לוגו
אצ"ג – משורר ההכרה הארץ־ישראלית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

שנים רבות לאחר שאזובים כיסו את מצבתה של השירה האקספרסיוניסטית האירופית, מתבלטת עדיין שירתו של אורי צבי גרינברג כחטיבה מיוחדת בשירתנו, המצטיינת בנוכחות פיוטית כובשת. עובדה זו לעצמה מצדיקה בדיקה ובחינה מחודשת של הקביעה הביקורתית המושרשת, כי שירתו של משורר העבריות הינה ספיחו של הזרם האקספרסיוניסטי האירופי. ומן הדין לזכור: קביעה ביקורתית זו לא נועדה לצרכי סיווג והגדרה של תופעת התבטאות בז’אנר השירה, שעל־פיה ניתן היה לכרוך את השירה המקראית, את “כתר מלכות” של אבן־גבירול ואת שירת אצ“ג יחד עם וולט ויטמן ועם השירה האקספרסיוניסטית האירופית, אלא היא באה לסמן מקורות יניקה, לציין מערכות של השפעה וגם לשער תוצאות צפויות בתכנים, בצירופים מטאפוריים וביסודות ההגותיים של שירי אצ”ג.

גם בימים שהקבלה זו כאילו נתבקשה מאליה, והיא עדיין כללה שבח־מה לשירתו של אצ“ג – כשירה מודרניסטית, שהצליחה להשוות את הקו עם השירה האירופית הנערצת – היתה זו מיוסדת כולה על יסודות רעועים. היא השוותה גילויי־התבטאות מקבילים, כגון: רחבות טורי השיר, הפיגורות הלשוניות החדשניות, מידת החירות בחריזה הסיומית ופריקת עולם של משקלי־השירה,1 אך לא הצמידה השוואה זו אל התכנים, הלוך־הרוח, ההגות וההתכוונות – שהבליטו את קישורה של שירת אצ”ג אל השירה האקספרסיוניסטית כבלתי־אפשרי. והן הטוען לשאילת כלי־הביטוי האקספרסיוניסטיים הללו משירת אירופה דווקא חייב לתרץ, כיצד זה שאל אצ“ג את הכלים ולא נטל יחד עמם את התכנים עצמם; היאך סוחפת שירתו של אצ”ג את הקורא העברי לקראת מהפכה רבת־אונים, תקוות תקומה ורוממות־רוח, בעוד השירה האקספרסיוניסטית מתייצבת לפני קוראיה עם בשורת דמדומים, יאוש, אימה והרס־עולם?

ההבדל המהותי הזה בין שירת אצ“ג ובין השירה האקספרסיוניסטית האירופית, מחייב חיפוש אחר מקורות־יניקה אחרים לשירת המשורר העברי. ואמנם מוחלטות הן העדויות, כי שירת גרינברג יונקת מהשירה הנבואית העברית, שהקדימה את ממזרתה הגויית, האקספרסיוניסטית, בכמה אלפי שנים. מתכניה ומהשקפת־עולמה, וכן מדרכי־הביטוי ומן הטמפראמנט הפיוטי שלה נטל נטילה מודעת. ואשר לזרם הגויי־אירופי, המכונה אקספרסיוניסטי, זה שאל את לבושי־הביטוי החיצוניים של שירת הנבואה העברית, בדרכי עקלקלות, שהם אופייניים להתנהגותה של הספרות, בחילופי תרגומיה, כדי לזעוף את זעם יאושה לאחר מלחמת העולם הראשונה. במלים אחרות: ניתוקה של שירת אצ”ג מן התלות בשירה האקספרסיוניסטית נועדה להציב את משורר העבריות בין ממשיכיהם של ירמיהו ויחזקאל, שאש סיני עצורה בעצמותם, במקום בין חקייניהם של היים, דויבלר וטראקל, שהאפר חונק את גרונם.

 

ב    🔗

עליית אצ"ג ארצה בשנת 1924 מסמנת תמורה מפליגה בשירתו, אגב התוודעות מוחלטת אל נופי המהות הנפשיים של עבריותו. הבחירה בארץ־ישראל ובלשון העברית ציינו גם מתן ספר־כריתות ללשונות הגלות, להשפעותיה של הספרות האירופית ולמושגי הספרות הגויית. היתה זו הולדת חדשה של משורר בן־הזמן עם העומק ההיסטורי של תרבותו הלאומית. זו היתה עיקרה של ההכרזה במאניפסט “כלפי 99”:

תשע מוזות יש לעמים הלועזיים, ולנו – העשירית הנעלמה: היהדות, לנתחיה באור המשיחיות – – – ושירה עברית גדולה, באין דוגמתה באמנות אחרת – – – קרואה לבוא בגבורה מבשרנו הדווי ומדמנו. ויהא שהחרוז יהיה יוצא דופן, בניגוד לחוקי הקלאסיציזמוס הלועזי! – – – וזהו ההבדל הרב בין ה’אני הלירי' של משורר־האתמול, ה’ענוו‘, כביכול, שאינו חותך, ובין זה ה’אני הרועם’ של משורר־ההווי – החותך. לא הבדל זמן בלבד, אלא ההבדל העמוק, הראדיקאלי בעיקר: הבדל מין־האדם. – – – האדם, האחד־המיליוני, מזועזע תמיד; חוזה מבשרו האלוהות, לזו אין שלווה, שומע מדמו את הים – – הוא הנאפוליאון־ קיסר בלי־תגא־על־קדקוד, הכובש מרחקים בגבורה אל־סופית. וביטויו: העולם הזה, כמו שהוא, יומם ולילה, וזהו המחוקק הקובע גם תרבות דיאלקטיקה שירית חדשה – בהתאם לאופי שלו, עמוק בזמן.2

הכרזה זו כללה לא רק הגדרה שונה לתפקיד המשורר, אלא גם הבדילה בברור בין מסורת השירה העברית ובין מהלכה של השירה האירופית. אצ"ג בחר לא לטשטש זאת, ובכתיבתו המאניפסטית גם הבליט את התנכרותו לשירתה של אירופה, כדרך שעשה בחוברת א' של “סדן”: “יש בידיעתי המורא, מה רבה האחריות לכתוב עברית לאחר יחזקאל ומה גדול האושר להיות פייטן עברי, אשר נולד באירופה וכופר בלידתו שם, משום שקול הגזע גבר על הריתמוס הלאטיני. קול העברי הראשון”.3

פניית עורף לאירופה ולתרבותה כתנאי לתחיית העבריות בארץ־ישראל היתה מהיסודות הרעיוניים הבולטים גם בשירתם של משוררים אחרים בדור. מתתיה שוהם מוקיע את תרבות המערב המתנוונת והולכת, שעקדה את אוניו של בן־המזרח. בשלוש השירות המצוינות שלו “קדם” (1922) “אור כשדים” (1930) ו“ארץ ישראל” (1936) הוא חוזה את התחייה האפוקאליפטית של המזרח, שבמסגרתו תחול גם השיבה של היהודי אל מקורותיו הרוחניים: "אלוהי, / רגע קט שכחתי, כי תפקיד־משנה לי במולדת: / לפכח חרפת נכר מדמי נדודי / ולשכרם שוב ולחדש דבר השליחות –”.4 וזו גם מהותה של התמורה בפואמה של יצחק למדן “מסדה”: “היתה חשכת דרכי מוארה: משכנות־ישראל בערו – / ‘הבדלה’ גדולה, אשר הדליקתה יד־גורל / להבדיל במוצאי־עולמות בין ישראל לעמים / – – – הה, תיפח רוחך המטורפת, / תבל זקנה ובלה, / מה עוד תיטיבי ציפרניך הטורפות לאחר ההבדלה?.. / – – – ואני – / עם חצות לילה, במהומת השוקים, / בעוד מחשק את נפשי המתפוררת / בחישוקי־אומץ אחרונים, / ברחתי אל ספינת גולים / ואעל מסדה”.5

אולם רק אצל אצ“ג חייבה ההתנכרות לאירופה ולתרבותה גם התקשרות מודעת ושלמה אל מסורת השירה הנבואית. ואלה דבריו של אצ”ג בהשיר “בארץ הנביאים”:6

הללו לחירות הביטויים בלשון קודש:

לצאת מבתי־כלא המושגים המזורחים כבריונים לבית־דוד!

מהם חוקי האמנות, בתי שיר כבתי כלא לכל העצור בדמי עברי והם כברזל המהתך והם כלבה בבוא דרור לה!

אני שונא תורת גויים באמנות העולמית. תורת בשרי ואלהי וכף־בית אותיות תורתי!

חוקי גזע ישנם: מתן הביטויים באש חזון – כמו שהוא בסוד הנפש, בסוד מסכת העצבים. ובעודף משיחיות בגידי.

צריך לאכול פת־הדווי מאותה עיסה ישראלית, צריך לטבול את הקולמוס בזה הדם היחזקאלי – – –

בדם כל חוזה ישראלי ככה היה זה החזון וכך

הועל זה הביטוי ביסוד הזעם והלבה.

מבין מפלשי אינסטינקטי שירה בוקעה ובין מפלשי אינסטינקטים של אחרים אשלחנה כמו רעם – – –

ברוך יהיה לי ציוויו (של אלוהים) בשס"ה הגידים זה הצו:

– פצותך פה לדבר שיר, כמו מסיני ביטוייך! – – –

הזדהרות גדולה בגוף – – –

סימני־קריאה צעוקים בבשרי כחזיזים: הגברות העולה באקלימה של ארץ הנביאים – – –

 

ג    🔗

השיבה אל מסורת השירה הנבואית הינה מחויבת לא רק מאופיה של הלשון העברית, שבאמצעותה מגיע משורר בן־הזמן אל עומק הזמן של העבריות, אלא היא מוצגת גם כהכרחית מסיבת ההתקשרות מחדש אל ארץ־ישראל. השיר “כמתכונת מולדתי”7 תובע חפיפה בין מתכונת המולדת וגילויי־הביטוי של השיר:

לי נדמה כי ידי מחקה בתיכון נדבכי פיוטי:

לאלהי, שתיכן מולדתי הזאת הסלעית, החולית.

כמתכונתה בחול ובסלע בגי ובהר –

מתכונת מולדת הרוח שלי: ביטויי.

אינני אומן הצמצום ואלוף מיטת סדום,

לכן לא אוכל לכיל בתוך קליפת אגוז קטנה

מאוויי הדם הנגרש.

והנני לומד את תורת הריתמוס מים:

בחרתיך ממורים ים תיכון, למורי בשירה!

ממלח מימיך הן מלח דמי ודמעי – –

סלח, כי נולדתי בטעות לא על חופיך

ושפת עבר לא היתה שפת־אמי, אלא שפת דמי,

ואנוכי נחנקתי מאד שם ביאמבוס הלועז – –

ואני מפריע לישון בזה ריתמוס־הים־שבכתב.

אצ“ג מעלה בבירור את מתכונת הביטוי הנבואי על הביטוי האמנותי המדוד, ובכך הוא מבחין בין השיר העברי־הנבואי ובין השיר האירופי־האמנותי. מול הביטוי הכבוש, השקול והלירי של השיר האמנותי, מציב אצ”ג את תביעת החירות המוחלטת להתבטאות שביסוד השיר הנבואי. “מיטת סדום” לביטוי היא גם שלשלאות־עופרת להכרה. “הכוח הרוחני, היצוק בביטוי, מוכרח להיות גרנדיוזי”, טוען אצ“ג (“כלפי 99”, עמ' מב), שלולא כן האנרגיה הרוחנית הזו מדוכאת עד עפר. סילופה של העבריות הושג בהיסטוריה של העם היהודי על־ידי חילופה של שירת הנביאים בשיר האירופי האמנותי. משך ההשתעבדות ליאמבוס הלאטיני חופף לחלוטין לאורכה של הגלות. השירה היא משל לגורל הלאומי, טוען אצ”ג בשירו "משא על אירופה / משורר ישראל בין הבתרים:8

האפשר כי ירון משורר ישראל שירת תפארת לשקיעת החמה

ולא יעקור ביטויו כנתח מבשרו לבטא אמיתה של כנסת ישראל?

משורר יהודי הירון ביאמבוס רומאי? וטיפת הדמע שלנו ככובד הגלובוס!

חרוזים רחבים. חתחתים בחרוזים! – משל לדרכי ישראל בעולם.

הי! יהיה הרוגז הגדול לריתמוס בהתאם לכל דורותינו המרודים, דברינו בעברית מארץ־ישראל – כדורי דום־דום כל אומות העולם!.. – – –

האומר לדמות גם פייטן יהודי לצפור לועזית –

הקורא הזה קללוהו האלים. – – –

שיקומה של ההיסטוריה היהודית, תחיתה של העבריות וחידוש הקשר בין העם ומולדתו – כל אלה צריכים למצוא את ביטוים בשירה העברית בנטישה מוחלטת של מסורת השירה האירופית ובחידושה של מסורת השירה הנבואית.

יסוד רעיוני זה של יצירתו הפיוטית מסביר את ההתייחסות העשירה והמפורשת של אצ“ג למאפיינים הפואטיים של כתיבתו. נבואה היא תוכן וגם צורה. לכן מחייבת המהפכה העברית בארץ גם את התמורה הקוטבית בפואטיקה העברית. המשורר העברי איננו יכול להתמודד עם המפעל הציוני המתחולל במולדת בכלי־השיר של שנות הגלות באירופה. לשם כך הוא זקוק לשגב הביטוי של הנביאים, ל”ריתמוס של ים“, ל”רון פאר" ל“דיבור השואג, השר הנוזף, לא מתוך רגש אלא מהכרה שלוואי לה הרגש”. בדרישה זו גם התייצב אצ"ג “כלפי 99” הסופרים האחרים:

התלישות ממציאות מדינה עברית בהתהוותה ומאומה אוכלת לחם ושותה מים סתם, מורגשת אצל 99 אחוזים של מאת הסופרים העבריים – כפאר הקלאסיציזמוס. יסוד היצירה הפיוטית והגורם להעלאת־אותיות־בצירופן־לדיבור שבכתב נראים אצל 99 אלו הנ“ל – בשלוות־סטואיקים מעולפת עשן־פאפירוסות. לא שלטון ההווי מהווה אצלם את התוכן הנפשי, לא מאוויי הגוף, כמ שהוא, מצווים מה להגיד, כי אם “הרגש היפה” והיכולת החיצונית – יכולת האצבעות לצור צורה נאה וחסידה. השיר הקטן – המ… ודאי שכך. מותר לאינדיבידואליסמוס לחוגג בהבלטת צפרניו המחוטבות בשם ה”טעם היפה" ולהתפנק לאורך ימים עם “השלמת החרוז”, כאילו אין כל יעוד לשירה העברית דווקא, וכאילו אנו דומים לאיטלקים רומיים שולחי דוגות על המים ופורטי גתיות – מרוב שובע קלאסי; וכאילו אין חוקת המהפכה העברית חלה על סופרי שפת־עבר: להיהפך לאחרים, כאשר חלה החוקה על כל יחיד בשבט־החלוצים הארצי ישראלי.9

לספרות נועדה שליחות אחרת במהפכה העברית: “הספרות אינה תכלית לעצמה; ולא פולחן רוחני לשם רוחניות, אשר אינה גובלת עם הגשמי החם והקולני שבעם־במדינה. – – – הספרות – לתכלית האדם־האומה, הספרות – לטובת האומה־המדינה. בספרות אחרת אין צורך כי אינה אלא תוספת מעמסה בקומפלקס־השעבוד של ירושת גליונות ועופרת־אותיות־למעצבה באנושיות”.10

וגם למשורר העברי זומן גורל שונה. עליו להיות שליחה הנאמן של המהפכה הזו, משורר־מחוקק ונביא בעל הכרה אידיאולוגית אמיצה: “הנה שוב נחתך לעינינו קו־ההבדל בין משורר־הרגש ומשורר־ההכרה. הראשון מרגיש בעת שהוא כותב. הוא עצוב או שמח משום־מה. פעם הדמיון מסייע לתוספת שורה לשורה, ופעם המלה המצלצלת פולטת שכנגדה מלה מצלצלת נוספת; ואילו השכל והחושים מעורפלים. נוגה־הדעת אינו כאן. אבל השני, יודע היטב מה שהוא כותב. הדברים כמעט גלויים, נוגה־הדעת מסייע בהארתו, לדייק בחיפוש־ביטויים או צירופים – באופן יותר הגיוני וממשי – לכל מה שצריך בשעה זו להיאמר”.11

 

ד    🔗

אצ"ג התייצב לפני דורו כמשורר ההכרה הארץ־ישראלית: “אני משמיע ביטוי בניגוד ל’מוסכמות', ככל אשר מצווה הדם האדום שבגופי החברתי, השייך לא לערפל העילאי, אלא: למעבה החברה הזאת שבמערכת הימים והלילות שלה באתי בהכרה לשאת חלק כחלק”.12 והוא הזעיק גם את שאר הסופרים העבריים “להיות ביטויו המוצק, הרב־גוני של הקולקטיב בהתלבטויותיו, במאווייו. האספקלריה לכל מה שמתהווה בתחתית קרקעיתו של האדם־העם בגוף אחד”, כי “הגיע זמן שהאמן העברי יצא מתחומי האמנות הקבועים לתוך הקולקטיב הישראלי להתלבט כמוהו ולהנות בקומפלקס הפרובלמות אשר בחיי העם”.13 הוא הציע ל־99 הסופרים העבריים האחרים לנטוש את ערכיה המסולפים של הספרות האירופית, שמשורריה פוזלים אל הנצח ומצפים לזרי־דפנה מדורות יבואו. מסורת השירה העברית מכירה דיוקן ברור אחד בלבד של משורר: דיוקנו של הנביא, הזועק “מעוצמת מכאובים נאמנים” אל בני דורו ומדרבנם ללוש את צורתו של הנצח.

בני הדור שלי מוצאים חן בעיני – – – ‘נצחיותי’ הספרותית בבא – אינה מעניינת אותי – נצחיות? אני משיג שכזו לא בריחוק הזמן והשטח, אלא בעומק אותו המקום שאני יכול להקיף במבטי ולדרוך ברגלי. נצחיות אני משיג בעומק אותה שעה שבה אני נמצא, באיזה־שהוא מצב גשמי ונפשי, ומסתכל בעיני הבשר.14

ובלעג הוא מתייחס אל איסטניסות זו של האמנים כלפי ההווה וההווי גם בשירו “מסוד המנוצחים”:15

אסימון לכם, פילוסופי הנצח

לחיי הרוח לאחר המוות…

אסימון לכם בעד קמטיי המצח,

ובוחר אני היות גוויה כואבת

לשם הצפורן של אצבעי הורודה

שהיא לי חמודה.


ובוחר אני עונג פשוט ולבן

בשימת כתונת לבנה על בשרי,

שטבל במים ויצא כה טרי –

מאשר היות חלק קוסמי בעפר…

אסימון לכם בעד כל אמרי שפר!


הצגת שירתו של אצ“ג כסניף נידח של השירה האקספרסיוניסטית האירופית הינה מוטעית, משום שהיא סותרת את עקרונות הכרתו כפייטן וגם מטשטשת את המהפכה הפיוטית שחולל בשירה העברית. פועלו השירי של אצ”ג לא בא להשוות את הישגיה של השירה העברית עם זעקת האופנה האחרונה של השירה האירופית. חידושו של הפאתוס הנבואי כצורת־ביטוי להכרה העברית כתוכן, בא לאחות קרע עמוק שנתהווה בשירה העברית בשנות הגלות הארוכות, שבהן נשתעבדה למנגינה הזרה ולאסתטיקה הנוכרית.

אצ"ג גיבש וגם ניסח מסקנה לשירה העברית, ביחס לעתיד התפתחותה, מתוך הבחנה קולעת ביותר על מהפכנותו של ביאליק בשירה זו. על אף שלכאורה “כלפי 99” מתפלמס עם כל היוצרים בדורו של ביאליק, יש לתת את הדעת על הבדלתו של ביאליק לטובה מיתר בני דורו: “הוא (ביאליק) היה ונשאר: הבית הראשון בהדרו במלכות־השירה העברית, אך חברי דורו המאוחרים שותתים שירה עוד בשפת־עבר. הם מניחי־נדבכים לבתי־כנסיות קטנים, כדוגמת אלו שבעיירות־הגולה בשביל ה’מנינים'. הם אינם יכולים להתפלל בציבור שבבית־הכנסת הגדול. הם רוצים להפוך מלכות אחת גדולה, מקיפה של האומה, למלכות יחידים, שאין אחת תלויה בחברתה – – – לחלק את כתר הספרות לכתרים קטנים ולעשות מגבעות בעלות־נוצות־יענה ליחידים – כוהני ‘שפת עבר המהוללה’ – וכך לחיות, כך…”16

אצ“ג לא הבין באותם ימים את פשר שתיקתו של ביאליק. זו נצטיירה לו כהתפנקות בעל־ביתית וכבגידה בשליחות שירתו. אז עדיין לא עמד על המופת באלם שמשורר גוזר על עצמו,17 אותו מופת שיש לו מסורת ארוכה אל בחירי השירה העברית מאז הנביא יחזקאל, ואשר בבוא השנים בחר הוא עצמו לרעום על־ידי כליאת דברו מן הציבור. אולם עד שמצא את עצמו הולך גם בכך בנתיבה המיוחד של השירה העברית, ביטא אצ”ג את התמרמרותו על ביאליק:

למה אדמך, ביאליק, כעת?

ושירי הזעם שלך בחנות!

הם נהנים מזיווך, האחים הסוחרים.

כי כאח האבוד, שטרפו הסער,

היית להם: בדברך ברעם

רבות בשנים, לא נתת לישון.

הם חיכו לבואך ובאת אמנם.

קומה, עוגב השירה העברית!

נגן ניגון הארי בפי ביאליק: – – –

ביאליק הפוך שולחנך הערוך

ובזעם עינים גרש מסובים! – – –

ויצאת בארץ כצאת הארי! 18


אך למעשה חלה אותה תפנית, עקב סיבות ביוגרפיות שונות, אצל שני בחיריה של השירה העברית בתקופתנו. בשירת ביאליק חלה התפנית בשנת 1903, בעקבות שליחותו אל קישינוב. את הפואמה “בעיר ההרגה” יש לקרוא לא רק כתגובה לפרעות קישינוב, אלא כתיאור מעמד התקדשותו של המשורר לשליחותו כפייטן עברי. מאורע זה בביוגרפיה שלו גיבש בו את התודעה ההיסטורית ועשאו משורר ההכרה העברית. בשירת אצ"ג באה התפנית בשנת 1924, בעקבות עלייתו ארצה – שהיתה בשבילו מעמד של התגלות שרשו כפייטן עברי:

יש זריחה מלגו המכרסמת בין עצם לעצם ורוצה לבקוע כמו

בשמים רחבים ולהצית עלי את האש העצורה בנפש.

זריחה הזועקת מלגו להתגלות בחיי

דורות השקועים בבשרם ודמם הכאוב בכמה קרקעות בעולם מצווים

לנכד: עלה ובטאנו, האדם החי! – – – 19

כחמישים שנה לאחר אותה תפנית בשירתו, ובהגיע אצ“ג לגבורות, ראוי להבליט את תוקפה של ההתגרות, שדומה רק העצימה מאז נוסחה ב”כלפי 99“, בשירה הנכתבת אצלנו כיום: “ספרות כתובה עברית, איננה קרויה: ספרות עברית. דברי יצירה כאלו אינם מצטרפים לרכוש־הערכים הביתי של הספרות הלאומית, באופיה הגזעי וביסודה הנבואי; הם בגדר ספרות־התרגום, המובאת מן החוץ בטנא – – – פני השפה החיצוניים בשל עופרת כ”ב האותיות, אינם מהווים עברית מהותית בסוד האותיות”20 זו האחרונה צריכה לשאול את עצמה: כיצד זה שהביטוי הפרוזאיסטי, הדימוי הקונבנציונאלי, התמאטיקה הטריוויאלית ושאר התכסיסים שנועדו להפוך את השיר נקלט ומתחבב על הקוראים, לא עוררו חג ומרד בנפשם. דומה, שלשירה הנכתבת אצלנו כיום חסרה ההכרה העברית, העומק בזמן, הריתמוס הכובש והצו המחייב – שהם הם המרתקים את הקורא אל השיר ועושים שירה ללחם חוקו היומי. חג התוועדות עם שירתו של אצ"ג ראוי לעשותו גם למועד התוודעות אל חוקת השיר העברי.

(מאזנים, 1976)



  1. ראה מסקנות מחקרו של בנימין הרושובסקי: “למרות הצהרותיו של המשורר כתובים שיריו האקספרסיוניסטיים במשקלים מדויקים, ולעומת זאת, הרושם הריתמי הכולל הולם את עקרונות הפואטיקה המוצהרת”. הספרות 1968, כרך א‘ חוב’ מס‘ 1, עמ’ 176–205.  ↩

  2. “כלפי 99”,הוצאת סדן, תרפ“ו, עמ' ל”ח.  ↩

  3. “גליונות לביטוי – סדן”, כסלו תרפ"ה, חוב‘ א־ב, עמ’ א.  ↩

  4. “כתבים” בעריכת ישראל כהן, הוצ‘ אגודת הסופרים ומחברות לספרות 1964, עמ’ 356.  ↩

  5. “מסדה”, הוצאת דביר תשי"ב, עמ' 19 ואילך.  ↩

  6. מתוך “הגברות העולה”, הוצאת סדן, תרפ"ו.  ↩

  7. מתוך “כלב בית”, הוצ' עדים, תרפ"ט.  ↩

  8. השיר החמישי מתוך “הגברות העולה”.  ↩

  9. “כלפי 99”, עמ' ה.  ↩

  10. “כלפי 99”, עמ' י–יב.  ↩

  11. “כלפי 99”, עמ' מא.  ↩

  12. “כלפי 99”, עמ' ל.  ↩

  13. מתוך “מאניפסט לביטוי” בגליונות לביטוי – סדן", חוב' א–ב.  ↩

  14. “כלפי 99”, עמ' כט.  ↩

  15. “אנקריאון על קוטב העצבון”. הוצאת דבר תרפ"ח, עמ' כא.  ↩

  16. “כלפי 99”, עמ' יג.  ↩

  17. ראה המאמר “שליחות האלם בשירת ביאליק”, עמ' 136–145 בספר זה.  ↩

  18. מתוך “כלב בית”, הוצאת הדים, תרפ"ט.  ↩

  19. “כלפי 99”, עמ' טז.  ↩

  20. מהשיר “לחג ההתגלות” מתוך “הגברות העולה”.  ↩