לֹא אוּכַל הֵרָדֵם, הוֹ אִמִּי,

כַּהֲלוּם מַנְגִּינָה מְשַׁגַּעַת.

צוֹעֲנִי הִסְתַּתֵּר בְּדָמִי

וְקַשְׁתּוֹ אֶת גִּידַי מְגַדַּעַת.

עוֹד אַדְלִיק הַפַּנָּס הָרִאשׁוֹן

בֶּחָזֶה הַכָּחֹל שֶׁל הַלַּיְלָה

וַאֲיַדֶּה אֲבָנִים בַּמִּדְרוֹן

מוּל יָרֵחַ חִוֵּר שֶׁבַּגַּיְא לָן.

וְאֶל עִיר הַזְּכוּכִית הַשְּׁקוּפָה

אֶתְקָרֵב בִּפְסִיעָה מְעֻקֶּמֶת

וְאֶטְרֹף בַּיָּפוֹת הַיָּפָה,

וְאֶחְטֹף בַּחוֹלְמוֹת הַחוֹלֶמֶת.

לָהּ אוּלַי אֲסַפֵּר עַד הַסּוֹף

מַה יָּקְרוּ לִי עֵינֶיהָ עֲדַיִן,

כִּי אָשְׁרִי הַצּוֹרֵב מִמַּכְאוֹב

לֹא יַרְדִּימוּ הַשִּׁיר וְהַיַּיִן.

הִיא תָּבִין, הוֹ אִמִּי, הִיא תָּבִין,

כִּי גַּם הִיא כֹּה יָפָה וְנוֹקֶמֶת,

הֵן גַּם לָהּ הַמַּבָּט הֶעָדִין

הַמַּדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בַּדֶּמַע.

וּמָה רַב הוּא הַנֵּטֶל, אִמִּי,

כְּמוֹ זֵכֶר אָבֵל, כְּמוֹ פֶּשַׁע,

הִיא אָמְרָה רַק דְּבָרִים כֹּה אִלְּמִים

וְרַק לִי הוּא יָדוּעַ הַפֵּשֶׁר.

וְתָמִיד מַבָּטָהּ יְרַחֵף

כִּבְרַק הַתְּמִימוּת וְהַפַּחַד,

כְּסַכִּין בְּשִׁנֵּי הָאוֹיֵב,

כְּחֵץ רַעַל בְּקֶשֶׁת נִמְתַּחַת.

לֹא אוּכַל הֵרָדֵם, הוֹ אִמִּי,

אַל תַּגִּידִי: תַּם סַעַר וָשַׁעַט.

צוֹעֲנִי הִסְתַּתֵּר בְּדָמִי

וְקַשְׁתּוֹ אֶת גִּידַי מְגַדַּעַת.