הָאֱנוֹשׁוּת הַזֹּאת הַדּוֹהֲרָה בְּלִי רֶסֶן וּבְלִי לֵב,

הַמַּפְלִיגָה בְּלִי מִפְרָשִׂים לַדֶּרֶךְ,

הַמַּפְקִירָה דָּמָהּ עַל קַרְקַע-שִׂנְאָתָהּ הַמִּשְׁתָּרֵב, –

תִּפְקַח לְפֶתַע אֶת עֵינָהּ כְּמוֹ אֲגַם בַּקֶּרַח.

הָאֱנוֹשׁוּת הַזֹּאת הָעֲמוּסָה עוֹפֶרֶת כִּסּוּפִים,

הַמַּחֲרִישָׁה כְּרַעַם בַּעֲנֶנֶת

אֶל מוּל יַלְדֵי תַּאֲוָתָהּ הָעֲרוּפִים

תִּצְנַח וְתִתְפַּלֵּל בִּתְמִימוּתָהּ הַמִּתְרוֹנֶנֶת.

הָעֲרָפֶל הִרְעִיב אֶת זְאֵבָיו,

הָעֲרָפֶל הִקְמִיל אֶת שְׂדוֹת הַלֶּחֶם,

הָעֲרָפֶל יִמּוֹג בְּדֶמַע וְזָהָב

עַל עַפְעַפֵּי הַשִּׁבֳּלִים שְׁבוּרוֹת הַשֶּׁכֶם.

הָאֱנוֹשׁוּת הַזֹּאת כְּחֻלַּת מַבָּט וְנַעֲרִית,

הַנּוֹהֲרָה בְּקֶצֶב הָעֵצִים, בִּנְשִׁימָתָהּ הַמְרֻטֶּשֶׁת, –

עוֹד תִּכָּנַע לִצְלִיל מָרְתָּח שֶׁל מַפּוּחִית

וּסְחַרְחָרָה תִּפֹּל, וּנְחִירֶיהָ אֶל הַדֶּשֶׁא.

לְיַד סוּסֶיהָ הַחַמִּים תַּחֲלֹם, כְּעֶגְלוֹנִים אַחַר קָצִיר,

וְכוֹס הַשֶּׁמֶשׁ הַשְּׁבוּרָה תַּגִּיר אֶל פִּיהָ יַיִן –

הָאֱנוֹשׁוּת הַזֹּאת, מְאֹהָבָה וּמֻזְנָחָה כְּשִׁיר,

תָּרוּץ אַחַר שַׁלְהֶבֶת חֲלוֹמָהּ

קְרוּעַת-הַגֵּו, לוֹהֶטֶת-לְחָיַיִם…