לוגו
הצגה עברית ראשונה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(מאה שנים להולדתו של יהודה ליב לנדא)

 

א    🔗

בתולדות ימיה של הספרות העברית בגליציה תופס ללא ספק את אחד המקומות המרכזיים סופר רב־צדדים (מחזאי, משורר, מבקר, מסאי, מספר ואחד מרושמיה הראשונים של תולדות הספרות העברית החדשה), אשר השנה ב־ז' באייר מלאו מא שנים להולדתו.

יל“ל, הידוע בכינויו היל”ל בן שכ“ר, הוא מחבר המחזה העברי שזכה בדורות האחרונים להיות מוצג ראשונה על בימה. מחזה זה, שהוא בכור מחזותיו, עלילתו ודמויותיו לקוחים מהווי הזמן, מתרחש בסמוך להתפשטותה של תנועת חיבת־ציון בגליציה. אגודות לאומיות, אשר נוסדות בערי גליציה, מנסות להקיף את הנוער היהודי. כבכל הארצות האחרות הביאה ההשכלה גם בגליציה לידי התבוללות והתנכרות־למוצא בדור השני או השלישי של המשכילים. הלאומיות נועדה להביא ישועה כפולה: כנגד האנטישמיות – המצוקה הלאומית מצד מחריבינו שמבחוץ, וכתריס בפני מחריבינו מבית – נגד ההתבוללות. בראיית שני תפקידיה של הלאומיות בעת החדשה התחלקו שווה־בשווה אנשי המעשה בישראל עם סופרי ישראל. הראשונים – דוגמת פינסקר והרצל – ראו בלאומיות חומת־מגן בפני שנאת עמי־אירופה כלפינו, שהיא תמידית ומתגברת. והאחרונים – ובכללם אף יל”ל במחזה זה, – סברו שעיקר הסכנה צפויה מצד המחריבים מפנים, ובכוחה של הלאומיות בלבד להציל אותנו מפני חורבן זה במו ידינו.

יל“ל, שהיה בן רבנים (מצאצאי חכם צבי ובעל “נודע ביהודה”, ובנו של משה יששכר לנדא – רב וסופר בזכות עצמו), היה ער לתופעות ההתבוללות. ביומנו הוא רושם מקרים כאלו לזכרון: “נכדו של הד”ר אוגוסט פרנקל התנצר, זה סוף בני המתבוללים, אשר התנכרו לנו ברוחם, יתמכרו לאחרים בגופם, בממונם ובעתידם”. נאומו “ההשכלה החדשה או האסימילציון” – שנשא, בהיותו בן שש־עשרה, באזני החבורה הלאומית בלבוב, חבורת “בית מקרא קודש” (בראשה עמד ד“ר זאב המכונה וילהלם הולצר וכסגנו שימש יל”ל) – עוסק באותו עניין.1

בנאום זה, שנישא לאחר הפרעות בדרום רוסיה, מביע המשכיל הצעיר אכזבתו מן ההשכלה בדורה השני בגליציה, שלא סייעה לביטולה של האנטישמיות, אך הגדילה את ההרס מתוך שהוליכה לקראת ההתבוללות. משנתם של המשכילים בדור הראשון סולפה: “התבוללות זאת לא עלתה על רוחם. ורוח משחית כזה לא עלה עליהם. הם ידעו כי ישראל עם הוא, גוי בארץ” (12), יל"ל תבע לשוב אל הדת ואל השפה, כי הן עתידות לשמש תריס בפני ההתבוללות. בשיר בן שבעה עשר בתים בשם “יש תקוה” הוא מסיים את נאומו, וכך לשון הבית האחרון:

“שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל! לְאַרְצְךָ נָא שׁוּבָה!!”

אָז יֵשׁ לְךָ תִּקְוָה כִּי תֵּשֵׁב שַׁלְאֲנָן;

אָז יִמְלְאוּ פְּנֵי הָאָרֶץ תְּנוּבָה

תְּאֵנָה תִּתֵּן פִּרְיָהּ, פִּרְיוֹ כָּל עֵץ רַעֲנָן.

אָז אֶזְרָח תִּהְיֶה לֹא גֵר בָּאָרֶץ,

חֵילְךָ יָנוּב, אֲסָמֶיךָ יִפְרְצוּ פָרֶץ! –––

באותו נאום, שבו נתנסחה ניסוח פובליציסטי הבעיה האקטואלית של הניגוד בין התבוללות ולאומיות, כבר מקופל גרעינו של המחזה “יש תקוה”, שאף שמו כשם השיר, המתלווה אל הנאום.

 

ב    🔗

בשנת תרנ“ג (1893) נמצא יל”ל, בן העשרים ושבע, בברודי כתלמיד בגמנסיה. שם התכונן לבחינות הבגרות – וסופו נבחן בהן בצורה אקסטרנית. תוך לימודיו המשיך, על אף סכנת הסילוק מן הגמנסיה שהיתה כרוכה בכך, להיות פעיל בתנועה הלאומית, והיה שותף, בין היתר, להקמת האגודה הציונית “בני ציון” בעיר. בראשית שנת תרנ“ג רשם ביומנו: “בין תלמידי ביה”ס שבמחלקות העליונות נפל סער, ותהי רוחם כמרקחה, ורוחם זה העמידם על רגלימו, ליסד חברה, לקשור קשר של אחוה ביניהם להשיבם אל חיק עמם. כל חפצם הפעם להרים נס לאומי ולדגול בשם עם העולם, עם ישראל. אש אמונה ודת החלו להכבות בקרב לבם, ופעם, אם גם עוד בקול דממה דקה, רגש לאומי, ויש תקוה כי לו קם ביניהם איש שהכוח בשפתיו ועז בידיו, הצליח להעיר את רגש זה לקול קורא בכוח”.2 כעבור ארבעה ימים הוסיף ורשם: “הנה החבורה קמה ונהיתה. למעלה מעשרים תלמידי ביה”ס (וגם ה' ליב פלפל וגיסו באו) נאספו לחדר החברה, אשר ישבתי בראשם ואנהל אותם ואשגיח על סדרי היום, התקנות התקיימו מראשן עד אחריתן. ואח“כ בחרו החברים את הועד, אשר יחל בעוד ימים מספר את פעולתו, ויש תקוה כי חברת “בני־ציון” חיה וקימת, ואולי תצלח גם בידה לעשות מה בעד הפצת הרעיון. אבל גם בלתי כל פעולה זולתי כי הוצג “ציון” על דרך עיר בראדי, כבר יש זכות־קיום להחבורה ויש תקוה לאחריתה”. קשה שלא להבחין כיצד הביטוי “יש תקווה”, החוזר בלשונו של ירמיהו, נשנה כמה פעמים ביומן, ומחזיר אותנו אף אל המוטו של המחזה, אשר אמנם לקוח מירמיהו. “ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם” (ל"א – 16). דומה, כי יל"ל נשא בקרבו את התקווה בניסוח לשונו של ירמיהו, והיא היתה לו כאחד המקורות למחזה עצמו.

פעולתה של החבורה התבטאה בעיקר בארגון החגיגות הלאומיות במועדי ישראל. לקראת אחד המועדים האלה, כאשר האגודה החליטה להעלות את זכרו של פרץ סמולנסקין, הטילה האגודה על יל“ל את כתיבת המחזה: “אתמול היתה הישיבה הראשונה להועץ על דבר חג־סמאלענסקין בעוד ירח ימים, והוסכם על אודות סדר החג וכי יערך חזיון בן מערכה אחת בשפת עבר, תמונה מחיי עמנו בהוה בפולין, ועלי נתנה המלאכה לכתוב חזיון כזה ––– לכן החילותי היום בבקר לכתוב את חזיוני זה, וכבר כתבתי את חציו הראשון, לאמר: ז' מחזות, ובלא־ספק יגמר”. כך רשם ביומן בחצות ליל י”ג בשבט. כעבור יומים, בלי ט"ו בשבט, כתב: “היום לפני הצהרים השלמתי את חזיוני בעל מערכה אחת, אשר כתבתי לבקשת ועד החוגגים את שם פרץ סמולנסקין פה בעוד שבועות מספר. את שם בן־ליל זה, כי כתבתיו בשני ימים, פעם בבקר ופעם בלילה, קראתי: יש תקוה. ואם לא אשגה הצליח בידי עד מאד ויצא כעת מעטי בפעם הראשונה חזיון בעל מערכה אחת כתוב פראזית ומחיי עמי בזמן הזה בארץ גליציה. ארבעה גברים שתי עלמות ונער קטן המה המדברים העולים על הבמה”.

צורתו הראשונה של המחזה – מחזה בן מערכה אחת ובו שבעה משתתפים – היתה שונה מזו, שנדפסה כעבור זמן לא רב על־ידי ר' יהודה ליב פלפל – מחזה בן שלוש מערכות ובו עשרות משתתפים, מלבד המקהלה שמאחורי הקלעים.

על תהליך תיקונו של המחזה מסופר ביומנו של יל“ל כדברים הבאים: י”ד באב – “את חזיוני ‘יש תקוה’ לא השלמתי עוד, והתקונים ידרשו יותר עבודה מכתיבת החזיון כלו”. ה' באלול – “הגדלתי את החזיון והוא כעת בעל שלוש מערכות. גם הוספתי מחזות אחדות יפות מאוד ולבי יגיד לי, כי החזיון הזה יעשה רושם על קוראיו כי ידבר רתת על דבר חובת בני העם הזה ובנותיו לקיום לאומתנו, ויך במוסר ודברים יוצאים מן הלב את הבוגדים בעם הפונים לנו ערפם מאי־דעת”.

ישנם תיקונים, שבלא כתב היד של נוסחתו הראשונה של המחזה – והוא לא נשאר בעזבונו של הסופר – אין כל אפשרות לקבוע אותם. אבל תיקונים עיקריים ויסודיים, כגון: שינויים במיבנה או תוספות של משתתפים, ניתן לדעת בעזרת זיהוי המשתתפים בהצגה המקורית.

 

ג    🔗

מספר הדמויות, שהיו במחזה בנוסחתו הראשונה, כאשר הוצג בחגיגה לכבוד סמולנסקין בברודי, היה שבע, וניתן לזהותן זיהוי ודאי בעזרית זיהויים של המשתתפים אשר מילאו את התפקידים.3 בתפקיד הראשי, תפקידה של שולמית, הופיעה בתו של המו“ל של המחזה, שולמית פלפל. קשריו של יל”ל עם יהודה ליב פלפל וביתו החלו מיד בהגיעו לברודי. ר' לייב המכונה ליאו פלפל בחר את הסופר הצעיר אך המפורסם לשמש כמורה לעברית של בתו בת השש־עשרה, שולמית. ביומנו כתב אז יל“ל: “לעת עתה אך הוראת־שעה אחת לי, ואתענג מאד כי העלמה הלומדת שפת־עבר מפי, לומדת ברצון טוב ובכשרון ויש תקוה לעתיד”. “תלמידתי העלמה פלפל תצעד הלאה על דרך למודה, היום בשעה הי”ב מאז החלה ללמוד, החילותי לפרש לה את הפרשה הראשונה בספר בראשית, וכבר יודעת פרטי דקדוק רבים”. “החילותי היום ללמד הלאה את העלמה פלפל, קראנו שירי מיכ”ל". ר' לייב פלפל היה מרוצה מן המורה של בתו וגם העריך את כשרונו כסופר: “ה' פלפל ראה את שירי ‘עם עולם’ וייטב בעיניו עד מאד ויבקשני לתתו לבתו כי תלמוד אותו לקרוא על־פה”. ובאמת, בנשף הקרוב של האגודה “בני ציון”, בחג החנוכה, קראה שולמית פלפל את השיר של מורה: “קריאת שירי על־ידי העלמה פלפל העירה קנאת למוד שפת עבר בלבב העלמות הצעירות”. ידידות אמיצה התפתחה בין המורה לתלמידתו. היא היתה נוהגת לכתוב אליו מכתבים בשעה שנסע ממקום לימודיו בברודי אל בית הוריו בלבוב. הוא רשם לכבודה בספר זכרונותיה שירים, ועוד נזכירם בהמשך־דברינו.

בתפקידה של פולא, ידידתה של שולמית, שיחקה ברתא (ברינדיל) גאלד. היא היתה מידידותיו בלבוב ואחת הבודדות בין עלמות העיר אשר דיברה עברית: “היום בלילה הייתי עם (מיכל) ברקוביץ בבית העלמה גאלד ונדבר עברית ובאמת דברה היטב וצחות, אם גם לא במהירות רבה”. יל“ל כתב עליה מאמר קטן בעיתון האשכנזי “זעלבסטעמנציפציון”, שהופיע בוינה. אף החליף עמה מכתבים, ושניים ממכתביה העביר לידיו של דוד ישעיהו זילברבוש עורך “העם”. פרסום המכתבים עשה רושם גדול. מטעם עלום, אסר האב על יל”ל להשתתף בטכס נישואיה של ידידתו עם בעלה שלמה לצטר. תחת זאת כתב לה לכבוד יום זה שיר “אשר אחשוב אותו בין שירי היותר טובים כי הצליח בידי מאד, ואכתוב אותו על גליון הדור בשושנה יפה (כי שם השיר “העלמה והשושנה”) ומוזהב על קצותיו, מנחת אפריון”. אף היא השתתפה בקריאת שיריו הלאומיים של לנדא בחגיגות שנערכו בברודי, וכך גם הגיעה לקחת חלק במחזה “יש תקוה”.

את תפקידו של בנימין איש־נדיב, התפקיד הגברי הראשי במחזה, קיבל על עצמו מיכל ברקוביץ – איש בוריסלאב וידידו של יל"ל, שלימים נעשה מזכירו של הרצל ותירגם את ספרו “מדינת היהודים” לעברית.

המשתתף הצעיר ביותר בהצגה היה הנער רוטנברג, ששיחק את תפקידו של הנער יצחק. משתתף זה למד עברית מפי יל“ל. יל”ל אף שיתפו בהצלחה בקריאת שיר עברי בנשף חנוכה שנערך בברודי.

חסרה ביומן העדות על ממלאיהם של שלושת התפקידים הגבריים האחרים – האב שהם, אחיו דוד והמאהב המתבולל מאקס־בלעם, ופרופ' דב סדן כתב, כי היו הם האחים אברהם ויצחק רובינזון (הראשון היה לימים מפעילי ההסתדרות העברית ומזכירו של דוד וולפסון, והאחרון היה לימים רופא מפורסם בוינה וחתנו של ירמיהו מוזן; והוא נסמך בזה על עדותם של שני צופים (ישראל וויינלז, רפאל סופרמן).

מנוסחתו הראשונה של המחזה נעדרו, אם־כן, שלוש דמויות: המחבר, שכורסקי והנערה. לקראת הדפסתו נוספו למחזה תמונות ח’־ט' במערכה השנייה ותמונה א' במערכה השלישית. אם נשלוף מתוך המחזה המודפס את התמונות הללו (ובכך את שלוש הדמויות שנוספו) תתקיים עדותו של יל"ל, כי המחזה “ידבר רתת על דבר חובת בני העם ובנותיו לקיום לאומתנו, ויך במוסר ודברים יוצאים מן הלב את הבוגדים בעם הפונים לנו ערפם מאי־דעת”.

בדיקת השינויים, שהוטלו במחזה בידי מחברו לאחר ההצגה בפני קהל, חשובה להבנת אישיותו היוצרת של יל"ל ולהבנת ערכו של הביצוע הממשי של המחזה להמשך יצירתו. שכן ליקוייו הגלויים של המחזה בנוסחתו הראשונה היו שלושה: א) מגמתו השקופה מדי, שנתגלתה בוויכוחים הגלויים על הניגוד בין המתבוללים ללאומיים; ב) העדר האיזון, (אהבתם של שולמית ובנימין איש־נדיב, הנתקלת בהתנגדותם של האב, של פולא ושל החברה), והעדר זה הביא בסופו לריפוי הקשר הרופף בין שתי העלילות; ג) הנאומיות הפאתיטית של הגיבורים, אשר באין דמויות קומיות, העשויות לפוגג אותה, עלולה להביא לידי גיחוך וריחוק הנפש של הצופים.

ליקויים מעין אלו אינם נגלים לו למחבר ליד שולחן הכתיבה ואף לא בשעת קריאה של המחזה לאחר הכתיבה, אך הם מתגלים באופן בולט, ומתחילים להטרידו ממש, בראותו את הביצוע החי מעל בימה. ההצגה העמידה את יל"ל על ההכרח לתקן את המחזה, שנראה לו כמושלם בשעת כתיבתו. התיקונים שהטיל בו לקראת פרסומו, ובמיוחד הכנסת דמויותיהם של נערת הבית ושל שכורסקי המנסה בשכרונו לעגוב עליה, באו להפיג את הליקויים הנזכרים. נמצאת בימת המשחקים מעמידה את בעל המחזה במבחן עצמו.

 

ד    🔗

כאמור, נכתב המחזה משך יומיים, ובמשך קצת למעלה מחודש הוכן להצגה. החזרות בבימויו של לנדא עצמו נערכו בביתו של מר פלפל, שהיה האפוטרופוס של הערב כולו: “המשחקים, אשר יערכו על הבמה פה את חזיוני ‘יש תקוה’, לאמר: חברי הועד החוגגים את רפ”ס (ר' פרץ סמולנסקין) והנשים והילד, כולם כבר החלו ללמוד את מדברותיהם, והיום בלילה התאספו עוד פעם לנסות כוחם ולראות את אשר לפניהם. ויש אמנם תקוה כי יגמרו לשם ולתהלה את החלנו".

מקץ שבוע הוא רושם ביומנו: “(חצות הלילה) הנה שבתי מן הבחינה הראשונה, אשר נעשתה כעת בלילה בבית ידידי פלפל מן חזיוני ‘יש תקוה’. העלמה פלפל הנה כבר דוברת כעבריה, דוברת רק עברית, והאשה לעטצטער למדה כבר גם היא, וגם שאר המשחקים יכינו עצמם בכל כוחם. ובאמת יש תקוה קרובה ובטחון כי יעלה ביד המשחקים עד להפליא. אבל העיקר, הלא זה ‘בנימין’, חסר עודנו”.

אשר לבנימין, הרי קפץ לתוך תפקידו בשעה האחרונה ברקוביץ, שכן במשך החזרות מילא, כנראה, יל"ל עצמו את התפקיד וכמעט שנטל לעצמו את התפקיד גם בהצגה. אולם בשל שתי סיבות נמנע מכך: “אחרי כי אי אפשר לי להקדיש מבחר עתותי ונגד רצון הורי אשר בשמעם תאחזם סער”. ברקוביץ הגיע אל החזרות ארבעה ימים בלבד קודם לנשף: “בערקאוויטץ כבר בא ואתמול עמד למבחן כמשחק את בנימין. אבל לא תעלה יפה, וכעת צר לי כי בחרתי בו, אבל הנעשה אין להשיב, כי כעת אי אפשר עוד למצוא אחר, רק הנשים תעשינה מלאכתן באמונה”.

לנדא מעביד את המשתתפים בפרך: “הבחינות [החזרות] – תעשינה תדיר, אך קשה ללמד נשים ואנשים, שאין ריח כשרון נודף מהם, ללמדם בבת אחת את חכמת ההתחקות הקשה והצריכה לא רק למוד כי אם גם התרגלות על־ידי בחינות רבות”.

מיוסר בכל הייסורים של מחזאי, במאי, ובחלק ניכר מן הזמן גם בייסוריו של שחקן, מגיע יל"ל לערב הנשף עצמו. הכרטיסים לנשף אזלו עוד שבוע לפני המועד. ההתכוננות בברודי היתה מרובה, הן מצד התומכים בנשף ובהצגה והן מצד המתנגדים להם. מזה רגשו רוחותיהם של הלאומיים, אשר ציפו לחידוש שבעניין, ומזה השתדלו המתנגדים לחבל בהצלחת הערב.

ההתנגדות שנתקל בה יל“ל, היתה כפולה. אביו, אשר דאג ללימודיו, שמצבו של יל”ל היה מעורער בהם בלאו הכי, הריץ לו מכתב־תרעומת “היום קבלתי מכתב מאת אבי, אשר ייסרני קשה על אולתי זאת הקשורה עוד בלבי ולא אסור ממנה. ‘שחק ובכה’ כותב לי בשמעו זאת ולא האמין למשמע אזניו. אולי הצדק אתו, אבל מה אעשה, כי לא אוכל לצוות על רוחי לפקוד ללבבי!”. התנגדות אחרת נתגלתה מצד השמרנים, ועיקרם חסידי בלזא, בברודי: “‘העדה הקדושה’ פה, לאמר: החסידים בעלי מחזיקי הדת, הדביקו גליונות קטנים בכתלי בתי־המדרש וברחובות קריה כי 'חבר רשעים ואפיקורסים עושים להם יו”ט לכבוד אפיקורס ורשע רפ“ס, לכן כל איש הירא לדבר ד' ישמור רגליו מבוא בחברתם'. הקול הזה נשמע בימי ערטער כקול חוצב להבות, היום כאוב מארץ יצפצף ואין שומע”.

אפשר שדראמה לעצמה היא סיפורו של יל"ל, המעלה מחזה עברי ראשון בפני הקהל היהודי בברודי, בלחץ הלימודים הקשה של הגמנסיה, בהתנגדות מפורשת מצד משפחתו וחלק מן החברה בברודי, עם צוות לא־מאומן ועם שחקן ראשי כושל, המקבל את תפקידו ארבעה ימים בלבד קודם להצגה.

וכך מתאר יל“ל את הערב, שנערך, באולם מוזיק־פעראיין, במוצאי־שבת כ”ג אדר תרנ“ג: “אחרי הרעש. – נשף חג סמולנסקין הוחג במועדון, והרושם אשר עשה על כל הקרואים הנאספים לא ישכח כה מהר בכל פנות העיר, בפרט מזכרוני לא ימח עולמים. בהיכל הגדול מקושט ומהודר ומלא אור על כל סביביו נאספו אנשים ונשים בחורים ובתולות עד אפס מקום מקצהו ועד קצהו. וממעל לבמת המטיפים תלויה היתה תמונתו של רפ”ס בין נזרי־נצנים וירק־עלים. על כל פנים שמחה גלויה וכמו איש קורא לאחיו: על יום טוב באנו. הקריאות מצאו חן, המנגנים של בית הזמרה הטיבו את לבות השומעים, משאו של ה' שטאנד [הוא קארל, אחיר של אדולף שטאנד – י.א.] לקח לבבות וכולם שתו בצמא את דבריו. ה' היילפערן, הש”ץ הגדול מלבוב, שר והוסיף לשיר לחפץ הקהל, אשר הרעיש את הבית בתרועתו, עד כי בא הרגע, אשר כל עין חכתה עליו לראות וכל אוזן לשמוע, הרגע אשר המסך יורם והחזיון העברי יערך לעיני הקרואים ––– הערכת החזיון ארכה שעה שלמה.ההבמה עשויה היתה בטוב טעם ותראה חדר משכית לכל עין רואה. כסאות רפודים, ספה, ראי, מנים, הכל לפי צורך החזיון. הקטן ראטענהבערג שחק בחן ודעת לשמחת כל רואיו ושומעיו ויתפלאו למראה עיניהם. גם הגברים המשחקים היטיבו לשחוק וימצאו חן ויפיקו רוב רצון, בלתי בערקאוויטץ אשר נואל לסמוך על הנס ובבואו לברודי כבר אחר בזמן ללמוד את מדברותיו על פה ויכשל כפעם בפעם בדבורו למרות כל עמלי כמלחש יושב תחת הסל להיות לו עזר מעט, כי בא במבוכה והביא גם אותי במבוכתו. רק הוא השחית ויחבל מעשהו ויהי לשחוק ויקלקל ג“כ את החזיון, אבל יען השומעים את דבריו לא הבינו והמבינים לא שמעו את קול מיליו, כי דבר בלחש מעט, לא הרבה כה לקלקל כאשר יראתי אני. בפרט כי שתי נשים משכו את עיני כל הנאספים כמו בחבלי קסם עליהם. הלא הנה האשה לעטצטער־גאלד והבתולה פלפל, בפרט זאת האחרונה. העלמה פלפל מלאה את כל הבית בחן שפתיה ונעם שחקה השתוממות עזה ויתפלאו כל הנאספים הפלא ופלא וימחאו כף ויתרועעו. שטאנד עמד כחולם בהקיץ וימהר לנשק אותי מרב שמחתו, ואני גם אני נהניתי הרבה ואנשק את העלמה פלפל על טוב טעמה כי רכשה לבבות ותנחל רב כבוד, ותתקן קלקלת בערקאוויטץ”.

 

ה    🔗

את הצלחתה המיוחדת של שולמית פלפל בתפקידה אפשר לבאר לא רק בכשרון המשחק הטבעי של הנערה, אלא גם בשעת־הכושר המיוחדת שנזדמנה לה לשחק את עצמה בתפקיד שנתחבר במיוחד בשבילה ולפי מידותיה. המחזה “יש תקוה” לא זו בלבד שנכתב בעקבי הזמנה מפורשת, שבה גם נקבעת מגמתו הרעיונית, כעדותו של ר' יהודה פלפל בדברי הקדמתו למחזה המודפס: “לתכלית זאת מלאנו את ידי המשורר הנכבד, הנודע לתהלה בשם היל”ל בן שכ“ר, לכתוב לנו חזיון בשפת עבר אשר תעודתו תהיה נצחון הלאומיים על המתבוללים” – אלא הוא נכתב במכוון גם בשביל צוות המשחקים שהועמד לרשותו של יל“ל, שהכירם מראש, כי הגברים היו חברי הוועד של הנשף לכבוד רפ”ס, שתי הנשים היו ידידותיו והנער היה תלמידו.

ואמנם “יש תקוה” הוא לא בלבד מחזה אקטואלי, “חזיון מחיי עמנו בזמן הזה”, אלא הוא גם מחזה, שרובו מיוסד על יסודות אוטוביוגרפיים. “את שמות האנשים והנשים קראתי בשמות ידועים לי ואשר הצגתים לעיני רואים. ‘שולמית’ – שם תלמידתי. ‘בנימין’ – שם זגל, אשר היה לי פה לסמל, ואותו בחרתי לי למורה ולדובר עזות ומישרים רתת כדרכו”. דמות אחרת, שעוצבה על־פי אישיותו של אדם, שהיה ממכריו של יל“ל, היא דמות של דוד, דודה של שולמית, אשר מגיע לביתו של שהם ביום ארוסיה של שולמית לאחר שירד מנכסיו ונמלט כל עוד נפשו בו מידיהם של הפורעים. דמות זו עוצבה על־פיו של בעל עסק בלבוב, אשר ירד מנכסיו, ונרשם על־ידי יל”ל ביומן בראשי התיבות ד.ה. (כלומר: דוד ה.) עליו כותב יל“ל: “והוא לא ידע כי שמו שמתי בחזיון בכונה כמו שם בנימין זגל”. מכאן שהמערכת היסודית של העלילה ושל הדמויות לקח יל”ל לא בלבד “מחיי עמנו בזמן הזה” כי אם בעיקר מחייו שלו.

בחינת היסוד האוטוביוגרפי שבשתי הדמויות הראשיות של המחזה חשובה מאוד להבנת המחזה “יש תקוה” כשהוא לעצמו, ולהבנת ערכו של המזה הזה במכלול יצירתו הדרמאטית של יל"ל.

בנימין זגל, שעל־פיו עוצבה דמותו של בנימין איש־נדיב במחזה, היה ידידו של יל“ל בלבוב. הלא הוא בנימין זגל, איש זברז', מראשוני הציונים בגליציה ולימים מיריביה, חוקר פולקלור, פובליציסט שנון (וראה מסתו של זלמן שזר עליו). אחותו הלנה איבראל תירגמה ראשונה משירי ביאליק וטשרניחובסקי ליידיש. בסביבת הימים ההם היו יל”ל וזגל פעילים בחבורת “ציון” שבלבוב. כאשר התכונן יל“ל לקראת כניסתו לגמנסיה בברודי, שימש לו זגל כמורה: “ואתמול ביום הראשון החילותי ללמוד עם זגל. מי יודע אם יהיה עתה טוב מאז. אם אצעדה ביתר עז על מסלת הלימודים קדימה”. כעבור חודש כתב: “היום מלא ירח ימים כי אלמוד את זגל את תורת החשבון. גם אוסיף ללמוד אצלו”. כאשר הוחלט לערוך הצגה של המחזה הקודם של יל”ל, “הורדוס” (שהוצג על־ידי להקה מקומית ביידיש), שכל הכנסותיה יוקדשו בשביל יל“ל, סייע זגל לכך שהחבורה “ציון” תקבל את הערב תחת חסותה: “יבטיחני כי הוא ידבר בעדי רתת כי יעשו ככל אשר אוכל לדרוש מאתם”. עד כאן נגמר כל מה ששיקע יל”ל בדמותו של בנימין איש־נדיב מאישיותו של זגל. מעבר לזאת שיקע בו את תכונותיה של דמות הצעיר היהודי האידיאלי – דמות שאותה נשא יל"ל בקרבו כאחת הדמויות היסודיות בעולם הדמויות של אישיותו הספרותית, דמות שאותה עיצב בשלמות לראשונה במחזה “יש תקוה” ומעתה תחזור ותופיע בכל יתר מחזותיו, בין באקטואליים בין בהיסטוריים.

הסכסוך הדרמאטי היסודי בעלילות מחזותיו הוא בין שתי דמויות מתנגדות. כנגד איש האמונה השלם עם עם ישראל, יעודו ואמונתו, והוא גם איש השלמות המוסרית, עומד בשער עמו ונושא באחריות להמשך קיומו ההיסטורי – דמותו של המנהיג הלאומי האידיאלי – מעמיד יל“ל את איש התהפוכות, הממיר את אמונתו ואת כבודו, אם במעשה ממש ואם במחשבה, בנזיד־עדשים. בדמותו של בנימין איש־נדיב נתגשמה, לראשונה במחזותיו של יל”ל, דמותו של המנהיג האידיאלי, והיא דמות שתחזור ותתגשם בדמויותיו של דון יצחק אברבנאל והבעש"ט במחזותיו האחרים.

גם בדמותה של שולמית שיקע יל"ל יותר מאשר את דמותה של שולמית פלפל. בה הגשים את אחת הדמויות היסודיות האחרות של עולמו הדראמטי: את דמותה של האישה האידיאלית. מן הדין לומר, שנטה תחילה לראות בשולמית פלפל הגשמה של דמות זו שנשא בקרבו. ויעידו על דך שני השירים שכתב לה בספר זכרונותיה ואשר העתיקם גם ליומנו:

לְתַלְמִידָתִי וִידִידָתִי, חֶפְצִי לָשִׁיר בִּרְנָנוֹת

יַעַן אוֹתָהּ מָצָאתִי, דְּגוּלָה בֵּין הַבָּנוֹת

וַתְּהִי נָא שִׁירָתִי, לְמַזְכֶּרֶת וּלְמָנוֹת.

אך חשוב ממנו מבחינה זו השיר השני. זהו שיר ארוך, ששמה של שולמית פלפל היה רשום בראשי טוריו. בו כתב בין היתר:

פָּנַיִךְ צִיּוֹנָה לִמְקוֹם תִּקְוָה וּתְחִיָּה,

לִבֵּךְ בָּךְ יֶהֱמֶה לִתְשׁוּעַת הָעִבְרִיָּה, –

פַּנִי לָךְ דֶּרֶךְ, וַעֲלִי נָא הָרָמָתָה!

וְהָרִימִי קוֹלֵךְ לְאַחְיוֹתַיִךְ הַבּוֹדְדוֹת,

לֹא מָכְרוּ כְּבוֹדָן כַּנָּשִׁים הַבּוֹגְדוֹת:

“לִמְדוּ נָא דְּרָכַי אִם אֵשׁ לִבְּכֶן לֹא נִכְבְּתָה!”

מפליא הדמיון שבין היעוד, שהועיד יל“ל לתלמידתו, ובין היעוד שמועיד במחזה בנימין איש־נדיב לאהובתו: “הלא גם תפארתך תהיה על הדרך הזה, גדול ומהלל שם הנשים אשר קמו כאם בישראל, היי גם את לנו דבורה, לא בחרב משכלת כי אם בלב מתנה ובניב שפתים, ובעמדך את לאחיותיך למופת” (24). דברי־השיר מחזירים אותנו אל תמונתה של רחל בנבואתו של ירמיהו, דברי־המחזה מחזירים אותנו אל דמותה של דבורה – ושניהם יחד אל דמותה של האשה האידיאלית בעיני רוחו של יל”ל בדור של התעוררות לאומית. אף דמות זו, דמות המנהיגה בישראל, כדמותו של המנהיג האידיאלי בישראל, תחזור מעתה ואילך בכל מחזותיו.

מה שלא הצליח יל“ל להשיג במחזותיו הראשונים, שהיו היסטוריים כולם (“בר כוכבא”, “אחרית ירושלים” ו“הורדוס”), הצליח להשיג במחזהו האקטואלי “יש תקוה”. אין ספק, שהתלהבות העשייה ויכולת מפתיעה זו לכתוב מחזה שלם במשך יומיים בלבד, אינן תופעות שמן הנמנע להסבירן. שאיפות שרקם יל”ל כבר בכתיבת מחזהו הראשון – אשר לדמויות רוחו – זכה להגשימן לאחר שבשלו בו במחזה זה. וכך הוא כותב במבוא “אל הקוראים” של מחזהו “בר כוכבא”: “אנכי הצגתי בשירי זה: תמונת איש־יהודה צעיר לימים, תמונת ישיש אשר לשמו ולזכרו תאות כל נפש מבני עמנו. ותמונת בת יהודה, להראות במו איך החובה על כל איש יהודה, להיות בן נאמן לעמו ולבלי לשקר נצח בבריתו: בן־כוכב, ר' עקיבא, דבורה או אסתר, המה יתארו לפנינו את החוט המשולש אשר יחזיק את הלאום הישראלי – רוח ותקוה!”. השאיפות לעצב דמויות־מופת, של “איש יהודה צעיר” ושל “בת יהודה”, זכו רק כעבור עשר שנים (הוא פרק הזמן שחלף בין כתיבת המחזה הראשון לבין כתיבת המחזה “יש תקוה”) להגשמתן. עשר שנים הרה יל"ל את דמויותיו אלו, ומה הפלא, אם היה תהליך הלידה קצר כל כך: יומיים בלבד?

 

ו    🔗

יל"ל הוא סופר שקו התפתחותו ניתן לסמן כקו רצוף, שסופו הוא גם שיאו. על כן ניתן לראות בברור, כיצד צומח המחזה “יש תקוה” מהשקפותיו הלאומיות, שבאו לידי ביטוי בנאום הנעורים שלו “ההשכלה החדשה” ובמחזותיו ההיסטוריים הראשונים. המעבר מן המחזות ההיסטוריים אל עלילת־זמנו מציין שלב של הבשלה בעולם דמויותיו ושלב של גיבוש באישיותו היוצרת. האכזבה ממנהיגי דורו, שנחל זמן קצר לאחר כתיבת “יש תקוה”, בעיקר בתקופת שהותו (הקצרה יחסית – כארבע שנים) באנגליה, החזירה אותו אל חיק הנושא ההיסטורי – שם מצא תנחום בדמויות־ענק של מנהיגים, כדון יצחק אברבנאל והבעל־שם־טוב.

מכאן שחשיבותו של המחזה “יש תקוה” הוא לא בלבד במה שהוא המחזה העברי הראשון שזכה להיות מוצג, אלא יש לתלות בו עוד כמה תוספות של ערך:

א) המחזה מלמד על מקורות יניקתה של העלילה במחזותיו של יל"ל, והם שלושה: מן העבר (במחזה “יש תקוה” – חזון הנחמה והגאולה בדמותה של רחל מנבואתו של ירמיהו), מן ההווה (מציאות חייו וחיי העם בתקופת התחייה הלאומית) ומן העתיד (בדמויות המופת של הצעיר והצעירה בישראל, אשר עתידים להנהיג את העם לקראת גאולתו).

ב) המחזה מסמן שלב של גיבוש הנושא העיקרי (ובעצם היחיד) של מחזותיו, שעל פיו נתפשת ההיסטוריה של העם היהודי כעלילת מאבקו של העם על קיומו הייחודי ברוח ובמוסר כנגד פיתויי העמים והתנכלויותיהם, בכוחו של מנהיג בעל שאר־רוח, העומד לעם בשעת משבר.

ג) כמחזה מוצג, זימן המחזה “יש תקוה” ליל“ל שלוש הזדמנויות לא־רגילות בזמנו, כמו גם בימינו: להיות עד־ראייה וגם שותף לכל השלבים והקשיים של העלאת המחזה הכתוב על בימה, לבחון את המחזה וגם לראות את ליקוייו מנקודות ראותו של במאי ולהתמודד עם המחזה כשחקן (בתפקידו של בנימין איש־נדיב עד בואו של ברקוביץ). דהיינו: להיות מחזאי, במאי ושחקן כאחד. פירותיה של היכרות זו עם הבימה החיה יוכרו ביצירותיו של יל”ל ממחזה זה ואילך. ליקויים של מחזות, שמקורם בריחוקו של כותבם מן הטיפול הממשיך בהם, כגון: דיאלוגים מסורבלים ולא־טבעיים, ניצול לא־יעיל של הבימה ושל השחקנים המצויים עליה וכיוצא באלה – ליקויים, שגם מחזותיו הקודמים של יל"ל לקו בהם – ילכו ויעלמו במחזות שכתב, לאחר שעסק בהצגת “יש תקוה”.

 

ז    🔗

יל"ל ראה במחזה גורם חינוכי ראשון־במעלה. כבר במחזה הראשון הוא מסביר לקוראיו מדוע בחר לכתוב מחזה, כי בו מצוי הרוח “להפיח רוח חיים באף עמנו המתהלכים כצל בין בני עמי־הנכר, מחזות אלו יעירו ויעוררו את האהבה, יגדילו רשפיה, יחיו את מתי יהודה, אשר כבר נשכח כמת מלבם זכר עמם, וזכרון ארץ הקדושה. אמנם רב כוחם ורבה תועלתם. ––– לכן שרתי את שיר־חזיון־תוגה זה והפחתי בקרבו רוח לאומי, אולי יצלח בידי לעורר על ידו את האהבה הקדושה לישרון בלבות האנשים אשר רוחם זר לו בימים אלה”.

בשל ידיעת ערכו החינוכי של המחזה, להפצתה ולהעמקתה של הלאומיות, ערג יל“ל כל ימיו להקים בימה עברית, אשר באמצעותה ישיג המחזה את התכלית שיעד לו. כבר ממכתבה של ברתא גאלד אל יל”ל (שיל“ל פרסמו ב”העם" של זילברבוש), שבו נאמר בין היתר: “התענגתי מאד בשמעי מפי ה' ל. את אשר יחשובו ליסד גיא חזיון עברי וגם כבודך יחד עמהם. תקותי חזקה, כי ה' יצליח חפצכם זה בידכם”. – כבר מן המכתב הזה מתגלה, כי שש שנים קודם להצגת “יש תקוה” חלם יל"ל על בימה עברית. עדויות נוספות על שאיפה זו אפשר למצוא ביומנו. לאחר שחזה בשתי הצגות על הבימה היידית בברודי כתב: “שתי פעמים התענגתי בבית־המשחק הזארגוני אשר בברודי, התענגתי לראות כי ישנן בבני עניי ישראל מרגליות המתגוללות באשפתות, יען אין שם להם לבו. העלמות האלה אשר תעלינה על במת המשחקים להציג לעיני הרואים את נשות החיל, רב כח בהן אשר לולא היתה במה כזאת, כי אז נסתרו מעין רואים ולא שם איש עינו עליהן, אך כעת הנן עומדות וצווחות: בנות ישראל נאות הן על־ידי כשרונן ורוחן, אך שעניותן בחנוכן היא מנולתן. עם גדול נחנו וכח רב לנו, אך הכוח הזה נרדם, ורוח העם נבאש”.

בשעה שמכתבו המתנגד של האב, לעסוק בהעלאת המחזה, מגיע לידיו הוא רושם ביומן: “אולי הצדק אתו. אבל מה אעשה, כי לא אוכל לצוות על רוחי לפקוד ללבבי! לו הצליח זה, הלא היה נצח לשפת עבר בפי עלמות על הבמה (ההדגשה שלי – י.א.)”.

המחזאי שבו היה זקוק להתמודדות עם בימה חיה. בינתיים הסתפק בראיית מחזות בתיאטרונם של הגויים: “נוכחתי גם אתמול כי נחוץ לי ללכת פעמים רבות לבית־החזיון, לא רק ללמוד כי אם באופן שתצלח עלי הרוח המתרחק מעלי במבואות האפלים והמטונפים (ההדגשה שלי – י.א.) חשתי בקרבי, כי לו הלכתי רק פעמים שמה בשבוע כי אז כתבתי במהירות וביתר שאת על אחת כמה וכמה”.

יהודה ליב לנדא היה לא רק אחד מן המחזאים הפורים ביותר שלנו (הוא כתב שמונה מחזות), ולא רק אביו של המחזה העברי הראשון שהוצג – הוא היה איש חזון של בימה עברית. ושחוק הגורל הוא, שדווקא איש זה, שזכויות ראשונים כה רבות בתחום התיאטרון העברי נרשמות לזכותו, נשכח על־ידי התיאטרון העברי, שהתנכר למחזותיו.

דומני, שיותר מאשר חובה צריך התיאטרון העברי לראות זאת כזכות לעצמו, בשנת המאה להולדתו של יהודה ליב לנדא, להציג את אחד ממחזותיו. ויש תקווה כי ישוב האב על ידי כך אל גבולו ואל נחלתו.

(מאזנים, 1967)



  1. נדפס בלמברג, תרמ"ג־1833, 32 עמ'.  ↩

  2. מענין להשוות את דמותו של המנהיג האידיאלי בעיניו של יל“ל, שעליו עוד ידובר בהמשך, עם דמות המנהיג האידיאלי אצל ביאליק. בשיר ”על ראש הראל“, שנכתב על־ידי ביאליק בשנת תרנ”ג (היא־היא שנת הכתיבה של שורות אלו על־ידי יל"ל), מתואר המנהיג בדמותו של משה:

    "בשמאלו מטה עז וימינו תאחז לוחות,

    מפניו נגה הוד, לו חגור – במתי עב".

    ואף כי בשיר “מתי מדבר האחרונים” (תרנ"ז) יהיה יהושע דמות המנהיג האידיאלי – מעניין, שבתרנ“ג, כאשר בדמותו של משה רואה ביאליק את המנהיג המושלם, בשנה זו עצמה נכתב המחזה ”יש תקוה" ובו בנימין איש־נדיב, דוגמת משה ההורג איש מצרי שראהו מכה איש עברי, נאלץ לברוח מבית הוריו בעשותו מעשה זהה זהה לזה של משה.  ↩

  3. ראה בעניין זה את מאמרו של מורי, פרופ‘ דב סדן, בספרו “אבני זכרון”, הוצאת “עם עובד” תשי"ד, עמ’ 32־27.  ↩