י“ח באייר תש”ט – 17.5.1949

אין עמים רבים בעולם המונים כעמנו היסטוריה שלהם זה האלף הרביעי – וראה זה פלא: עם עתיק־יומין זה אינו יודע הרבה חגים היסטוריים. עד שהתחלנו לחוג, עם קום התנועה הציונית, את חג החנוכה, כחג לאומי, היה לנו בעצם רק חג היסטורי אחד – חג יציאת־מצרים, ששמרנו עליו כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה.

מיעוט החגים בתולדות ישראל אינו רק מפני שבחיי עמנו רבו הצרות והתלאות הרבה יותר מהשמחות, אלא מפני שעמנו נתיחד בהשקפת־עולם שלא היה דומה לה עד זמננו החדש בכל עמי המזרח והמערב, מצרים ובבל, הודו וסין מצד אחד, יוון ורומא ויורשיהם באירופה מצד שני; עמנו לא צפה כשאר העמים הקדומים לאָחור, לתור־הזהב האגדתי בעבר שחלף ללא שוב, אלא הפנה מבטו לאחרית־הימים, לחזון העתיד שבו תימלא הארץ דעה כמים לים מכסים, והעמים יכתתו חרבותם לאתים, ולא ידרש מאדם כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיו.

לא געגועים מחוסרי־אונים ליפעת־עבר מדומה, אלא ציפיה דרוכה לחזון עתיד מתוקן, מתוך מאמצים מכוּונים לקרב את הקץ הנכסף. זו היתה הפילוסופיה ההיסטורית של עמנו, שנעשתה בימינו לפילוסופיה של טובי האנושות. יתכן שזו הצילה את עמנו מכליון, באשר מנעה את כניעתו לתלאות וצרות שבאו עליו במשך דורות ויובלות, ואמונה זו של עמנו בעתיד לא הכזיבה. טרם בא החזון הגדול במלואו, אבל ראינו השנה את ראשיתו, ואנו יכולים מעכשיו ביתר בטחון ואמונה בכוחותינו לפגוש את העתיד.

אולם דווקא עם בוא ראשית החזון – עלינו להיות נאמנים לתפיסת־העולם של עמנו, ויותר מאשר בכל תקופה אחרת אנו מצוּוים להפנות מבטנו לעתיד ולא לעבר.

טבעי היה שנחוג בשנה גדולה זו כמה ימי־זכרון – זכרון הכרזת המדינה, זכרון שחרור טבריה, שחרור צפת, חיפה, ועוד ועוד. אולם אסור ששמחתנו על הימים הגדולים שבאו עלינו ב־16–18 החדשים האחרונים יעלימו מבני עמנו אפקי העתיד. עלינו לשנן לעצמנו השכם והערב, שמלאכתנו לא הושלמה עם הקמת המדינה ועם הנצחונות במערכה הצבאית והמדינית, וכי הקשיים שנתגברנו עליהם בשנה האחרונה הם אפס קציהם של הקשיים המרובים והחמוּרים העומדים לפנינו בשנים הבאות, והדרך למחוז חפצנו ההיסטורי היא קשה וארוכה.

במה נקדם פני הבאות? – במה נבצע השליחות הגדולה והכבדה שהוטלה עלינו עכשיו, כשהועמדנו על סף הגאולה ועל סף מכשולים קשים וסכנות חדשות הכרוכים בחבלי הגאולה?

בשנַים: בתנופה חלוצית ובכוח המדע. רק אם כל איש מישראל ובראשו הנוער שלנו יחלץ למפעלי־הכיבוש הגדולים הקוראים לנו בנגב, בירושלים, בגליל, במרחבי ימים ובמרומי האוויר, ורק אם נצמיד כיבושי המדע והטכניקה החדישים ביותר למעשה שנעשה במשק, בחינוך, בבטחון ובשירותי הבריאות, – רק בשני אלה נעשה המעשה הגדול והקשה הצפוי לנו בעתיד.

וזוהי החשיבות הרבה של המפעל אשר אנו חוגגים היום את פתיחתו – הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית.

מפעל זה קשור עם אחת הדמויות החלוציות הנהדרות ביותר בתולדותינו – עם הדמות האצילה והיוצרת של הנרייטה סאלד, האשה הראשונה בזמן ובחשיבות בתנועה הציונית, לא רק באמריקה אלא בעולם כולו.

מפעל זה קשור עם אחד הארגונים רבי־הפעלים ביותר בתנועתנו העולמית – עם ארגון הנשים הציוניות „הדסה“ בארצות־הברית של אמריקה, שהטביע חותמו בתולדות הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם ובמפעל ההגשמה הציונית בארץ זה כשלושים שנה, ועשתה את השם „הדסה“ לשם נרדף של מסירות יהודית ואקטיביות ציונית מופתית.

מפעל זה קשור עם המאמץ האינטלקטואלי הגדול לעשות שוב את ציון למרכז התורה והדעת, ולהחזיר לעמנו המשתחרר את תארו הנאה ביותר – תואר עם הספר והרוח.

השנה שעברה עמדה בסימן מלחמה. השנה הזאת עומדת בסימן של קליטת־עליה רבתי, וצרכי הבטחון, השיכון וקליטת העולים העומדים, כמובן, בראש דאגותינו. אולם זו תהיה טעות מסוכנת לחשוב שאנו רשאים בינתיים לדחות „מותרות“ מעין אלה של מוסדות מחקר ומדע ומחלקות חדשות לאוניברסיטה. ציבורנו, העם היהודי והעולם כולו, שמעו על העלילות האדירות של צבא־ההגנה לישראל, אולם לא רבים אולי יודעים שעלילות אלה לא היו אפשריות בלי העזרה הנאמנה והמתמידה של כוחות־המדע – במקצוע הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה, הטכנולוגיה, – שיש להם חלק רב בכיבושים הצבאיים שלנו, ובלי השירות היעיל והמופתי של הרפואה שלנו – הרופאים, האחיות, המנהלים, אשר הקימו לצבא שירות רפואי לדוגמה ושקדו על שלומם ובריאותם של לוחמינו. לאוניברסיטה העברית ול„הדסה“ ולשאר מוסדות המדע והמחקר יש חלק לא־קטן ביכלתו המופלאה של צבא־ההגנה לישראל, ושליחותם טרם נסתיימה.

אולם המדע והרפואה דרושים לא לצבא־ההגנה לישראל בלבד. המשימות ההיסטוריות הכבירות המוטלות עלינו – הפרחת השממה ובנין המשק החקלאי והחרשתי, כיבוש הים והאוויר, קיבוץ גלויות ומיזוגן, עיצוב דמות אומתנו המחודשת כאומה יוצרת, מתקדמת, בת־חורין, שתגלם את חזון נביאי ישראל ומיטב תקוות האנושוּת בדורנו – ידרשו דור בריא, חזק, חסון בגופו וברוחו, דור שיוכל להתגבר על כל קושי ומפגע בכוח שריריו, ביכלתו השׂכלית ובעוז־רוחו המוסרי.

מדע־הרפואה בישראל לא יצטמצם בריפוי חולים ובסעד לנגועים – אלא בחיסון גופו של הדור החדש, בעקירת שרשי המחלה והפגעים וביצירת תנאים לבריאות גופנית ונפשית לכל בני העם, איש ואשה, לכל גיליהם, בכל העדות והשבטים. והמדע בישראל יצייד את החקלאי, הספן, הטייס, הדייג, החרשתן, הבנאי, החייל, המוֹרה – בכל כיבושי־המדע הפיסיים, הביולוגיים, הפסיכולוגיים והסוציאליים, למען יעשה כל אחד את עבודתו במכסימום הפריון והיעילות והחריצות, לא לטובת יחידים ומעטים, אלא לטובת הכלל והציבור. כי רק אם נדע לעבור וליצור ולפעול כמעולים וכמתוקנים בעמים, ולא נרפה ממאמצים גם לעלות עליהם, – רק אז נבצע את השליחות ההיסטורית המוטלת עלינו.

וזכות גדולה היא להסתדרות נשים „הדסה“ שביום ל"ג בעומר, הקשור באחד הפרקים ההירואיים ביותר במלחמת־השחרור שלנו, פרק בר־כוכבא, ובשמם של אנשי־הרוח הגדולים ביותר בתולדותינו, בשמות רבי עקיבא ותלמידיו, – שביום זה היא חונכת בירושלים המשוחררת – לפי־שעה משוחררת למחצה – מחלקה חדשה ורבת־ערך: מחלקת הרפואה באוניברסיטה העברית.

תלמידי האוניברסיטה והטכניון וכמה ממוריהם עמדו בשנה הזאת במערכות צבא־הגנה לישראל, לא רק כחיל־המדע, אלא כטוראים ומפקדים בשדה־הקטל. הצבא עשה בזמן האחרון מאמצים לשחרר עד כמה שאפשר מספר גדול של תלמידים למען חידוש הלימודים באוניברסיטה ובטכניון, ובזה שולם חלק מהחוב שהצבא חייב למוסדות־המדע העליונים.

הסייף והספר ירדו כרוכים לעולם, אולם עם־ישראל הגאול יוכיח לעולם שכוחו של הספר עדיף מכוחו של הסייף, ויחסי עמים וגם היחסים שבתוך עם ועם יש לבנות לא על אלמות ודיכוי אלא על אָשיות הצדק והאחוה והשלום, וכיבושי הרוח והמדע ישמשו לא לטבח ולמלחמה ולשלטון עם בעם – אלא ליצירה ולרווחה אנושית ולשלטון על איתני־הטבע בלבד.

מוסדות המדע והרפואה שנבנו בארצנו יהיו פתוחים לא רק לכל אזרח בישראל בלי הבדל דת, מין ולאום, אלא לכל שכנינו עמי־המזרח, – וחלוצי המדע הישראלי יהיו לברכה בכל הארצות השכנות הזקוקות לא פחות מאתנו למכשירי הרוח והמחקר.

ובשם ממשלת־ישראל אני מברך את הסתדרות „הדסה“ ועובדי האוניברסיטה, שמפעלם החדש הנפתח היום יהיה ראוי לשליחותו הגדולה, כלפי פנים וכלפי חוץ, ועם ישראל בכל תפוצותיו יהיה גאה על התורה מציון שתגלם כאחת חזון־הנביאים מלפנים ושיא המדע בימינו.