א' בסיון תש"ט – 29.5.1949
בסיכום הוויכוח בוועידת ההסתדרות 🔗
חברים, לצערי לא יכולתי להיות נוכח במשך כל הזמן בועידה, אבל לא יכולתי שלא לעקוב אחרי כל מה שנעשה בועידה, וביקשתי רשות להעיר הערות אחדות על שני דברים הנוגעים לעבר, שנדונו בועידה זו, ועל ענין אחד הנוגע לעתיד, שבגללו בלבד כדאי היה לכנס את הועידה.
*
הדבר הראשון נוגע לעבר הוא הרכב הממשלה. נמסר לפועלי ארץ־ישראל סיפור מעשה על הרכב הממשלה, שבצמצומו אפשר לנסחו כך: „לאחר שבן־גוריון נתן תשובה שלילית למפ“ם על כניסתם לממשלה, הלך אצל הגוש הדתי, בא אתם לכלל הסכם פרוגרמטי ושלח את המצע המוסכם בינו ובין הגוש הדתי למפ”ם, עם הזמנה להצטרף למצע מוסכם זה. מובן שמפלגה המכבדת את עצמה אינה יכולה להצטרף בתנאים כאלה לממשלה“. זוהי הגירסה אשר פירסם חברי וידידי מהממשלה הזמנית מרדכי בנטוב. הח' בנטוב לא השתתף בדיונים על הרכב הממשלה, ואינני חושד בו שהוא בדה את הדברים האלה, אשר קראתי לפניכם, מלבו. בלי ספק קיבל הדברים האלה מחבריו, ולא רק הוא אלא רבים בארץ קיבלום כך. ועלי להגיד שבגירסה זו שציטטתי אין אף פסוק אחד נכון. לא נכון שנתתי תשובה שלילית למפ“ם; לא נכון שאחר־כך הלכתי אצל הגוש הדתי ובאתי אתו לכלל הסכם פרוגרמטי; לא נכון ששלחתי למפ”ם מצע מוסכם בין הגוש הדתי וביני; לא נכון שהזמנתי אותם להצטרף למצע מוסכם זה. כל הסיפור הזה הוא בדוי.
ב־24 לפברואר שנה זו חזרתי לתל־אביב אחרי מחלה של שבועות אחדים. באותו יום הוטל עלי מטעם נשיא המדינה, אשר נבחר שבועיים לפני־כן, להרכיב ממשלה. בו־ביום הזמנתי את מפלגת הפועלים המאוחדת. השיחות נמשכו שבוע ימים. כעבור שבוע בדיוק קיבלתי אגרת קצרה, חתומה ע“י ריפטין ובן־אהרון, האומרת: „מועצת מפלגת־הפועלים המאוחדת החליטה בתנאים המוצעים לא להיכנס לממשלה“. החלטה זו נתקבלה במועצת מפ”ם ברוב דעות. היו חברים אשר הצביעו בעד כניסה לממשלה בתנאים המוצעים, ביניהם כמה מראשי המפלגה. אבל במפלגה המאוחדת הולכים בצדק אחרי הרוב, לכל הפחות במפלגתם־הם, אם־כי לא תמיד אחרי הרוב בהסתדרות, אחרי רוב הפועלים; והרוב במפלגתם החליט לא להיכנס בתנאים המוצעים לממשלה.
אמסור עכשיו, מה היו „התנאים המוצעים“. בממשלה הזמנית היו 7 מפלגות: מפּ“ם, המזרחי, אגודת־ישראל, הציונים הכלליים, פרוגרסיביים, ספרדים ומפא”י. אינני זוכר אם גם אז כינו את הקואליציה בשם „קואליציה סוציאל־קלריקלית“, בכל אופן זו היתה קואליציה כשרה מבחינת מפ“ם. כשהוטל עלי להרכיב ממשלה, היתה אצלי החלטה, בהתאם למצעה של מפלגת פועלי א”י, להרכיב ממשלה מכל המפלגות האלה ורק מהמפלגות האלה, והתחלתי ממפלגת־הפועלים המאוחדת.
בממשלה הזמנית היו 13 חברים, שנים למפ“ם, שנים ל„המזרחי“, אחד ל„אגודה“, שנים לציונים הכלליים, אחד לפרוגרסיביים, אחד לספרדים, ארבעה למפא”י. בבחירות נשתנה המצב, ויחסי הכוחות בין מפ“ם ומפא”י היו 5:2. היה נראה שיש לנו צורך בממשלה מצומצמת בת כושר־פעולה, ושאפתי לכך שהממשלה תהיה בת שנים־עשר איש: 1+1+1+2+2+5.
*
מיד לאחר הבחירות שידרתי ב„קול ישראל“ וקבעתי 4 תנאים לממשלה החדשה.
התנאי הראשון היה אחריות קולקטיבית. היה ברור לי, ונדמה לי שהיה ברור לרוב הגדול במדינה, שהמשטר של הממשלה הזמנית לא יתכן: אי־אפשר להיות גם בממשלה וגם באופוזיציה. הממשלה אינה צריכה להיות מורכבת מפדרציה של משרדים אבטונומיים, אלא בנויה על תכנית־פעולה מוסכמת ואחריות משותפת.
הדבר השני – מדיניות־החוץ; הדגשתי שממשלה במדינת־ישראל יכולה לעמוד רק על מדיניות־חוץ השואפת: לשלום – קודם־כל בסביבתה, עם הארצות הערביות, וכן בעולם כולו, ולשם כך שוחרת ידידות עם כל המדינות בעולם – במזרח ובמערב.
הדבר השלישי: רוב פועלי בממשלה. לא למען הגשמת הסוציאליזם על־ידי הממשלה הזאת כאשר ניסה אחד החברים ממפ"ם, ערב הבחירות, לפרש מתוך לגלוג את דברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל שהחזון הציוני־סוציאליסטי יתקיים בימינו. הסברתי אז לאותו חבר מעל דפי „דבר“, שאיש מאתנו איננו כל־כך נאיבי לחשוב שבמשך 4 שנות הממשלה הזאת יגשימו את הסוציאליזם; דרשנו רוב פועלי למען הבטח האופי החלוצי של פעולת המדינה ולמען הבטח כיווּן הפעולה ברוח המצע שלנו.
התנאי הרביעי היה שוויון האשה.
לפני שהזמנתי המפלגות השונות, עיינתי מחדש בכל המצעים של המפלגות הבאות בחשבון הקואליציה. במצעה של מפלגת הפועלים המאוחדת מצאתי שני דברי שאין לקבלם בשום אופן: א) צבא לא־אחיד; ב) מדיניות־חוץ המכוּונת להזדהות עם אחד הגושים היריבים בעולם. הודעתי לחברי מפ“ם שלפי דעתי הכריע רוב העם ורוב ציבור הפועלים נגד דעתה של מפ”ם בשני ענינים אלה. ואשר לתיקים – הנחתי שתהיה ממשלה מצומצמת, בת 12 איש, בתוכם חמישה למפא“י ושנים למפ”ם.
לאנשי מפלגת פועלי ארץ־ישראל הצעתי תיקים אלה: תיק ראש־הממשלה ובטחון, תיק עבודה, תיק משרד־החוץ, תיק האוצר, תיק התחבורה. עד כאן. לאנשי מפלגת־הפועלים המאוחדת הצעתי: תיק החקלאות, עבודות־ציבוריות, קואופרציה, בריאות ושיכון. במשך השיחות היו הצעות שונות ומשתנות, ואני מסתפק עכשיו בגירסה האחרונה והסופית. דרשו ממני תיק פנים או תיק־בטחון. תיק פּנים לא יכולתי לתת – לא היה בידי, בטחון היה בידי – אך מנימוקים שלא אסביר פה, סירבתי. דרשו ממני מנהל למשרד־הבטחון – הסכמתי; דרשו ממני מנהל למשרד־החוץ – לא הסכמתי, כי לא יכולתי להסכים על חשבון מישהו אחר. חברי מפ"ם הלכו למועצת מפלגתם בהצעות אלו ולמחרת קיבלתי את האגרת הקצרה שקראתי לפניכם – שבתנאים אלה הם החליטו לא להיכנס לממשלה.
*
ועוד מלים אחדות על דיונים על מפלגות אחרות ועל המצע: המעשיה שפירסם החבר בנטוב, כנראה מפי חבריו, על מצע מוסכם עם החזית הדתית שנשלח לאחר מעשה למפּ“ם בהזמנה להצטרף לממשלה – אין לה שחר. השיחות שלי עם המפלגות השונות, בתוכן מפ”ם, החלו ב־24 לפברואר ונסתיימו בשנים במארס. עם שתי המפלגות, מפּ"ם והציונים הכלליים, לא הצלחתי לבוא לעמק השווה: „הכלליים“ הציעו לי תנאים אחדים שלא יכולתי לקבל, ולא אעמוד עליהם פה. עד גמר השיחות עם המפלגות לא היה עדיין כל מצע מוסכם.
בשיחות עם המפלגות היו דיונים גם על ענינים פרוגרמטיים. לא כל המפלגות דנו אתי על אותם הענינים. הגוש הדתי שאל על עמדת הממשלה בענין הדת. – קראתי להם את הקטע מנאומו של ז. אהרונוביץ ערב הבחירות. קטע זה כלל שני סעיפים, והוא שוּדר ערב הבחירות: א) המדינה תספק הצרכים הדתיים הציבוריים של תושביה; ב) לא תהיה כפיה דתית במדינת־ישראל. נשאלתי על כשרוּת ושבת. הודעתי שנמשיך במדיניות של הממשלה הזמנית. נשאלתי על שוויון האשה. אמרתי להם: יונהג שוויון האשה בכל מערכת החוקים והמשפטים ללא יוצא מן הכלל, ואם על פי המשפט הרבני, אין האשה נאמנה לעדות או לא מגיע לה חלק שווה בירושה – נעשה חוק אשר יחייב את המשפט הרבני ואת המשפט המוסלמי שמצב האשה יהיה שווה בדיוק למצב הגבר בכל דבר, מלבד מצוות דתיות – אנחנו לא נחייב את האשה להניח תפילין. בנוגע לשאר, הודעתי שאני מנסח תכנית־פעולה שתהא נדונה בממשלה, והתכנית בנויה ביסודה על מצעה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל.
היה לי ויכוח עם המפלגה הפרוגרסיבית בדבר אחד בלבד: הוצע לי שנתחייב על ייצוב שכר־העבודה. עניתי בשלילה. הממשלה לא תקח על עצמה הקפאת שכר־העבודה. שכר־העבודה הוא ענין של ההסתדרות ושל פועלי ארץ־ישראל. ממשלה זו אינה לוקחת על עצמה להחרים את הרכוש ולהטיל חובת־עבודה על כולם ולהנהיג משטר סוציאליסטי, ואין זה עסקה של הממשלה לייצב שכר־עבודה. הממשלה תדאג להורדת יוקר־החיים – בלי לפגוע ברמת־החיים של הפועל. הפרוגרסיביים קיבלו זאת.
המצע נגמר אצלי בכתובים רק בשנים במארס. החברים שניהלו אתי המשא־ומתן – גם חברי מפ“ם וגם האחרים – יודעים באיזו מתיחות עבדתי בימים ההם. הייתי מטופל לא רק בהרכב הממשלה. עוד נשארו ענינים חיוּניים מהתקופה הקודמת, וכשר־הבטחון הייתי צריך לתכנן כיבוש הנגב אשר יצא לפועל כעבור שבוע־שבועיים. והמשא־ומתן עם מפ”ם, החזית הדתית, הפרוגרסיביים, מפלגת פועלי ארץ־ישראל, הספרדים, הציונים הכלליים – דרש לא מעט זמן, ולא היה קל גם לשבת ולנסח נוסחאות בשביל תכנית־הפעולה של הממשלה. ורק בשנים במארס השלמתי הניסוח. הספקתי להראות הנוסח רק למספר חברים במפלגתי ומיד שלחתי המצע לחבר יערי, כשנתכנסה המועצה של מפ“ם. ואני רוצה להגיד לחבר בנטוב, שאין שחר לדבריו שהיה מצע מוסכם עם מישהו מקודם; אף אחת מהמפלגות היושבות עכשיו בקואליציה לא ראתה את המצע לפני הישלחו ליערי. ורק למחרת, לאחר שקיבלתי את התשובה הלאַקונית מריפטין ומבן־אהרון שמועצת מפ”ם החליטה לא להיכנס לממשלה – הזמנתי את כל המועמדים לממשלה (שהם עכשיו בממשלה) והבאתי לפניכם הצעת התכנית. איש מהם לא ראה התכנית ולא היה זה מצע מוסכם לפני ששלחתיה ליערי.
לאחר שהתכנית נתאשרה ע"י הקואליציה, הוגשה לכנסת, וכל הארץ יודעת אותה עכשיו. אם היא טובה או רעה – תשפטו אתם. אם היא לא תבוצע – לא יהיה לה ערך, גם אם היא טובה. ואם היא תבוצע – תחרוץ ההיסטוריה משפטה אם היתה נאמנה לדרך בה הלכנו במשך ארבעים שנה ויותר, הדרך אשר הביאה את הארץ ואת ציבור הפועלים עד הלום.
העובדה שהישוב בארץ, גם מחוץ לפועלים, קיבל את הפרוגרמה – איני רואה בה כל פגם, אלא להיפך: יתרון רב. ואין בזה כל חידוש. אני זוכר את הוויכוחים שהיו לנו עם חברים „שמאליים“ שלשמחתי הם עכשיו חברים בהסתדרות הציונית. חברים אלה עשו את הפילוג הראשון בתנועתנו, מפני שפסלו השתתפות הפועלים בהסתדרות הציונית ועבודת הפועלים בעד הקרנות, מתוך טענה אחת הגיונית מאד: הקרן הקיימת לישראל, וכן קרן־היסוד הנאספת ע“י בעלי בתים, מן ההכרח שהיא קרן בורגנית המשעבדת את הפועל. לא יתכן שהבורז’ואזיה תתן כסף לבנות קבוצות. ואם היא נותנת, ודאי שיש כאן מזימה נסתרת. עצם הישיבה עם הבורז’ואזיה היא פסולה. ומדוע נתנה בורז’ואזיה זו כסף להתישבות העובדת, לקבוצה ולקיבוץ – אין עסקי לברר עכשיו. אך זו עובדה. יש איזה הגיון מיוחד בדברים המתרחשים באומה זו – ובארץ זו. לאחר עשרים וחמש שנה הכירו פועלי־ציון שמאל בטעותם ונצטרפו להסתדרות הציונית. ואין זה דבר חדש שהפועלים בארץ מצליחים להנחיל ערכיהם גם לחוגים אחרים ומדריכים את הישוב ואת התנועה הציונית. וראָיה לכך, חברי מפ”ם, שהחליטו לא להיכנס לממשלה זו, יושבים בהנהלה ציונית שיש בה לא רק „קלריקלים“ אלא גם „פאשיסטים“. והם מוצאים, כנראה, שפה משותפת עם חבריהם מ„המזרחי“ ומהריביזיוניסטים. והם ישבו גם בקואליציה הזאת, בממשלה הזמנית. לממשלה הנוכחית יש יתרון אחד – יש לה פרוגרמה מוסכמת ואחריות קולקטיבית. לא שמעתי עד עכשיו שנתגלה פסול בפרוגרמה; הפסול היחיד שמגלים בכל פעם – זוהי השתתפותם של י. מ. לוין והרב פישמן, אבל הם לא היו פסולים כשהחברים בנטוב וציזלינג ישבו אתם – הם אינם פסולים גם עכשיו.
*
דבר שני – פלמ"ח. בענין זה אעשה מאמץ גדול לא להכניס שום נימה פולמוסית, עד כמה שאפשר, אלא אעמיד עובדות על אמיתותן.
פלמ“ח היה פורמציה שונה מכל הפורמציות האחרות, שהיו בהגנה, בשני דברים: א) היא היתה מגויסת תמיד; כל שאר חברי ההגנה התגייסו רק לעת מצוא. ב) מחצית הזמן – מ־8 עד 12 יום בחודש – בעבודה, ומחצית הזמן – מ־8 עד 12 יום בחודש – היתה קודש לאימונו בנשק. מפני כך היתה החטיבה המאומנת ביותר בהגנה. גם כאשר הקימו עוד חטיבות חדשות, – מקודם פו”ש ואח“כ חי”ש – לא הגיעו לדרגת האימונים והיכולת של הפלמ“ח, כי רק שעות מעטות מזמנן נתנו לאימונים. היחידות של הפלמ”ח, לפני הפלישה ולפני הקמת המדינה, מילאו תפקיד מיוחד, בהגנה על הדרכים, בהגנה על ירושלים, צפת, נקודות הנגב ועוד. וכל מי מהם שזכה להשתתף בפעולה זו – מותר לו להתגאות על כך כל חייו. ראיתי אותם לעתים תכופות בעבודתם. הייתי נוסע לירושלים ורואה איך הם שומרים על הדרכים, חשופים ליריות האויב, באיזו פשטות, צניעות וגבורה התנהגו בכל התנאים ובכל הנסיבות. וכל חיי לא אשכח זאת, כמו שכל חיי לא אשכח את „השומר“ או את הגנת תל־חי.
עם הקמת המדינה ועם הפלישה של צבאות סדירים עברה שעתה של ההגנה; היינו זקוקים לצבא ראוי לתפקידו גם באימונו, גם בציודו, וגם בסדריו. לא היה קל להקים צבא בן־לילה ותוך כדי מלחמה. אבל לא היתה לנו ברירה. היה הכרח לעשות זאת. ואלמלא היו לנו מצד אחד המפקדים הוותיקים של ההגנה והרוח של ההגנה (ואני מונה את הפלמ"ח בתוך ההגנה), ואלמלא היו לנו מצד שני היחידות הצבאיות שלחמו במלחמת־העולם השניה בתוך הצבא הבריטי, ובעיקר הבריגדה העברית – לא היינו מצליחים להקים צבא, ואיני יודע אם מדינה זו היתה קמה. הקמת המדינה והפלישה באו כרוכות יחד באותו יום – והיה הכרח להקים צבא. והצבא היה שלב גבוה מזה של ההגנה על כל הפורמציות שלה, החל מ„השומר“ וסיים בפלמ"ח – גם בציודו, גם באימונו, וגם בארגונו. בתקופה ההיא הוטל דבר הבטחון עלי, לפני פרוץ המלחמה – על־ידי התנועה הציונית, ועם הקמת מנהלת העם והממשלה הזמנית – על־ידי הממשלה הזמנית. כשהוצע לי תיק־הבטחון בממשלה הזמנית התניתי תנאי (בידעי לפני מה אנו עומדים), שאקבל עלי שליחות זו רק אם הצבא שאנו נקים יהיה צבא אחיד, כפוף כולו אך ורק למרות אחת, שוויון פנימי, עם מעמד שווה לכל חייל, לכל יחידה. תנאי זה נתקבל. ורק בתנאי זה קיבלתי עלי את התיק בממשלה הזמנית.
איני רשאי עדיין לספר כל מה שקרה בשנה זו. ואולי יש לי משהו לספר שאיני צריך להתבייש בכך. אבל יש דברים שהשתיקה יפה להם כי הסכנה טרם חלפה. איני יודע אם המלחמה נסתיימה. וגם אם נסתיימה – יש דברים שהשתיקה יפה להם לעת־עתה. ודברי משום כך לא יהיו ממַצים. בתקופה הראשונה לקיומו של הצבא שימשו בערבוביה סדרי ההגנה וסדרי הצבא, אם־כי עשיתי כל המאמצים לקיים משטר חדש – משטר של צבא הכפוף למדינה, ולא משטר של הגנה־במחתרת הכפופה למעשה לעצמה. לפי הרגל ישן כינו יחידות צבאנו בשמות פרטיים. שמות אלה של יחידות, כמו השמות ראובן, שמעון, או לוי לחיילים, לא היה בהם שום תוכן נפרד ומהות צבאית מיוחדת. כל היחידות היו שוות; לכל היחידות ניתן אותו אימון ואותו ציוד. דבר זה אני רשאי וחייב לגלות פה, וזאת חייב כל אדם מישראל לדעת. גם עכשיו אין לנו עוד צבא כהלכה, במובן האמיתי של המלה. על זאת אני עומד בכל השיחות שלי עם אנשי המטה ומפקדי־הצבא. אין מקימים צבא בן־לילה. אבל נעשה מה שאפשר היה לעשות בימים הטרופים ההם, והיחידות בצבא היו שוות זו לזו, ולא ניתן סטטוס מיוחד לשום יחידה, לא בגלל עברה ולא בגלל עתידה. חל שינוי: במקום הגנה בלתי־ליגלית – קם צבא כפוף למדינה. חל שינוי גם בתוך אותה יחידה שנקראה בשם פלמ“ח. לפני הפלישה היתה יחידה זו מורכבת בעיקר מחברים ותיקים של פּלמ”ח אשר קיבלו במשך שנתיים ולפעמים גם במשך שש שנים אימון מוגבר ומאומץ. עם הגיוס הכללי השתנה ההרכב של פלמ"ח. רוב אנשיו היו מגויסים חדשים, כרוב החיילים בכל היחידות האחרות שגויסו מקרוב. רובם היו אנשים חדשים, ולא היה הבדל ביניהם ובין יחידות אחרות, מלבד השם והמסורת. ומסורת ביחידות צבאיות זה דבר חשוב. זוכר אני, כאשר הייתי בגדוד קלעי־המלך בלגיון היהודי, ניסו הקצינים להסביר לי שלא היה בעולם ובאימפריה הבריטית גדוד כל־כך חשוב כמו קלעי־המלך. אותו דבר נאמר, כמובן, בכל גדוד וגדוד, ובצדק. כי כל גדוד צריך להתגאות בשמו, בארגונו, בשירותו ובמעשיו.
אולם אצלנו קרה משהו משונה. נמצא גוף פוליטי מחוץ לצבא אשר לקח עליו אפיטרופסות על חטיבות פלמ“ח. אינני רוצה להיכנס לבירור, מדוע ולשם מה. אבל מוכרח אני לערער בכל כוחי המוסרי על דבר אחד מגונה. עם הכרזת אפוטרופסות זו נעשו נסיונות לייחס כל הכיבושים וכל הנצחונות וכל הגבורה וכל הדם השפוך ליחידות של פלמ”ח. עלי לציין בסיפוק רב, שאנשי פלמ"ח עצמם לא עשו זאת אף פעם. זאת עשו אנשים מחוץ לצבא (אמנם אנשים אלה אינם מחוץ לוועידה הזאת). לסלוף זה אין כפרה. אפשר ללמד זכות על כל מיני יחסים וסימפטיות. אבל אין להפלות בין דם לדם. אציין רק דוגמה אחת.
סללנו בשעת המלחמה כביש לירושלים וניתן לו שם ברברי „כביש הגבורה“. לצערי, לא שאלו אותי על השם. אילו שאלו אותי, לא הייתי מרשה שם כזה. לא משום שלא היתה גבורה בסלילת הכביש הזה, אלא מפני שיש בשם כזה משום צעקנות והתהדרות בגבורה. אין אנו צריכים להשתמש בשמות רברבניים כאלה. אבל מישהו רצה לקרוא לכביש בשם אחר, בשם „הראל“; אילו שאלו אותי, הייתי מתנגד גם לשם זה, כי במתן שם זה יש כוונה לייחס את כל הזכות בעלילות כביש זה לחטיבה אחת של פלמ"ח, ששמה היה „הראל“. יש בכך משום עושק דם שנשפך של חטיבה אחרת שקדמה ל„הראל“, במעשה־גבורה זה, חטיבת־שבע.
היום, 29 במאי, מלאה שנה לאחת המערכות הטראגיות והמכריעות ביותר במלחמה הזאת, – המערכה על לטרון. אתם זוכרים עוד מה קרה לירושלים לפני הפלישה ועם הפלישה: הפגזה, מצור, רעב. אינני צריך להאריך בזאת. פרשת הסבל של ירושלים ידועה לכל אחד. היתה סכנה איומה לקיום ירושלמים והיה הכרח לקחת „נוֹבוֹבּרנצים“ (טירונים), שזה רק ירדו מאניה, יחד עם עוד מאומנים ולשלחם ללטרון. לא היו גם במלחמתנו הרבה מערכות טראגיות ודראמטיות כאלו. לא בהרבה הזדמנויות אחרות נתגלתה גבורה כזאת. ראיתי את הדברים בעיני. בראש המערכה עמד אדם יקר ודגול, לא ארצישראלי, שלצערי הרב נפל. קראו לו – סטון. שמו האמיתי היה מרכוס. חטיבה זו לא כבשה את לטרון, אבל היא הצילה את ירושלים, כי הלגיון מוכרח היה להפנות את כוחותיו שהרעישו את ירושלים – לעבר לטרון. חטיבה זו עשה עוד דבר אחד: פתחה את הדרך שקראו לה „בורמה“. היא כבשה את בית־ג’יז ואת בית־סוסין. אני מניח שיש פה חברים אשר „רכבו“ לירושלים לא בכביש „הגבורה“, אלא בדרך־בורמה, כאשר היו מורידים ומעלים בחבלים ובמיתרים ובכל מיני מעשי אקרובטיקה את המשא, והירידה והעליה במדרון התלול היו בהן משום מעשה־נסים. דרך זו נכבשה תחילה על־ידי חטיבת־שבע.
חטיבה זו נתנה הרבה קרבנות. דמה היה שותת. והיה הכרח לקחת אותה מחזית לטרון. שלחנו למערכה זו חטיבה אחרת – חטיבת „הראל“. גם זו הסתערה על לטרון, נתנה קרבנות, ולא כבשה את המקום. אבל מערכות אלו הצילו את ירושלים.
נזדעזעתי כולי כאשר ראיתי שמישהו רוצה לגזול מחיילים יהודים, ששפכו דמם, את מעשה־גבורתם ולייחס מה שהם וחבריהם עשו – רק ליחידה של פלמ“ח. נסיון זה הולך ונמשך, ועד היום הזה מנסים לייחס את כל מעשי־הגבורה רק לחלק מאלה אשר השתתפו בעשייתם. אני מוכרח להגיד למען האמת: אנשי פלמ”ח לא היו שותפים למעשה העושק והקיפוח הזה. זאת עשו אנשים מהחוץ, אינני יודע למה.
אותה חטיבה שהזכרתי תחילה אין לה להתבייש מפני איזו חטיבה אחרת שהיא במלחמה הזאת, לא במלאכתה בלטרון ולא בשחרור הגליל. מסרתי, במועצת־המדינה הזמנית, ביום 17 ליוני 1948, אחרי המערכה בלטרון, מה שעשתה החטיבה בכיבוש בית־ג’יז ובית־סוסין ואיך החלה סלילת הכביש החדש לירושלים. והנה נמצא עתון, החושב את עצמו לעתון פרוליטרי ולאפוטרופוס של פלמ"ח, ומחק את שמה של חטיבה זו. אבל שם זה, כמו שמותיהן של החטיבות, לא ימָחק מההיסטוריה! לכולן יש חלק בגבורה שגילה צבא־הגנה לישראל. ולכולן חלק בחולשות שגילה, וחולשות נתגלו בכל החטיבות. אני יודע זאת לא פחות ממישהו אחר היושב באולם הזה. אני מכיר גם גבורותיה של כל אחת מהחטיבות וגם ליקוייה.
*
כשהקימונו צבא אחיד ומשטר וסדר צבאי, היה קיים מימי המחתרת דבר שלא הבינותי כל הזמן לשם מה הוא בא – המטה הארצי המיוחד של פלמ“ח. נסיתי להסביר לעצמי הדבר, שאלתי וחקרתי חברים שחייבו קיומו של המטה הנפרד – ולא שמעתי אף נימוק אחד המתקבל על הדעת. מטה זה לא היה בו שום צורך צבאי, לא לגיוס, לא לאימון, לא לציוד, לא לאפסנאות, לא להשתתפות במערכות. במשך חדשים השלמתי עם קיומו, כי רציתי ללמוד ולהבין – עד שנתברר לי ללא צל של ספק, כי אין כל צורך במטה זה לא לצבא כולו ולא לפלמ”ח בפרט, – אלא למישהו מחוץ לצבא. אבל אין הצבא חייב להחזיק מכשיר שאינו דרוש לכלל – לא למדינה ולא לצבא, אלא לאיזה גוף פוליטי. נתברר לי – וזאת אשר הודעתי לא פעם ברבים – שאין הבדל בין חטיבת פלמ“ח ובין חטיבה צבאית אחרת, ולא תיעשה שום הפליה לטובה או לרעה – כי בצבא כל החטיבות שוות. וכל סלף של ציטטות מדברי לא יועיל. שמעתי חבר אחד שציטט כאן דברי שלא היתה להם שום שייכות לענין, ודווקא הפסוק האחד השייך לענין – אותו לא ציטט. הודעתי שכל עוד מצב הבטחון של מדינת־ישראל לא יאפשר הפחתת צבאנו, לא תפורק שום חטיבה של פלמ”ח, כאשר לא תפורק שום חטיבה אחרת, ושהמטה הכללי של צבא־הגנה לישראל ידאג לחטיבות פלמ"ח כמו לכל החטיבות האחרות, וכל דבר שיש בו משום טביעת צביון מפלגתי ליחידה צבאית– הוא פסול ומסוכן. אחת ידעתי: או שיהיה לנו צבא אחיד הכפוף כולו למדינה ורק למדינה, ואז אולי נעמוד; ולא – לא נעמוד. עוד יהיו אצלנו ויכוחים, וברוכים יהיו הוויכוחים על אופי הצבא, מבנהו, חינוכו ודמותו. אבל דבר אחד ברור ולא נתון לוויכוח: עם העומד בסכנה כזאת כאשר עמדנו אנחנו – יוכל להתגונן רק אם יצליח לגייס את כל הכוחות שבעם ויטע הרגשה בלב כל איש בצבא שהוא שווה לכל איש אחר בצבא – במעמד, בזכויות, בכבוד, בהערצה ובחיבה. אחרת – לא יגלה את הכוח הפנימי הדרוש לעמוד במלחמה. אין עומדים בקרב רק על פי צו, גזירה, פקודה ומשמעת. נחוצה רוח, ומבלי שכל חייל ידע שהוא שותף שווה־זכויות־וחובות – אסור לגייס אותו. משום כך ראיתי באחידות הצבא, בשוויון כל החיילים, ביחס שווה לכולם, בביקורת שווה לכולם, בהערצה שווה לכולם, כאשר מגיע להם – תנאי יסודי ליכולת עמידתנו.
*
ניסו לומר, שיש חטיבה אחת – וזוהי פלמ“ח, כמובן – שיש לה מונופולין לחלוציות. כידוע, אני „מפרק ערכים חלוציים“, „מוכר את המדינה לאימפריאליזם“, „משרת את הבורז’ואזיה“ וכו' וכו'. אין בדעתי לסתור השמצה זו, שאיני יודע אם בעליה מאמינים במה שהם אומרים, ולא אגלה פה יחסי לחלוציות, אולם אני קובע עובדה: בצבא לא היתה שום יחידה, פלמ”ח או לא פלמ“ח, שעסקה בדבר אחר מחוץ למלחמה ואימונים. לא היתה שום יחידה בצבא שעסקה בעבודה. מזמן שאנשי פלמ”ח גויסו לצבא לא עסקו עוד בעבודה, לרבות אותו חלק בפלמ“ח שלפני הגיוס עבד במשקים. לא רק הפלמ”ח, אלא גם בני המשקים, בני המתישבים, נעקרו ממקומם ונשלחו לצבא, ואיני יודע שום יחידה צבאית שיש לה מונופולין לחלוציות.
עם כל היותי „אויב מושבע של החקלאות ושל החלוציות“, ידעתי שאיננו יכולים להתעלם, גם בתוך המלחמה, מצרכי ההתישבות. בשם כל ארגוני הנוער נשלח אלי מכתב – זה היה ב־10 לאבגוסט 1948 – ובו כתוב:
„הנידון: חבר גרעיני התישבות ילידי 1931
בקשר לדיון המתנהל בצבא על עתידם של חברי הגרעינים ולאחר התזכירים שנשלחו אליהם, נתקיימה היום פגישת מזכירויות התנועות אשר סיכמה מחדש את עמדת התנועות בעד הקמת מסגרת מיוחדת לגרעינים אשר איננה קשורה לחטיבה צבאית כלשהי, פרט לאימונים – אם יוחלט על כך.
ובאשר לעתידם הקרוב, הוחלט לתבוע את הוצאת הגרעינים למשקי ההתישבות יחד עם הבנות, ובמקרה של המשך אימונים – לשמור על שלימות הגרעינים ולא לפרקם להתמחויות צבאיות בחטיבות השונות.
אנו עוקבים בחרדה אחר התפתחות הדיונים, וחוששים להתפרקות הגרעינים, ומבקשים מכם לדון ולהתערב בדבר באופן תכוף ומידי ולהזמיננו לדיון זה.
בשם תנועות עקיבא, עזרא, מכבי הצעיר, צופים, התנועה המאוחדת, הנוער העובד, השומר הצעיר,
המחנות העולים“.
על מכתב זה עניתי:
„אני מאשר קבלת מכתבכם מים 10 באבגוסט בדבר גרעיני התישבות ילידי 1931. מגמתכם לשמור על גרעיני התישבות לצרכי התישבות קרובה, היא ביסודה נכונה. ומשרד־הבטחון יתן למטה הצבאי הוראות בנידון זה. מובן מאליו שכל עוד לא נסתיימה המלחמה – צרכי המלחמה והנצחון קודמים לכל. אבל בלי הכרח ברור אין לתת לפורר גרעיני־התישבות. ומשרד הבטחון מקבל ברצון את עמדתכם להקים מסגרת מיוחדת לגרעינים, שלא תהיה קשורה לחטיבה כלשהי. יהיה צורך, אחרי חופש של שבוע לגרעיני־התיישבות, להמשיך באימונים במסגרת של נוער חלוצי לוחם, ויאחזו בכל האמצעים לשמירה על שלימות הגרעינים, עד כמה שאפשר בתוך תנאי המלחמה“.
לצערי לא היה הדבר אפשרי במאה אחוזים. היה זה באבגוסט, אחרי ההפוגה השניה, ידעתי כי עוד צפויות לנו מערכות. ואמנם, כעבור זמן באה המערכה הראשונה בנגב, המערכה בגליל והמערכה השניה בנגב. ואף־על־פי־כן נעשו מאמצים, מתוך דאגה להתישבות הקרובה ולנוער החלוצי, לשמור על הגרעינים האלה. ואני שמח לציין שבזמן האחרון מילאו הגרעינים האלה של הנוער החלוצי הלוחם (נח"ל) תפקידים חשובים של עבודה והגנה בנגב.
בשם הממשלה תוכנס בקרוב לכנסת הצעת־חוק אשר תחייב כל נער ונערה בישראל מגיל 18 ללכת לשנת־שירות, אשר בחלקה – רק 3–4 חדשים – אימונים צבאיים, וברובה הגדול – 8–9 חודשים – הכשרה חקלאית. שנת־שירות זו תקיף כל נער ונערה בישראל ללא יוצא מן הכלל. כל הנערים השייכים ומוכנים ללכת להתישבות־ספר, להתישבות של בטחון, ישלחו אחרי שנת־הכשרה למקומות־התישבותם. האחרים ישארו בצבא עוד לשנה של אימונים, פרט לאלה אשר יתנדבו לחיל־האוויר, לחיל־הים או לחיילות אחרים אשר תקופת־השירות בהם היא יותר ממושכת.
*
ומלים אחדות לענין אשר היה צריך להיות הדבר המרכזי בתנועתנו בשעה זו – קליטת עולים בחקלאות. איני יודע, כמה כל באי הבית הזה – אולי מלבד יוצאים־מהכלל מעטים מאוד – מאוחדים אחדות מלאה – ואחדות מלאה היא אחדות לחיים ולמוות – בשאלת־השאלות של קליטת עליה. אולם חוששני שלא רבים מיצו במחשבתם את כל הקשיים האיומים הכרוכים בקליטת עליה גדולה. כאשר הוקמה הממשלה הקבועה התחלתי לעסוק קצת בבעיות אלו. עד אז הייתי נתון כמעט רק לעניני הבטחון, הייתי ראש־הממשלה רק על גבי הנייר; בפועל הייתי שר־הבטחון בלבד. עם הקמת הממשלה הקבועה ועם שינוי התנאים הפוליטיים בארץ במידה מסוימת, נאלצתי לעסוק גם בבעיות אחרות, חוץ מבעיות המלחמה, וקודם־כל בבעיות קליטת העליה. וראיתי בפני איזה קשיים איומים אנחנו עומדים; כי לא באסיפות ולא בהחלטות קולטים עולים – ועלינו לקלוט מאות אלפים עולים בארץ קטנה ובזמן קצר. אולם בכל־זאת לא נבהלתי – אם־כי יש ויש בקשיים האלה כדי להפחיד מפני טעם אחד: ידעתי שאין לנו ברירה, שזה צו הגורל. לא נבהלתי כשם שלא נבהלתי שנה ושנתיים קודם, כאשר ידעתי שאנחנו עומדים בפני התקפה של צבאות־ערב, ולא מפני שהייתי גיבור, אלא מפני שידעתי כי אין לנו ברירה אלא לעמוד בתמצית יכלתנו.
לדעתי, קליטת העליה היא בשבילנו לא פחות מכרעת מאשר הדיפת הצבאות אשר באו להשמידנו. לא נתקיים אם לא נקלוט עליה גדולה. אבל אין זו מלאכה קלה. כל אחת מן הבעיות של קליטת עליה גדולה יש בה מהמכביד מאוד. קודם־כל יש לשכן העולים, ועוד לפני התחלת העליה הגדולה חסרו לישוב הקיים למעלה ממאה אלף חדרים. לכל 200 אלף עולים צריך להקים לפחות 60 אלף יחידות־שיכון. ואם חדר יעלה, כמו עכשיו, אלף לירות, הרי הסכום הדרוש לשיכון עולים בשנה אחת מגיע ל־60 מיליון לירות. והיכן נקים מחנה כזה של בתים? איך נספיק? הנוכל לבנות בקצב עצום ומהיר כזה? ומי ימצא ההון הדרוש? עברו כבר למעלה מחדשיים מאז הקמת הממשלה, והבתים עדיין אינם, ובהבטחות ובמשאלות טובות אי־אפשר לשכּן עולים. ואף־על־פי־כן אני רוצה להגיד לחברים: הטיפול בבעיה הזאת, הברורים, החקירות, החיפושים שנעשו מאז, המשא־ומתן עם כל הגורמים השונים, בארץ ובחו"ל, וביחוד באמריקה, הפיגו הרבה מהמורא הגדול שהיה מוטל עלינו. נתברר תוך הבירורים והחיפושים שיש סיכוי לבנות יותר בזול, ולא על חשבון הפועל; ויש סיכוי לבנות בקצב הרבה יותר מהיר, ובממדים הרבה יותר גדולים, כאשר עוד לא הסכּנו בארץ, כאשר עוד לא ראינו אולי בשום ארץ אחרת, ויתכן שגם נשיג חלק מהאמצעים הדרושים לכך. הבתים עדיין אינם, ויש עוד צורך בבירורים ובחיפושים ובמאמצים ענקיים פה ובגולה כדי שיתקבלו אלפים ורבבות של בתים. ואני מקווה שיגיע הזמן הזה.
בבעיית השיכון יש דבר אחד אשר יקבע את גורלנו בעתיד, וגם יעצב דמותנו החברתית, המוסרית, הכלכלית – בחירת מקום השיכון. הדבר הזה יחרוץ גם את גורל הבטחון; והבטחון – אסור להתעייף מלחזור על זה – גם אחרי הנצחונות שלנו יהווה השאלה החמורה ביותר של קיום מדינת־ישראל. עד עכשיו היינו הולכים אחרי הסטיכיה. היכן היינו משכּנים עולים או היכן החזקנו בתי־עולים? – בסביבת הערים והמושבות הגדולות. הקימונו את השיכון על חוף־הים המערבי. ואם נקים את ששים אלף יחידות־הדיור הראשונות לעולים בצורה כזאת – אנחנו קובעים על־ידי כך את גורלה של הארץ; אנחנו נבנה קרתגה חדשה, נקים משכנות עוני ודלות, לכלוך וזוהמה, בטלה, חטא ופשע, נפקיר את אדמתנו, נעקור את העליה ממקומות־החיוּת שלנו – מעבודת האדמה.
מה ענין חקלאות אצל בטחון?
איני מניח שאין פה אף חבר אחד, היודע קצת את ההיסטוריה של מלחמתנו אשר לא יכיר איזה תפקיד במלחמה הזאת מילאו הישובים טירת־צבי, יחיעם, גוש־עציון, משקי הנגב, המשקים בדרך לירושלים, חולדה, קרית־ענבים, מעלה־החמישה ואחרים. לא היינו מגיעים לצבא־הגנה לישראל בלי עמידת־הגבורה של המשקים. הפרשה הזאת לא נגמרה עדיין, ואם נגיע, חלילה, לפרשה שניה הרי זו תהיה חמורה פי־כמה מהפרשה של 1948. לא נעמוד מבלי שיהיה לנו ישוב חקלאי על גבול הלבנון וסוריה, במסדרון ירושלים ובמרחבי הנגב. גם האדמות לא יעמדו לרשותנו ללא התישבות. לא מספיק לכבוש אותן בחרב; גם הגושפנקה של או"ם לא תספיק לנו. ידעתי, לא נוכל לשלוח להתישבות חקלאית את כל מאתים אלף העולים אשר יבואו אלינו במשך שנה. אבל אם לא נמצא דרך לשלוח אחוז מכסימלי, ומיד, לחקלאות, יקבע הדבר את דמותה וגורלה של הארץ. ומדוע אני עומד על „מיד“? כי לא נוכל להשהות הרבה זמן את שיכון העולים, ולא נוכל להחזיק רבבות אנשים במחנות, גם אם יהיו לנו מחנות כהנה וכהנה. אנחנו מוכרחים לשכּן בהקדם האפשרי את העולים. ואנחנו נתבעים מהתחלה לאזן את איכלוס הארץ על כל חלקיה. לא נחזיק את הגליל ואת הנגב על־ידי יחידות־צבא, אלא על־ידי ישובים אשר יקומו שם במספר מספיק ובמהירות הדרושה. מעולם לא היתה כל־כך הרבה אדמה בידינו כאשר יש עכשיו; ומעולם לא עמדנו בפני המבחן הגדול של יכלתנו לחזור לאדמה. עד עכשיו עשינו התישבות חקלאית טיפין־טיפין, ותלינו את הקולר בשלטון זר; ש„לא נותנים לנו“, „אין אדמה“, „הארץ סגורה, יש גזירות של הספר הלבן“. כיום אפסו כל התירוצים. ההיסטוריה כאילו אומרת לנו: שאפתם להתישבות, ליצירת מולדת, – הנה הזדמנות, תראו את כוחכם!
ומה קרה? – במשך שבעים שנה קם לנו מפעל חקלאי לתפארת, אשר כמוהו לא קם בתנאים כאלה בשום ארץ בעולם; אדמת המולדת נגאלה סוף־סוף, והאדמה זועקת למתישבים כאשר לא זעקה אף פעם, והנה באו מאות אלפי יהודים, ואלה אשר נתנו את חייהם, את כשרונם, את אהבתם לבנין החקלאות, אינם שומעים את זעקת־האדמה. אני פונה לחלוצי ההתישבות החקלאית לא מפני שאני רוצה לשחרר את הממשלה ולהסיר מעליה את האחריות. כשעמדתי אחרי הקמת הממשלה על הקשיים הרבים הצפויים לנו, קינאתי לא־פעם באלה שאינם בממשלה. ואני אהיה האחרון שאשחרר את הממשלה מאיזו אחריות המוטלת עליה כדין, אבל תפקיד זה אינו לשלטון בלבד. התישבות חדשה זקוקה לעזרת המתישבים הוותיקים. אנחנו ביצענו מהפכה גדולה, אבל אין זו אלא הקדמה. אנחנו עוד בראשיתה של המהפכה האמיתית. את השתרשותנו בארץ הזאת כמעט שעוד לא התחלנו. כל מה שעשינו אינה אלא התחלה ראשונה. אבל יש התחלה: הגליל אינו שומם כארץ־אדום בנגב, – יש ישובים חקלאיים בגליל; העמק איננו שומם; עמק־הירדן איננו שומם; שומרון אינה שוממה. – בכל האזורים האלה יש ישובים יהודים. אבל עד עכשיו לא זינק הרצון החלוצי של הישובים האלה ללכת אל רבבות העולים ולהגיד להם: בואו להתישבות אתנו! וכש„עוכר ישראל“ כמוני, הזעיק לפני חדשים אחדים מתוך כאב־לב את אנשי־העמק וקרא תגר על שאננותם – התריעו נגדי שאני מזלזל ופוגע בחלוצים ובהתישבות העובדת. אמנם משהו נעשה: המושבים העבירו מאות עולים לכפרים נטושים; הקיבוץ המאוחד גם הוא התעורר ליזמה, שאינה מספיקה, אמנם, לדעתי; אבל ערכה אינו קטן כלל: הוא רוצה לסדר חבורות־עולים בתוך משקיו. יש להעריך את עוז־הנפש המוסרי שיש ביזמה זו. כי קיבוץ זה, כמו שאר הקיבוצים – חבר הקבוצות והקיבוץ־הארצי – אָמון על דבר גדול מאוד: על עבודה עצמית ועל התישבות שיתופית. והוא מוכן עכשיו להקים חבורות של עולים ולהכניס אותם למשקיו, – גם שלא כחברים, – ולטפל בהם כאילו היו חברים, לספק את כל צרכיהם, ואם, אחרי שנה או תשעה חדשים, לא ירצו להישאר במשק – להעניק להם הענקה כספית בעד עבודתם. כאמור, זוהי התחלה חשובה, אבל לא מספיקה, כי היא מצמצמת מראש את מספר אלה אשר יוכלו ללכת לחבורות אלו. בישיבה עם חברי מזכירות הקיבוץ, בה הודעתי כי הממשלה חייבת לתת כל העזרה הכספית, הפוליטית והמוסרית להתחלה זו, הוכחתי כי הרבה עולים לא ירצו ללכת לעבודה על יסוד השוואת תנאי העבודה. והרי גם ההסתדרות על תאיה השונים עדיין לא הנהיגה חוק־השוואה בתוכה; והקיבוץ רוצה שעולה אשר יצא מהמשק – בין רווק שהמשק הוציא עליו שבעים גרוש ליום, ובין בעל־משפחה שהמשק הוציא עליו שלוש לירות ליום – יקבל אותה הענקה. בעיני הרווק יתקבל הדבר כאילו עבד בשביל בעל המשפחה – כנהוג בקיבוץ, והעולים האלה אינם עוד אפילו חברים בהסתדרות, ותכנית כזו לא תמשוך אלא מספר קטן של עולים.
אנחנו זקוקים עכשיו לתנופה גדולה במשיכת עולים לעבודה חקלאית ולשדה, בהצמדת העליה לקרקע, למקורות היצירה והעצמאות והבנין. איני מפחית את ערך החבורות, ואני מקווה שגם חבר־הקבוצות וגם הקיבוץ־הארצי יהיה שותפים ליזמת הקיבוץ־המאוחד, אבל אין זה מספיק. עלינו להפנות המוני עולים להתישבות חדשה, על־ידי סידור מרכזי־שיכון אזוריים בכל השטחים ההתישבותיים שלנו – בגליל העליון המערבי, בגליל העליון המזרחי, בגליל התחתון, בעמק המערבי והמזרחי, בעמק בית־שאן, בעמק־הירדן, בשומרון, ביהודה, בדרום (בכוונה אינני מכניס ברשימה זו את הנגב), ולשכּן בהם אלפים, ואולי רבבות עולים שיעבדו את האדמה. כי המשק הקיים זועק לידים עובדות, ויש אדמה נטושה וריקה סביב כל המשקים האלה. יש לשמור על הערכים ועל צורת־החיים של הקיבוץ והמושב ואין להטיל עליהם עבודה שכירה בסידור של קבע, אבל יש לדרוש מהם קבלת פועלים זמניים כהוראת־שעה. כשהיה הכרח עזבו אנשי הקיבוץ והמושב את המשקים שלהם והלכו להילחם, ונעשו חיילים, – ועזרה לקליטת עולים בחקלאות, חשובה לא־פחות מהמלחמה. יבואו העולים בהמוניהם למרכזי־ההתישבות אשר יש בהם: א) עבודה זמנית במשקים; ב) אדמה נטושה בסביבה שאפשר לעבד אותה; ג) חברים ותיקים וחלוצים שידריכו אותם בעבודה ובהתישבות חקלאית. אנחנו חייבים לעשות את המפנה הזה, לגלות יכולת ליישב לא רק קבוצות קטנות של חמישים עד מאה משפחות, אלא להעביר לחקלאות בבת־אחת אלפים ורבבות. וזאת לא נעשה בלי העזרה המלאה של המשק הקיים, בלי מלוא תמיכתה של הממשלה ושל התנועה הציונית. שלושת השותפים האלה – אם יעבדו יחד תוך עוז־רוח ותנופה חלוצית – יעשו המעשה הזה.
לא נכון הדבר שהעולים החדשים הם פאראזיטים ואינם רוצים בעבודה חקלאית. כשבאו אליהם שליחים של המושבים ושל הקיבוץ המאוחד – נענו רבים ופנו לקרקע. אין מונופולין לחלוציות לשום חלק של היהדות בעולם. ואני בטוח שאם אנשי־ההתישבות יבואו לעולים לא בריב הכיתתי המנוון אותנו, אלא בערכים החלוציים המשותפים לכולנו, ויקראו אותם לחיי עבודה ויצירה בהתישבות חדשה לכל צורותיה – ימצאו אזנים קשובות; רבים ילכו למשקים הקיימים וידבקו בהם, רבים ילכו למרכזי התישבות חדשות וייצרו נקודות חקלאות חדשות. יהיו גם כאלה אשר יעזבו במשך הזמן את החקלאות וילכו לתל־אביב או לחיפה. לא נפחד אף מזה. כדבר הזה קרה בעבר גם את חניכי „החלוץ“ ותנועות־הנוער. בעליה ההמונית גנוזות אפשרויות עצומות, ואם בכוחות משותפים נדע להדריך עליה זו ולכוונה למסלול ההתישבות – לא נתאכזב.
*
אוסיף עוד מלים אחדות על הערכים הקיבוציים. זכיתי להיות מוכרז כמפרק ערכים חלוציים ומוכר את ההסתדרות לבורז’ואזיה, ואת המדינה – לאימפריאליזם וכיוצא באלה. בזמן האחרון זכיתי להיות מוקע גם כאדם השואף להכניס משטר של עבודה שכירה למשקים הקיבוציים. מי שרוצה להאמין בכך – יאמין. אני אומר לחברים – ויש לי חברים בכל הקיבוצים האלה: גם בקיבוץ המאוחד, גם בחבר הקבוצות, גם בקיבוץ הארצי של השומר הצעיר וגם במושבים – שאין לראות בקיבוץ ומושב אמצעי בלבד למשהו. הקיבוץ והמושב הם מטרה לעצמה, מטרת־חיים של אנשים הרוצים לחיות – לא בעתיד וכהילכתא למשיחא, אלא בחייהם הם לאלתר ובפועל – חיים של שוויון, שותפות ועזרה הדדית מכסימלית. מסכת־חיים זו במציאותנו היא נכס כביר, לא רק מוסרי ופועלי, אלא גם נכס משקי וממלכתי שאין ערוך לו. היא חלק מהירושה הגדולה והעשירה שהמדינה ירשה מהישוב החלוצי – כירושת ההגנה המבורכת והיקרה, כירושת הנוער הנועז והמעפיל, כירושת התרבות העתיקה והמתנערת. נכסים אלה לא יסולאו בפז. אבל אין מטרה שאינה גם אמצעי. האדם הוא ודאי מטרה לעצמו, אבל הוא גם אמצעי לגידול בניו, בשביל עמו, בשביל דורו. וכל דבר הוא בעצם גם אמצעי וגם מטרה, ויש לשמור על משקי הקיבוץ והמושב כמטרה וכאמצעי ויש להפעיל אותם כמטרה וכאמצעי.
מדברים על משבר בחלוציות ובהתישבות העובדת. איני יודע אם המשבר הוא רציני או לא. איני יכול להיות שופט, אבל אני חי בארץ זו, ויושב בתוך עמי, ולמרות כל המעשיות שמספרים לי, איני מאמין שבתוך ציבור זה ובתוך העם היהודי כולו דלל מקור החלוציות. ראיתי מה קרה השנה הזאת: לא יחיד־סגולה, לא איש „השומר“ ואיש הפלמ"ח, אלא כל נער פשוט ממשכנות־עוני הלך להילחם בגבורה. הדור הצעיר נתבע – ונענה. לא דלל מעין החלוציות. ואַל יפחידו אותנו ואַל נפחיד את עצמנו שהעם ההרוס והמדולדל הזה, הבא ממחנות־הריכוז בגרמניה ומושב הדיכוי והעבדות במרוקו – פניו רק לספקולציה וספסרות. רק מי שאינו מכיר את ההיסטוריה היהודית יכול לחשוב ככה. לא נולדנו אתמול: מה שקרה בארץ השנה, מפליא את כל העולם. אבל פלא זה לא צמח השנה, לא נולד עם העליה השניה ולא עם מייסדי פתח־תקוה; זאת היא חוליה בשרשרת־גבורה הנמשכת אלפי שנים; זה בא מקהילה קדושה שבוורמייזא, מתלמידי רבי עקיבא, מלוחמי מסדה. בלי כוח מופלא זה, עמנו לא היה עומד ולא היה מגיע עד הלום. ולא דלל ולא ידלול הכוח המופלא הזה דווקא עכשיו, כאשר בא הדבר הגדול שציפה לו העם. גנוזים בו כוחות אדירים והם יתגלו בנגוע בהם יד אוהבת. והבל הפחד שלא יהיו ממשיכים. אם בכוחות משותפים של משקים אלה, של התנועה הציונית, של הממשלה נעשה מאמץ נאמן להפנות המוני עולים לחקלאות – יפרוץ ויזנוק ממעמקים מקור חלוצי איתן, והנוער המבורך שלנו לא יכזיב. כשם שהתאסף באמונה תחת דגל המלחמה – כך יֵעָנה לדגל היצירה. וכל צורת־חיים חלוצית תמצא את גואליה למכביר. אַל פחד שעל־ידי פתיחת השערים לאחים־עולים יהָרסו מוסדות ההתישבות, והערכים הגדולים של חיי־שותפות שטופחו במשך עשרות בשנים יפורקו. כל כמה שירבה מספר העולים הפונים לחקלאות עובדת בכל צורות שהן, גם מחוץ לקיבוץ ולמושב, אלא סתם לעבוד את האדמה בישראל – יעצם המעין החלוצי, ויבהיקו הערכים המוסריים והחברתיים של התישבותנו העובדת וכוחם המושך יאדר.
יש חוששים שאור המדינה יכהה את יפעת הקיבוץ והמושב. אין טעות גדולה מזו. נהפוך הוא.
*
תנועתנו עשתה במשך ארבעים שנה דבר מופלא שאין דוגמתו בעולם. לא העתקנו, לא חיקינו ולא שאלנו צורות התישבותנו מאחרים. ההתישבות העובדת היא יצירה עצמאית של הגניוס היוצר היהודי ושל ההיסטוריה הטראגית והגדולה שלנו שנעשתה על־ידי שליחה הנאמן – חלוץ העבודה בארץ. יצירה זו היתה עד עכשיו כלואה וסגורה בתחומים צרים. ישובי־העובדים היו איים בודדים, ולא היה מעבר ולא היה גשר בין הקיבוץ והמושב ובין העתיד של הארץ ודמותה הכללית. הקיבוץ והמושב היו מוקפים זרם אדיר הזר לתכנם החברתי. בים־החיים שמסביב לקיבוץ ולמושב שלטו חוקים זרים ומגמות סותרות.
עכשיו הוקמה מדינת־ישראל, וגורל הארץ הזאת, ארגון חייה ועיצוב דמותה, הם בידינו. הפועל היהודי הוא הכוח המרכזי והמכוון במדינת־ישראל. ומדינה זו תשמש גשר ומעבר מהערכים האנושיים היהודיים, הפועליים, הנוצרים במשקי ההתישבות העובדת לעתיד, לעתיד של כולנו.
*
הצטערתי צער רב כאשר אחד החברים כאן יצא ללגלג בפומבי על הסוציאליזם בימינו של ה„מפא"יניקים“. האומנם סבור הוא שלגלוג ירתיע אנשים כמונו? אנו רגילים ללגלוגים אלה. לגלגו לנו כל הסוציאליסטים הגויים, רוב הסוציאליסטים היהודים וגם לא מעט סוציאליסטים ציונים. – כל מה שעשינו זה ארבעים וחמש שנה נפגש בזמנו בלגלוג. אני זוכר איך לגלגו בזמנו על העליה לארץ. אז לא ידעו עוד את המונח „חלוציות“. קראו לזה „ווֹלונטריזם“, שהיה פסול וטריפה מטעם ה„מדע“. אני זוכר איך פגשו אותנו בועד של „חובבי־ציון“ באודיסה, ובאיזה לגלוג פגשו אותנו כאן, בארץ! ולגלגו לנו החלוצים הראשונים – שמעשם החלוצי הראשוני היה למופת לנו. הם לגלגו לנו ואנחנו עשינו את מעשינו. והמעשה היה לא כל־כך רע. היש צורך להזכיר את הלגלוגים של אותו חבר חזן ושאר חבריו לבטלנות שלנו כשנלחמנו על מדינה יהודית? המלגלגים לגלגו והעושים עשו.
ואל־נא חברים, תנסו שוב להפחיד אותנו בלגלוג. אנו מאמינים בחזון הציוני־ סוציאליסטי – ואנו מתכוננים לבצע אותו! איני יכול להראות לכם בשעון ביד מתי נעשה זאת. לא הייתי מעיז להראות בשעון ביד לפני ארבעים שנה, שבחיי אזכה לראות חצי־מיליון יהודים בארץ, אם־כי היה ברור לי שמספר כזה של יהודים יכריע את הגורל. לא הייתי יכול גם להראות בשעון ביד, מתי תקום המדינה היהודית, אם־כי ידעתי שהיא תקום. אַל לגלוג! יכולים אתם לא להסכים לדעתנו ומותר לכם לא להסכים לה; מותר לחלוק עלינו ובחריפות הגדולה ביותר. אבל אין מלגלגים לאמונה של אנשים כאלה. אנו מאמינים בחזון – והחזון יקום! והמדינה הזאת תעשה הדבר, והמשקים שיצרו בבואה קטנה של החזון בהתגשמותו – הם ימלאו יחד עם המדינה תפקיד מכריע. אין אנו מחויבים לעשות את הדבר דווקא כמו בארצות אחרות. איני מודה במונופולין של שום אומה בעולם לחכמה סוציאליסטית. אם אחרים יודעים – גם אנו יכולים לדעת; אם הם עושים על־פי דרכם – אנו עושים על־פי דרכנו־אנו. ולא בדיוק כמוהם, אלא בדיוק כמונו. הקימונו את כליל התפארת של תנועת־הפועלים, את ההתישבות העובדת והקואופרציה הפועלית, וזו תהיה מורה־דרך למאות ולמיליונים שיבואו. ואם העולה החדש אינו הולך מעצמו לעמק – נמשוך אותו בעבותות אהבה ואחוה, ויראה איך יכולים לחיות בכפר, על הקרקע, מתוך שוויון, מתוך שותפות, ואף אם הוא ילגלג – הילד שלו לא ילגלג.
לא בהתישבות בלבד נעשה את המלאכה, אולם חזוננו לא יקום בלי התישבות – והתישבות רבתי, בכוח תנופה חלומית ובכוח אמונה במפעלנו ובעם. מה שאנחנו עושים בארץ הוא יותר מציונות ויותר מסוציאליזם – ומסופקני אם המונח חזון ציוני־סוציאליסטי ממַצה כל תכנה של תנועתנו ומגדיר את מהותו של מפעלנו בכל היקפה ועמקה. אבל הדבר אינו תלוי בשם. אנו נזונים ממפעל חי, גדל ומתרחב ומחזון היסטורי גדול וכולל. נשמור ונקיים את ערכי מפעלנו – ולא מתוך הקפאה והפיכתם למנזרים סגורים אלא, להיפך, נפתח אותם לרווחה לכל יהודי. לא תם החזון – אורו רק מתחיל לבקוע. המדינה היא הבריח המחבר ערכי מפעלנו הקיים עם חזוננו הגדול לעתיד. וילגלגו המלגלגים – אני מאמין שהחזון יקום בימינו.