רשימותיהם של משה שמיר, מתי מגד, נתן שחם, מנחם תלמי, שלמה ניצן, מרדכי טביב ואחרים. כתיבתם בז’אנר העיתונאי דבקה למציאות ההיסטורית וטרחה לשקף נכוחה את העובדות המציאותיות של מלחמת תש”ח. ואילו בכתיבתם הספרותית, הבלטריסטית, מתוארת מלחמת השחרור באור כה בלתי־מהימן ביחס לעובדות ההיסטוריות.

 

ג    🔗

בפועל היתה מלחמת השחרור מלחמת מעטים מול רבים, מלחמת חסרי־מולדת באוכלוסיה חסרת זהות מדינית וחסרת ייחוד לאומי, שמצוקתה העיקרית היתה קשורה בדלותה וברמת־חייה הירודה, כתוצאה מסדרי־חיים ומפערים חברתיים שהיו מסורתיים בחברה הערבית. ליישוב העברי היתה זו מלחמת קיום במלוא מובן המלה, ולאחר שואת מלחמת העולם השנייה, היתה תבוסה במלחמה זו עלולה להיות גורלית להמשך התקיימותו של העם היהודי. הנצחון במלחמת השחרור היה מפתיע ומנוגד לכל חיזוי צבאי הגיוני. הוא גם שינה לחלוטין את תנאי הקיום של העם היהודי, והקנה לו לראשונה חיי עצמאות וריבונות מדינית. אולם לא בעובדות היסטוריות כאלה התמקדה הסיפורת שנכתבה על המלחמה הזו.

בכתיבתם של בני “דור בארץ” אין מודגשת תכליתה של המלחמה כמלחמת שחרור לאומית, והיא מצטיירת בשל כך כמלחמה שנועדה בעיקרה לנשל ולבזוז את האוכלוסיה הערבית (יזהר – “חרבת חיזעה”, אהרן מגד – “המטמון”, נתן שחם – “אחר הגשם”, תמוז – “תחרות שחיה” ועוד). מהלך המלחמה אינו מוצג כבמלחמת קיום גורלית, על שום שהתנהלה בין מגויסים חסרי־נסיון ובין לוחמים של צבאות מאורגנים היטב ומצוידים היטב, ועל כן מצטיירת מלחמת השחרור בספרות כמלחמה של אוחזים בנשק ברועים תמימים ובפלאחים שלווים, בנשים מטופלות בטף ובזקנים חסרי־מגן (יזהר – “השבוי”, מתי מגד – “רעי המשורר”, יגאל מוסינזון – “סרג’נט גרין”, נתן שחם – “אחר הגשם” ועוד). הזוטות כה מוטעות, שהן מציירות את המלחמה כמסע צליפות באזרחים ובבעלי־חיים (יזהר – “חרבת חיזעה”, דן בן־אמוץ – “הגמל והנצחון” ועוד).

תופעת ההיסט מתמקדת ביותר בדמות הלוחם של תש“ח, שאינו מוצג כדמות פטריוטית שלחימתו משמשת עד היום מופת להתנהגות בקרב ושעליה מיוסדים מיטב ערכיו של צבא ישראל. בסיפורת תש”ח מצטייר הלוחם ברכות אופיו, בהתלבטותו ובספקנות המכרסמת בעמקי לבו. בהרהוריו הוא נוטה לתבוסה מוסרית ולתחושה חריפה של האשמה עצמית עקב הנצחון הצבאי. הגיבור התש“חי מצוי בסתירה קשה בין חזותו החיצונית הבוטחת והגברית ובין עולמו הפנימי, הרגיש, הרוחני ורודף השלום. ב”ימי צקלג" ליזהר קובי כותב שירים וברזילי סוחב עמו תנ“ך וקורא בו בכל הזדמנות. ב”דרך של עפר" לטביב הגיבור כותב שירים, וכמוהו מעמיד מתי מגד דמות של “רעי המשורר” במרכז סיפורו. בסיפור “משלט שני העצים” ליהודה המאירי מתוארים מפקד המשלט וסגנו. האחד – מוזיקאי, והאחר – קורא נלהב של שירי רחל. ב“קרום האדמה” מעצב נתן שחם דמות של צייר.

הסתירה בין מציאותה ההיסטורית של מלחמת השחרור ובין התיאור הבדוי שניתן לה בכתיבתם של בני “דור בארץ”, חייב מספרים אלה לדאוג כי בסגנון כתיבתם יהיה החיקוי של המציאות מושלם. מכאן נטייתם המובהקת לכתיבה הריאליסטית, שיותר משהיתה לרובם העדפה פואטית, נועד לה התפקיד לקיים את העולם הבדוי שהוסט כל־כך ממשותה של המציאות. גילוי ההיסט בתיאורה של המציאות ההיסטורית מפריך מכל וכל את ההערכה המקובלת, כי כתיבתם הריאליסטית של בני הדור מעידה על התגייסותם לערכים של השעה ולצו ההיסטוריה בימי תש"ח. הסטייה מהמציאות ההיסטורית מוכיחה, כי ניתן להשתמש בחיקויה של המציאות כבתכסיס ספרותי, כדי להעמיד תגובה אינטלקטואלית כלפי ההיסטוריה, כאשר מסרבים לאמץ את עובדותיה.

היתה זו טעות מתודית של הביקורת, אשר ניסתה לשכנע את הקוראים במהימנותם של סיפורי מלחמת השחרור כתעודות היסטוריות. נטייה זו הערימה קושי להפיק מהסיפורת שנכתבה על מלחמת השחרור את תגובתה הרעיונית כלפי ההיסטוריה. מיידיות התגובה, איכותה האידיאית של התגובה והתגלמותה בגילוי של ההיסט אמנם מעידים שהסיפורת על נושא מלחמת תש“ח מכילה תגובה כזו על דרכי התגשמותה של ההיסטוריה. איך ניתן לייחס לתיאור לא־היסטורי של המלחמה ערך של תגובה כלפי ההיסטוריה? התשובה היא, כמובן, שהנסיון להציג מציאות בדויה כתחליף לממשות ההיסטורית, מתבלט כתגובת אי־השלמה עם נתוניה הממשיים של ההיסטוריה. ועל כן גילוי ההיסט בסיפורת על מלחמת תש”ח אינו סילוף של ההיסטוריה, כי אם היסט מכוון של הכותבים, כאמצעי להבעת תגובתם זו. וכך משקף גילוי ההיסט תגובה אותנטית לתחושת הסתירה בין עולמם הרוחני של בני הדור ובין מהלכיה של ההיסטוריה.

 

ד    🔗

הקביעה שמלחמת השחרור הולידה סתירה בין החיים למחשבה, וכפתה על בני “דור בארץ” לשדד את מושגיו, ערכיו ותפיסת־עולמו, מחייבת להגדיר את עולמם הרוחני הטיפוסי עד למלחמת תש“ח. שתי מערכות אידיאולוגיות נתמזגו בתמונת־עולמם של בני “דור בארץ” קודם למלחמה. החינוך הממוסד (ביה"ס) והחינוך הלא־ממוסד (תנועת הנוער) הפגישו אותן בתמונת עולמם של צעירי תש”ח. שתי מסגרות החינוך מיזגו הנחות, שלכאורה השלימו זו את זו, מן המחשבה הציונית ומן המחשבה הסוציאליסטית. שתי מערכות המחשבה ציירו באופן זהה – אף כי לטעמים שונים – את אופן ייסודה של מדינה עברית. ושתיהן טיפחו במידה זהה בבני הדור את הציפייה להקמתה של המדינה העברית בדרכי־פיוס.

הציונות הקלאסית, במשנותיה המשפיעות, ציירה את שובו של העם היהודי לציון כשיבה הנושאת בכנפיה בשורת קידמה מערבית לאוריינט הנחשל, והניחה שהקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל תהיה רצויה גם לאוכלוסיה הערבית, שמעולם לא היו לה יומרות מדיניות. אפשרות של מלחמה כוללת לא נלקחה בחשבון על־ידי הוגיהן של המשנות הלאומיות השונות, הן משום שהם עצמם חונכו על מוסרה שוחר השלום של היהדות, הן משום שהם ספגו לדרך חשיבתם את מושגיו של החינוך האירופי על המזרח, הן משום שאת הפתרונות המעשיים הגו הרחק ממציאותה של ארץ־ישראל (ואותה הכירו באורח מסולף למדי) והן משום שהצלחתה של הפעולה הישובית בארץ־ישראל נטעה בלבם את האמונה התמימה, שכפי שהערבים השלימו עם ייסודן של מושבות, ישלימו ברבות הימים גם עם כינונה של מדינה יהודית.

המחשבה הסוציאליסטית דיברה על היפוך הפיראמידה ועל שוויון סוציאלי במדינה היהודית, אך אשר לעצם השגתה של המדינה המתוקנת הזו האמינה שזו תתאפשר כאשר תיפסק בחישתן של מעצמות בפלשתינא, אשר עד כה סיכסכו, ואף הצליחו בכך, בין האוכלוסיות, שנועדו לחיות בשלום זו עם זו. כאשר יגורשו הבריטים, תגיע שעת ההידברות בין יהודים וערבים. שותפות ודו־קיום יהיו רצויים לערבים במידה שווה כמו ליהודים. שכבת העמלים הערבית תמצא לשון משותפת עם מעמד הפועלים העברי, והם יחברו יחד לכונן מדינה יהודית בארץ־ישראל בלא שפיכות־דמים.

מלחמת השחרור סתרה לפיכך את עולמם הרוחני של בני דור תש“ח וכן את ציפיותיהם התמימות להשגה של המדינה בדרכי־פיוס. הניגוד בין ערכי הפיוס, שעליהם התחנכו, ובין אילוצי המציאות ההיסטורית, שכפו עליהם לאחוז בנשק ולבצע את כל פעולות המלחמה הטיפוסיות: להקשיח־לב ולהמית, לכבוש ולגרש, להתייצב מול כוחות צבאיים סדירים ואף נגד פורעים מקרב האוכלוסיה הערבית האזרחית בערים ובכפרים – ניגוד זה הוליד בהם את הזעם הבלתי־מרוסן כלפי המציאות, אשר כפתה עליהם את השגתה של המדינה באופן כה מנוגד לתקווה שטופחה בהם על־ידי האידיאולוגיה. אכזבה זו בוטאה בפניית עורף לאידיאולוגיה שלא עמדה במבחן ההיסטוריה. ובתופעת ההיסט מעובדותיה ההיסטוריות של מלחמת תש”ח ביטאה הסיפורת של בני “דור בארץ” את תגובת הדור נגד האידיאולוגיה הציונית. רוחניותו של הלוחם, רכות אופיו, מוסרניותו מגלמים אופי שנתגבש ממושגיה וערכיה הבלתי־מציאותיים של הציונות (זו הקלאסית וזו המכונה הציונות הסוציאליסטית). הסיפורים משקפים את העדר היכולת של לוחם תש“ח במלחמה, והם מדגימים בכך את הסתירה שבין האידיאולוגיה הציונית ובין הממשות ההיסטורית של המלחמה. בפועל עמדו לוחמי תש”ח בצורה מעולה במבחן המלחמה, אך עולמם הרוחני קרס בעקבותיה, ולכך הם נתנו ביטוי בסיפוריהם באמצעות הבלטת התבוסה המוסרית.

אין בסיפורי המלחמה של מספרי תש“ח לא שמחת־נצחון ולא גאוות־מנצחים, כי הדור קונן על המפולת הרוחנית הזו. לראשונה נוסחו דברים כה נוקבים ומלאי מרירות נגד הציונות בהסכמה פה אחד שכזו על־ידי בני דור אחד בספרות העברית. “דור בארץ” הכניס באותם ימים את הציונות למרכאותיה, ובפיו הולעגה כמיכלול של מלל עקר, שאינו עומד במבחן החיים ובמבחן האירועים ההיסטוריים. מבחינת איכותה היתה תגובת מספרי תש”ח על המלחמה תגובה אידיאולוגית, משום שאת אכזבתם הטיחו לא כלפי ההיסטוריה, כי אם כלפי האידיאולוגיה הציונית, שלא סייעה להם בימי מבחנה של המלחמה. מיידיותה של תגובתם מוסברת אף היא על־ידי הסתירה המוחלטת בין דרכי הפיוס שטופחו על־ידי האידיאולוגיה ובין המציאות ההיסטורית שכפתה שימוש בכוח הזרוע.

 

ה    🔗

הנה גם ההסבר לשאלה: כיצד מתגבש דור חדש בספרות הלאומית? בצמידות למאורע היסטורי, בעל ערך תפניתי כל־כך כמו כינונה של מדינה יהודית, המחולל תמורה במחשבותיו, בערכיו ובמושגיו של הדור, שהמאורע ההיסטורי הוא לו בחינת חוויה דורית מובהקת, מתלכדים יוצרים בעלי מאפיינים ביוגרפיים זהים למדי סביב ההרגשה, שאין הם יכולים להתמיד ולקיים א הרצף התרבותי שהתקיים עד אליהם, והם מבטאים את מרידתם ברצף זה על־ידי פריצה ממנו ופתיחתו של רצף חדש. סופרי תש“ח התגבשו בעקבות מלחמת השחרור על־ידי התמרדותם בסמכותה של הציונות. הם פרצו מרצף הנאמנות לסמכותה של האידיאולוגיה הציונית שגילו מספרי העליות שקדמו להם. והם הכריזו על פתיחתו של רצף חדש, שהם לו החוליה הדורית הראשונה – רצף הנאמנות למסגרת המדינית של מדינת ישראל. מהפכתם, ככל שהיתה נועזת, בעטה באידיאולוגיה קודם שהיה ביכולתם להציע לה תחליף נאות. מדינה היא מסגרת חיים, אך אין היא עצמה מסוגלת לקבוע כיוון לחיים, ובכך היו טמונים זרעי הכשלון של מהפכת הדור בתש”ח. עובדה היא שמלחמת השחרור כנושא לכתיבתם זכה לחיים קצרים ביותר – לעשר שנים בלבד, ולמעשה פרסומו של הרומאן “ימי צקלג” ליזהר מסמן את מותו של הנושא, כשם שהוא מסמן את האספותם של מספר ניכר של יוצרים אל המחנה הגדול של השותקים בדור זה – אותם סופרים שמיצו בתגובה שבאה בעקבות המלחמה את כל מה שהיה להם לומר כיוצרים, ולאחר מכן לא מצאו לעצמם שום אחיזה רוחנית שממנה יכלו לפנות אל קוראיהם. ואותם מבני “דור בארץ” שהתגברו על מעשה הפזיזות שעשו בנעוריהם, הללו הצילו את נפשם מגורל חבריהם השותקים על־ידי גישושי־שיבה ואף על־ידי חזרה בתשובה גלויה אל האידיאולוגיה הציונית ואל הזהות הלאומית, שאינה מוגבלת להזדהות באמצעות המדינה בלבד.

התגבשותם של מספרי תש“ח כדור ספרותי באמצעות התגובה האחידה על מלחמת השחרור, תגובת הפריצה מעולה ומסמכותה של האידיאולוגיה הציונית, פתחה את תקופת הספרות הישראלית, או: הספרות שנכתבה בשנות המדינה. שתי משמרות הכותבים שנוספו אליהם מאוחר יותר מגלים זיקה מלאה לנפתוליהם הרוחניים – הן לפריצתם והן למאמצי חזרתם בתשובה. הדרמה העיקרית של הספרות העברית בתקופתה הישראלית ממוקדת במעבר הקוטבי מיומרת ניתוק בראשיתה של התקופה לחיפוש מאומץ אחר אפשרות התלכדות מחדש עם הרצף התרבותי, שממנו נעשתה הפריצה בתש”ח, בשלבה הנוכחי של התקופה. קוטבי המהלך מסומנים בשני נושאים מרכזיים בספרותנו בתקופה הישראלית: נושא הבריחה מזה, אל דמות גיבור ואל מצבי־חיים שנותקו לחלוטין מעקת הגורל היהודי ומלבטי הרוח הלאומיים, ונושא החיפוש אחר הזהות העצמית, שמגמתו העיקרית נסיונות התקשרות אל שורשי המוצא הגזעי ואל התרבות הלאומית. נושאים אלה הינם נושאי הכתיבה של בני “דור בארץ” וגם של שתי המשמרות שהחלו בפעילותן הספרותית אחריהם.

מתיאור התגבשותם של מספרי תש"ח כדור ספרותי אני מבקש להסיק שלוש מסקנות, הנחוצות להבנת מצבה הנוכחי וייחודה של הספרות הנכתבת כיום:

א. הספרות בשנותיה של המדינה – הספרות הישראלית – פותחת בעקבות פריצתם של בני “דור בארץ” בתש"ח תקופה חדשה בספרות העברית.

ב. הספרות הישראלית מגיבה על הציונות, על מושגיה, ערכיה ומחשבותיה, ואין היא מגיבה עוד ישירות על היהדות, כדרך שמניחה אסכולת הרציפות המוחלטת.

ג. שלוש המשמרות הפועלות עתה במקביל בספרות הישראלית מחפשות דרכי־מוצא ממוצקתן הרוחנית – מצוקת העדרו של ביסוס הגותי לקיום היהודי בנתוניה הנוכחיים של ההיסטוריה הלאומית.

(מעריב, 1980)



  1. לקט הסיפורים הראשון “בעמדה הקדמית – סיפורים מן המערכה” נדפס בתש“ח, הוצ‘ ניומן, 212 עמ’. הלקט נערך ע”י אפרים תלמי.  ↩

  2. “בעקבות לוחמים” – ספרית פועלים 1949, 360 עמ'.  ↩