מַה כָּחֹל הוּא דִּבְשׁוֹ שֶׁל הָעֶרֶב הַדָּבֵק בֵּין רִיסֵי הָאִשָּׁה!

עַל שָׁדֶיהָ הָרוּחַ עוֹבֶרֶת וְעֵצִים מְחַבְּקִים אֶת רֹאשָׁהּ.

מֶה הָדוּר הַמַּכְאוֹב הַפּוֹלֵחַ אֶת גּוּפָהּ הַתּוֹחֵחַ מֵרֹךְ.

זוּלָתִי הַלֵּילוֹת מִי יוֹדֵעַ, מִי יָכוֹל שְׁתִיקוֹתֶיהָ לִקְרֹא!

הַתּוּגָה בְּקוֹלָהּ מְסֻפֶּרֶת, עַל פָּנֶיהָ פּוֹסֵעַ הַסְּתָו.

נִשְׁמָתִי, אַתְּ לַכֹּל מִתְנַכֶּרֶת, לָהּ פִּתְחִי אֶשְׁנַבֵּךְ הַמּוּגָף.

לִי נִדְמֶה – לֹא רָאִיתִי עֲדַיִן אַף אִשָּׁה שֶׁעֵינֶיהָ רֵיקוֹת.

בָּהּ תָּדִיר מְזַמֵּר אֵיזֶה יַיִן, עַל סִפָּהּ מִתְיַפֵּחַ שִׁכּוֹר.

בְּדִידוּתָהּ הִיא יוֹדַעַת לִשְׁמֹעַ וְאוֹרָהּ הַסּוֹעֵר בְּרַחְמָהּ.

הִיא רוֹאָה אֶת הַיּוֹם הַגָּבוֹהַּ שֶׁיּוֹלִיךְ אֶת יַלְדָּהּ בַּצָּמָא.

וְעַל כֵּן צַעֲדָהּ כֹּה רוֹגֵעַ, כֹּה אִטִּי וְזָהִיר וְעָנָו –

וְרַק הִיא וְהַסְּתָו בְּעֵינֶיהָ מַשִּׁירִים בְּדַרְכּוֹ רִמּוֹנָיו.

וְלַזֶּמֶר בַּיָּד הַנִּשְׂרֶפֶת רַק לִבּוֹ הַקָּטָן יַאֲזִין.

מָה רַכָּה, מָה רַכָּה הַקַּרְקֶפֶת הַסּוֹגֶרֶת שִׂכְלוֹ הֶעָדִין!

וְהַגֶּבֶר עוֹבֵר עַל פָּנֶיהָ, חִיּוּכָיו הַקּוֹרְנִים מַה בְּשֵׁלִים!

מְאֻשָּׁר עַד בּוּשָׁה הוּא כּוֹרֵעַ וּשְׂפָתָיו לוֹחֲשׁוֹת: הֵם שֶׁלִּי…