הרצאה בועידה הי"ג (האחרונה) של “פועלי־ציון”

כ“ב באדר א' תרע”ט – 22 בפברואר 1919

ועידתנו זו היא יוצאת מן הכלל. היא נקראה בעיקר לשם בירור שאלה שהיא הבוערת אצל כל ציבור הפועלים – שאלת האיחוד. השבוע נקראו שלוש ועידות: מפלגתית, חקלאית וכללית. ונקראו המאורגנים והלא־מאורגנים. נקראו לאסיפה זו כולם, לרבות חברי הגדוד העברי. השאיפה לאיחוד היא לא חדשה. זה 13 שנה היא תוססת בקרב לבות רבים מאתנו. מזמן שהחלה תנועת העבודה בארץ־ישראל היתה שאיפה בלבות טוֹבי הפועלים העברים בארץ לאַחד את כל הפועלים לשם עבודה משותפת. הזמן לא הרשה, התנאים טרם הבשילו והשאיפה לא יצאה מרשות היחיד. באו הימים האחרונים והכשירו את קירבת האיחוד והפכו את דבר האיחוד לענין של רבים. נקראנו, באי־כוח תנועת “פועלי־ציון”, לתת חשבון־נפש לעצמנו ולחפש דרך לעבודה משותפת למען עתיד האומה. שינויים כבירים נתהווּ בשנים האחרונות, ולא רק אצלנו, אלא גם בעולם כולו. דורנו הוא דור־המַעבר. הוא עומד על סף תקופה אנושית חשובה ביותר בהיסטוריה האנושית. עדים היינו להתמוטטות איתנים; כל אָשיות החברה נהרסות. משבר עקוב מדם עבר על כל האנושות, ועד עכשיו לא נרפאה מהמכה הפיסית, משפך־הדם הנורא, מאותו רגש הזוועה שתקף את כל העולם. טובי האנושות מחפשים דרכים לתיקון – כיצד לרפא את הפצעים הנוראים השותתים דם. שליחי האומות מתכנסים לטכס עצה ולחפש דרכים חדשות לכונן יחסי האומות ואת היסודות החברתיים. השאלות המרכזיות שכל העולם מתחבט בפתרונן הן בעיקר שתים: השאלה הלאומית ושאלת הרכוש והעבודה – השאלה הסוציאלית. מחפשים דרך לתבוע את עלבונם של אלה שהיו מושפלים ומדוכאים.

*

עמים רבים שהיו משועבדים מאות בשנים דורשים את פרעון החוב המגיע להם. קרעי עמים נתאַחו לגוף מדיני אחד והם תובעים את שלהם. בן־לילה קמו מדינות חדשות וחבר־הלאומים מתחבט כיצד לפתור את כל הבעיות האלה. כמעט בלי קשר עם שאלות המלחמה העולמית ויחסי הלאומים, יושבים עתה ומתחבטים בשאלה אחרת, שלכאורה אין לה שום קשר עם שאלות אלה. ועדה מיוחדת נקבעה מטעם ועידת־השלום לחבר תכניות אינטרנציונאליות בנוגע ליחסים סוציאליים. קמה התעוררות לאומית וסוציאלית גדולה העומדת להפוך את כל הקערה על פיה, להרוס את כל הקיים. שתי מדינות שהיו סמל העריצות פרקו מעליהן את עול האַבסולוטיזם. גוברת השפעת מחנה העובדים. גם בארצות שלא פג בהן שכרון הנצחון יש התנערות לקראת התחדשות יסודית ורדיקלית. למרות בזבוז הכוחות הרב, נשאר הרבה מרץ לכונן סדר חדש ליחסי האומות, ליחסי האנושות.

כל העולם רועד מפני התחדדות היחסים בין המעמדות. יש רצון לתיקונים, לחידושים. האסונות עוררו רעיונות צפוניים… עוד העולם עשיר בכוחות־יצירה וברצון לחיים. העולם מתכונן דווקא עכשיו לסדרי־חיים חדשים.

גם בחיי האומה העברית התגלו שני חזיונות העולים ממעמקים. מצד אחד – תהום עמוקה הפעורה לרגלי עמנו המאיימת על קיומו, ומצד שני התפרצות חיים והתעוררות מַאוַיים לאומיים, שכמותם לא היו זה זמן רב וכמעט לא האמַנו באפשרות התהווּתם. שאיפות כבירות מתפרצות מקרב הלב העברי. כל האסון שעבר על עמנו לא יכול להחליש את רצון־החיים המפעם בקרבו, ולהיפך: הוא הגבּירוֹ. בשעה שעמים אחדים הטבילו את חג שחרורם בדם יהודי, עומד עמנו בראש מורם ודורש בכל תוקף את זכוּיותיו, זכות להיות עם שליט בארצו. דווקא בשעה זו, כשחורבן הגלות הגיע לשיאו, התגברו השאיפות הלאומיות, ואנוּ עומדים לפני רגע מכריע זה בחיי העם – לפני התגשמות חלומותיו. תפקידים גדולים הטילה ההיסטוריה על דורנו. אף אנו הגענו להיות עם נורמלי ובריא, או שנכיר כי תקוָתנו הלאומית תאבד לנצח. דורות רבים יכולנו לחכות ולהאמין שלאט לאט, אחרי עבודת דורות, נגיע להתגשמות שאיפותינו. הארץ היתה שוממה, לא היו לה בונים, ומאורעות שהתרחשו בה ותנאים מדיניים הגדילו את שוממותה. יכולנו איפוא להזדיין בסבלנות ולחכות ליום שנוכל להגשים את חלומנו. עתה אי־אפשר לחכות עוד. נתהווּ שינויים גדולים – או אנחנו נבנה את הארץ או יבנוה אחרים. דבר אחד ברור, הארץ לא תישאר שוממה. ממלכה נאורה, שאין דומה לה בנסיונה בישוב ארצות שוממות, כבשה את ארצנו, ובמשך זמן קצר נתחוללו בה שינויים כבירים שתוצאות נכבדות נשקפות מהם. עוד שנה־שנתיים וארצנו תחובר עם מצרים; את המדבר הגדול, בו נדדו אבותינו ארבעים שנה, עוברים עתה בשבע שעות; ולאורך ארץ פלשתים עומדים חיילי הגדוד העברי ושומרים את התחנות ועושים את המדבר לארץ נושבת. אפשר כבר לצאת ממצרים לארץ־ישראל בלי לעבור דרך קושטא וארצות אירופה. ירושלים, שסבלה אלפי שנים

בתחילת 1918 הופיע בארצות־הברית ספר רב־כמות של ד. בן־גוריון וי. בן־צבי “ארץ ישראל”. כן הוציאו חוברות על תפקידי “החלוץ”. “יזכור” – לזכר השומרים והפועלים שנפלו בארץ – יצא בעריכת ד. בן־גוריון וא. חשין.

בגדוד העברי, במלחמת־העולם הראשונה

מחוסר מים, עוברים עתה צנורות־מים ברחובותיה. לא רחוק היום ובחיפה ייבּנה נמל, וכל זה נעשה בשלהי המלחמה, כשהממשלה עצמה עסוקה בצרכי הצבא. בלי ספק שתנועת־הבנין הזו לא תיפסק עם גמר המלחמה, כי אם להיפך. הארץ יוצאת משוממותה ונכנסת לתקופה חדשה – התחדשות כלכלית. כל מי שעיניו בראשו רואה שבעוד עשר שנים לא יכירו את הארץ, ובעוד עשרים שנה לא תהיה נבדלת מכל ישוב תרבותי. והשאלה היא: מי יקח עליו התעודה הנכבדה הזאת לבנות את שוממות הארץ? והתשובה היא, כי אם תיבנה הארץ על־ידי זולתנו ולא אנו נהיה בניה־בוניה, לא יעמדו לנו האהבה והגעגועים אליה, ואנו, שאיננו מאמינים בניסים – נורחק מרחק רב מהגשמת שאיפתנו. שתים־שלוש עשרות השנים הקרובות הן שתכרענה בתולדות ארץ־ישראל ובתולדות העם היהודי. לא רק תקוות גדולות נשקפות לנו, כי אם גם סכנות גדולות. לעולם לא תשוב שעת־כושר זו. “אם לא עכשיו – אימתי?” זהו מומנט היסטורי גדול. והשאלה היא: היש בכוחנו לבנות את הארץ בשנים הקרובות האלה?

שאלה זו היא לכאורה שאלה לאומית צרופה – שאלת תקוָתנו ועתיד אומתנו, שאלת קיומנו וחלומנו ההיסטורי, ואין לה שום קשר עם הבעיה הסוציאלית הגדולה המנסרת בעולם. אך אם נתעמק יותר ניוָכח שגם בשאלת הגשמת הציונות אנו עומדים לפני שאלה סוציאלית גדולה: שאלת הרכוש והעבודה. נניח שהתנאים המדיניים בשביל עבודתנו בארץ־ישראל יהיוּ נוחים, דרישותינו הכלכליות המכסימליות תימלאנה ולא יהיה חסרון ברכוש יהודי הדרוש להכשרת הקרקע, להקמת המשק, לתקומת הארץ וישובה. אך לא נרחיק לכת בלי המוני עובדים יהודים שיתישבו בארץ ויבנוה וייצרו רוב בארץ. זוהי הערובה הבטוחה והיחידה שהארץ תישאר שלנו. ישנן שתי אפשרוּיות: אחת – שהרכוש הפרטי ישתרש בארץ, שכל יהודי שצרוֹר כספו בידיו יבוא הנה וישכור פועלים, וכדי להרבות רווחיו הוא ישתדל להעסיק פועלים זולים. כל רכוש פרטי דורש חופש מכסימלי לעצמו ואינו נוטה למשמעת כלשהי. בארץ־ישראל אין סביבה של המוני יהודים שמתוכם ישאב הרכוש הפרטי פועלים לעבודות הנחוצות. אותם ההמונים צריכים לבוא מחוץ־לארץ, וכלום כדאי לו לרכוש הפרטי, המחפש רק תועלת עצמית, לחכות לעובדים יהודים שיבואו מארצות הגולה, או מוטב לו לשאוב אותם מתושבי הארץ וסביבתה. קיימים שני דברים הקובעים מראש את דרך הרכוש הפרטי בהכרעתו בענין העבודה – העדפת הפועל המקומי הלא־יהודי: זוֹלוּת העבודה של הפועל המקומי ורמתו התרבותית הנמוכה. והדברים ידועים, ואין צורך להרבות דברים עליהם. שני דברים אלה נוחים מאד לרכוש הפרטי, המוצא פה עובדים שיוכל להתעלל בהם כסוחר־עבדים. העבודה לא מאורגנת, ולפועל חסר רגש של כבוד עצמי. ולדוגמה: מושבותינו לא זו בלבד שאין בהן עבודה עברית, אלא יש בהן גם עבדות; ולא רק סכנה צפויה לנו מאֶלמנט זר עויין, כי אם גם השחתה לאומית. בשום ארץ תרבותית לא מתנהגים מעבידים בפועליהם כמו בעלי־הרכוש בארץ־ישראל בפועליהם. עתה כל זה בממַדים קטנים והסכנה לא־גדולה, אבל מה צפוי לנו כשיגדלו הממדים. נתאר לנו תיאור מושלם של השתלטות הרכוש הפרטי: עשרות מושבות ועשרות בתי־חרושת שבעליהם יהודים והם מעסיקים המוני פועלים לא יהודים בתנאי־ניצול איומים. לא רק מפני מהפכה סוציאלית של הערבים עלינו לפחד; עוד לפני שנגיע לכך, כשיראו העמים הנאורים למה הפך העם היהודי את הארץ – יבואו ויטענו כי מיקח־טעות היה בידם, כי לא התכוונו לסייע בידי מדכאי פועלים ויתחרטו על כל מה שעשו לטובתנו. אם בידי הרכוש הפרטי, ואפילוּ יהודי – תימסר בניית הארץ, צפוי חורבן לכל חלומנו וקלון עולמי ושוֹאה יוּמטוּ עלינו. הננו רואים איפוא עד כמה הפרובלימה הלאומית שלנו תלויה בפרובלימה הסוציאלית.

הדרך השניה היא של הפועל העברי.

מהי הדרך? הפועל היהודי למרות היותו מפוזר בארצות שונות, יש דבר המאַחד אותו, והוא הרעיון המאחד את כל המעמד העובד בעולם. הכל חדורים רעיון סוציאליסטי והכל נושאים עיניהם לתיקונים בחיי החברה, ביחוד עתה – על סף המהפכה הסוציאלית. אפילו המעמדות השליטים מוכנים עתה לתת לפועלים הנחות גדולות. והעולם לא ישוב ליָשנוֹ. גברה האמונה בהתגשמות הסוציאליסטית, ואנחנו באים להמוני הפועלים היהודים בקריאה גדולה: בואו וכוננו בידיכם את המולדת. ורק אז ימצאו דברינו הד בלבם אם נקראם לא רק לארץ אחרת – חדשה, כי אם גם לסדר־חיים חדש; לא רק לשינוי מקום, כי אם גם לשינוי חייהם, במובן הסוציאליסטי האנושי. לא עליה גיאוגרפית בלבד, אלא גם עליה סוציאלית – אם נוכל להראות להם שכאן בארץ עוד רבה השממה ויש מקום לפועל העברי לגלות את כוחות היצירה שלו ולהגשים את כל מה שחלם בגלות בלי יכולת להגשים חלומו שם.

הישנם האפשרות, הדרך, האמצעים, האמונה שאמנם פה המקום בשביל העובד העברי לכונן ולחדש בכוח יצירתו לא רק את המולדת העברית, כי אם גם מולדת לכל שאיפותיו היותר חיוניות? היש אפשרות שהמוני העובדים היהודים יבואו לכאן ויבנו את המולדת על יסודות המתאימים לשאיפותינו הלאומיות והסוציאליות? זוהי השאלה המרכזית העומדת לפנינו ברגע זה. ועליה אנו צריכים לתת תשובה. בשביל זה עלינו לפשפש בדרכנו – לבקר את עבָרנו, לסדר חיינו בהתאם למטרות הגדולות שהטילה ההיסטוריה עלינו בדור זה. יש כוח אחד המסוגל לתת תשובה לשאלה המסובכה, שלא נמצא לה עדיין פתרון – הגשר בין המשק ובין האינטרס הלאומי שלנו – והוא חֶבֶר החלוצים, העובד העברי שבא לארץ־ישראל. במעשיו במשך 15 השנים האחרונות ביקש, ביודעים ובלא־יודעים, את הדרך ביצירה סוציאליסטית נעלה, שרק על־ידיה אפשר היה להגשים את מטרתנו הלאומית. אותו קומץ החלוצים שקשר גורלו האישי בגורל הארץ, את חיי השעה שלו עם חיי עמו, שמצא את המזיגה האורגנית – ולא בצורה מופשטת אלא בחיי יום־יום – בין שני העולמות: רעיון הגאולה היהודית והשחרוּר הסוציאלי האנושי.

הקומץ הזה יחיד היה אשר אמר, כי אם יש פתרון הריהו בידו, ואם יש דרך – הוא יכול לגלותה. וזוהי התעודה המוטלת עתה עלינו, לא רק על אלה שנתלקטו סביב דגל “פועלי־ציון” כי אם על כל מעמד הפועלים, למרות הפירודים החיצוניים בתוכו. עבודתנו היא אחת ושאיפתנו היא אחת, אף על פי ששונים הביטויים, ולא בשפה אחת נדברה. שונים היו הדברים שהבאנו מהגלות, שונה ארשת שפתנו ושונה הפרזיאולוגיה, אבל בבואנו לארץ פנינו לעבודה והיינו מאוחדים בחיינו הריאליים, ואמת אנושית חבויה תמיד לא בדברים, בלשון, כי אם בעבודה, במעשי יום־יום, שבהם השקענו כל כוחנו ומרצנו. במעשים לא היה בינינו כל הבדל. ביודעים ובלא־יודעים היינו חותרים לחוף אחד ומכוונים פעולתנו למטרה אחת – לברוא בארץ־ישראל דוגמאות של חבר־עובדים המשקיע באדמת האומה את עבודתו, כשרונותיו, כוחותיו היוצרים כדי לעצב חברה חדשה. שאיפה אינסטינקטיבית זו מפעמת בלבנו כל הזמן, וגם עתה. מהגלות הבאנו אתנו פרוגרמות שונות ורחוקות זו מזו, שהושפעו מתנאי הגלות ומחייהם של העמים הגדולים בתוכם חָיינוּ. שתי תנוּעות גדולות קמו בעם היהוּדי בדורות האחרונים: התנועה הציונית, המקיפה חלק גדול של העם, והתנוּעה הסוציאליסטית המאַחדת סביב דגלה גם באמריקה וגם ברוסיה כל המון־הפועלים היהודי. באמריקה יצרה התנועה הזאת את ההסתדרות המקצועית היהוּדית הגדולה, וברוּסיה מילאה תפקיד חשוב ביותר בתולדות העם העברי – בהשתתפוּתה האקטיבית בשחרוּרה של רוסיה מעול העריצים, במלחמתה לאמנציפציה של היהוּדים, ביצירת ההגנה העצמית. אוּלם לאסוננו הגדול נפרדו שתי התנוּעות מהיוָלדן ואף נלחמו זו בזו. עד הזמן האחרון לא מצאו הרעיון הלאומי העברי והרעיון הסוציאליסטי את חיבורם. אבל תנועה לאומית אינה יכולה להיות בריאה, חזקה ומרובת־השפעה בלי סוציאליזם, כשם שהרעיון הסוציאליסטי אינו יכול להיות פורה בתוכנו אם אינו אחוז בנפש האומה ואם אינו יונק ממקורות שפירנסו את העם העברי אלפי שנים. בתנאי הקיוּם של עמנו בגולה קשה היה למזג את שני הרעיונות האלה – הציוני והסוציאליסטי – ותחת להפרות זה את זה ולהשלים זה את זה, הם עמדו בקשרי מלחמה. גם כשנולדה מפלגתנו, שמצאה דרך למזיגה הדרושה, היא לא הגיעה לשלמות הראויה. תנאי החיים בגלות: חוסר סביבה עברית לאומית; כלכלה פגומה ולקויה; השפעת האידיאות שהיו פרי התנאים המיוחדים של העם הרוסי והיו שונים לחלוטין מתנאי חייו של העם היהודי, שמצאו להם ביטוי מיוחד בתנועה הרבולוציונית הרוסית – כל אלה הפריעו ליצירת הסינתיזה הרצויה בין הציונות והסוציאליזם. חברינו ברוסיה ינקו ביודעים ובלא־יודעים ממקורות הסוציאליזם הרוסי, שצמח בתנאיה ההיסטוריים, המדיניים והתרבותיים של רוסיה. חברינו נבצר מהם להשתחרר מכל הלך־המחשבה המיוחד לנפש הרוסית, וגם כשבאו לארץ לא יכלו בן־רגע להשתחרר מאותה מסורת ולהסתגל לסביבה החדשה, שהיתה שונה לגמרי מהסביבה בה נתחנכו לפני עלייתם לארץ. אבל לאט לאט התגבר האינסטינקט הבריא, שהתעורר עוד בגלות, וככל שנתערו בארץ והכירו את תנאיה ואת צרכיה הלכו ונשתחררו מהשפעות הזרות. כאן התחדשה מחשבתנו ומצאנו דרכים חדשות לעבודתנו. יצרנו פה בארץ מפעל שלא עלה על דעת גדול חברינו ב. ברוכוב בישבו בחוץ־לארץ. החיים הארצישראליים הם שדחפו אותנו ליצור יצירה מקורית כמו השמירה העברית, שאין למצוא אותה בשום פרוגרמה של מפלגותינו בחוץ־לארץ. לא שאלנו הנמצא דבר זה באיזה “שולחן ערוך” סוציאליסטי. ראינו שזה הכרח־חיים בשבילנו ורבים מחברינו מסרו את נפשם על כך

באנו הנה בתור פועלים, והחילונו עבודתנו בארץ כפועלים שכירים. כל מושגינו על דבר תפקיד הפועל לא היו שונים ממושגי כל הסוציאליסטים בעולם, והם: על הפועל להילחם עם מעבידיו על שכר־עבודה גבוה יותר וכן להילחם על תפיסת השלטון המדיני, כדי לשנות את המשטר ולהפוך הקערה הכלכלית על פיה. אולם נוכחנו שלא די בתפיסת השלטון כדי להפוך את הסדר הסוציאליסטי בארץ. לא די בהריסת הסדר הקיים; עלינו לשאוף ליצירת משק לאומי חדש שיסלק את כל המעצורים המלאכותיים ויבטיח עבודה לכל דורש. תפקידנו איפוא אינו של מהפכנים כי אם של בוני חברה חדשה, של יוצרים מקוריים. את מרבית מרצנו הקדשנו לבנין, לסידור קבוצות מכל הגונים והמינים, כדי להקטין ולצמצם את שלטון הרכוש הפרטי. וכך יצרנו את הקבוצות הקיימות בארץ־ישראל; הנחנו יסוד לאותה היצירה הסוציאליסטית בזעיר־אנפין שהוא מופת ודוגמה לבנין הגדול שצריכים לבנות בארץ־ישראל.

ידענו שבעולם הגדול יש תעודות אחרות לפועלים, אך לפנינו עמדו תעודות משלנו, ובהתאם להן התוינו את דרכנו, ולמעשה ולהלכה סללנו פה דרך חדשה. ובשעת־מעבר זו לתקופה חדשה, לאור התקוות לעתיד והאחריות שהטילה עלינו ההיסטוריה, עלינו לסכם את כל עבודתנו בארץ, את כל המחשבה שהדריכה אותנו כל הימים ולסַמן מחדש את הדרך להבא, הדרך שגילינו מתוך חבלי־לידה קשים, תוך מלחמה קשה בתוכנו ובטבע הארצישראלי, ולהנחילה להמוני העובדים שבחוץ־לארץ הנושאים את עיניהם לארץ־ישראל. עלינו להראות להם כיצד יכולים הם למצוא את הדרך לעליה לאומית וסוציאלית בבנין המולדת בארץ־ישראל.

צורך גדול זה העמיד לפנינו שאלת איחוד הכוחות להכנסת סדרים חדשים בחיינו, כדי שנוכל להיות הכוח המרכזי בעבודה בארץ ולהגשים בחיים את החלום הגדול ששעת התגשמותו הגיעה. מתעוררת השאלה: כיצד נכוון את פעולותינו שיתאימו לצרכינו ולמטרתנו. עד עתה היינו על־פי־רוב נוהגים לפי השיטה של תנועת פועלים בארצות אחרות: קיים היה ארגון כפול – פרופסיונאלי ומפלגתי־פוליטי. הארגון הפרופסיונאלי נפוץ הרבה בארצות שונות, הוא עוסק בשאלות השעה של הפועל לסיפוק צרכיו היום־יומיים ומרכז סביבות גם את אלה מהפועלים שלא הגיעו עדיין להכרה שיש צורך בתיקונים יסודיים בחברה. ואילו הארגון המפלגתי־פוליטי של הפועלים יש לו מטרות רחוקות: תפיסת רסן הממשלה והפיכת הקערה הפוליטית על פיה. ארגוני הפועלים מבדילים בין הענינים הפרופסיונאליים ובין הענינים הפוליטיים. כך בערך נהגנו גם בארץ־ישראל. היו לנו שתי מפלגות פועלים. אולם התנאים המיוחדים בארץ־ישראל – החומר האנושי המיוחד הבא לארץ והתעודות ההיסטוריות העומדות לפני הפועל העברי – מחייבים סדר אחר של ארגון הפועלים. בציבור הפועלים שלנו אין להפריד בין חיי־שעה ובין חיי־עולם. שאלות חיי־שעה של הפועל ושאלות עתיד האומה משולבות במידה כזאת, ששום פועל אינו יכול להבחין מה מעניין אותו יותר בבואו לדון בשאלות עבודתו: יסוּד קבוצה וכדומה והפרובלימות הכרוכות בזה או הענינים הכלליים; הערך הסוציאליסטי הכללי או הענין הפרטי. כל הבחנה ביניהם היא רק הבחנה שבהגיון ולא שבנפש, כי הפועל החלוץ הבא הנה – הלא בא ליצור חברה חדשה, בתוכה תתקיים עבודתו הגדולה, שצרכיה לא פחות מענינים אותו. כל אותה הבחנה בין צרכי הפרט וצרכי האומה אין לה שום יסוד בחיי הפועל בארץ־ישראל, כשם שאין יסוד בחיינו להבחנה בין השאלות הפרופסיונליות והשאלות הישוביות. כשקוראים את הפרוטוקולים של ועידות ההסתדרות החקלאית מתברר שלא דנים בהן רק על דבר קופת־חולים, עניני עבודה וכדומה – שאלות הפועל באשר הוא פועל; הדיונים ברובם מוקדשים לשאלות הישוביות. למרות הנטיה להצטמצם בענינים הפרופסיונאליים מתבלטת השאיפה להרחבת התחוֹמים – לדון גם על כל השאלות הכלליות. וכן המפלגות שלנו – מה להן ולארגון קבוצות? אבל באופן אינסטינקטיבי חשות הן שעבודתנו בארץ היא עבודת בנין ואם המפלגה לא תעסוק בה אין לה זכות קיום, ועל כן עוסקוֹת המפלגות גם בעבודה ישובית, וההבדל בין המפלגה והסתדרות החקלאית הולך ומיטשטש, כי עניני הפועל הם יותר מדי משולבים. הענין הפרטי של הפועל יותר מדי תלוי בעניני הישוב כולו. וגם השאלה, שהיא לכאורה פרופסיונאלית בלבד, היא למעשה שאלה כללית־לאומית. שאלת ההתגברות של כוח העבודה בארץ־ישראל זהו הגרעין המרכזי של כל עבודתנו פה בארץ. תנועתנו אינה מַבחינה בין פרובלימה לאומית ופרובלימה סוציאליסטית: אין הבחנה כזו בחיים, ובזה אנו נבדלים מאנשים משאר המעמדות, שהאינטרסים שלהם, בתור פרטים, אינם עולים תמיד בד בבד עם האינטרסים של הכלל. האיכר במושבה, האינטרסים האישיים שלו – חשבון הכיס – ממריצים אותו לדחוק את הפועל העברי מפרדסו ולהעסיק פועלים ערבים זולים, אף על פי שלהלכה אינו כופר בשאיפות הלאומיות, אבל האינטרס הפרטי שלו סותר אותן. למעמד העובד יש אינטרס בתור עובד החי על עבודתו; אין לו צורך בניצול הזולת, בשעבודו ובעישוקו, וממילא נעשה האינטרס שלו לאינטרס של הכלל. צרכי מעמד העובד בארץ הם האינטרסים הכלליים. אינטרסי העבודה של המעמד העובד העברי הם האינטרסים של העם העברי, ולפיכך בחיינו פה בארץ אין לנו שום ענינים הסותרים זה את זה. יש לנו פרובלימה אחת – הגבּרת כוחו של הפועל בבנין הארץ, ואין להבחין בין השאיפות הלאומיות ובין השאיפות הפרטיות של הפועל. אין מתרוצצות בנו שתי נשמות, אחת סוציאליסטית ואחת לאומית. אי־אפשר לשאול את הפועל העברי – מה יקר לו יותר: המומנט הלאומי או המומנט הסוציאלי? שאלה כזאת הריהי כאילו היו שואלים את הפרט: את מי הוא אוהב יותר – את אמו או את אשת אביו?

בתוך חיי המעמד העובד, המומנט הלאומי והמומנט הסוציאליסטי מתמזגים, ולא רק במחשבה, בהגיון, כי אם גם בכל עבודתנו. ודווקא משום כך איחדה ומיזגה מחשבות ושאיפות שהתרוצצו בגולה. פה אין להן מקום. מתוך אחדות הרמונית הקיימת בשאיפות הסוציאליסטיות והלאומיות, שאנו מגשימים בעבודה, נעשה ציבור הפועלים פה חטיבה אחת, למרות התרכזותו סביב דגלים שונים. ורק הפירודים הגלותיים שומרים על דגלים אלה. ברגע זה של חשבון־הנפש של העם ושל ציבור העובדים בארץ, עלינו להרוס כל אותן המחיצות המלאכותיות הקיימות ולתת לאחדות זו, שהיא כבר קיימת בנפשנו, ביטוי מאורגן. ההתאחדות היתה לעוּבדה בחיינו וצריך להפכה לעובדה בהסתדרות. יש לנו מעמד־עובדים בארץ־ישראל החי על עבודתו ויש לאַחד אותו לשם בנין ארצנו, לשם קליטת החלוצים שיבואו מחוץ־לארץ. מטרה אחת לפנינו – מטרת מעמד העובד כולו, הנבדל מכל אלה שאינם עובדים והמתקיימים מתמיכות ומניצול. אנחנו רוצים שאיחודנו ישמש יסוד לאיחוד בחוץ־לארץ לשם יצירת בנין גדול. ואם יש יסוד לתקוָתנו בעתיד הוא צריך להיבנות על־ידינו. עבודתנו בארץ איחדה אותנו, וצריך לתת ביטוי לכך. לא ציונות לחוד וסוציאליזם לחוד, אלא שניהם כאחד, שבהתגשמותם יתגשם חלומנו, זהו היסוד שעליו אנו באים לבנות את ההסתדרות החדשה בארץ־ישראל.

*

כל המעמד העובד בארץ־ישראל למקצועותיו השונים: הפועלים, חברי הקבוצות, המורים, המהנדסים, הרופאים וכו', כל עובד החי על יגיעו ואינו מנצל עבודת הזולת – הוא חבר להסתדרות החדשה. אין זו הסתדרות פוליטית בלבד, ואינה הסתדרות פרופסיונאלית בלבד, היא אינה הסתדרות להוצאת עתון וכדומה, זו הסתדרות המאחדת את כל האינטרסים הכלכליים, הרוחניים, התרבותיים והמדיניים של הפועלים. ההסתדרות דוגלת בהשקפה על הלאמת הקרקע. כי אם אנו שואפים לריכוז המון עובד בארץ־ישראל יש להבטיח את הרכוש הלאומי: שהקרקע יהיה רכוש העם, וכן האוצרות הטבעיים. על־ידי כוחות תנועתנו בעולם נצבור אמצעים ניכרים להקמת אותם המוסדות הדרושים להתחדשות הארץ. ההסתדרות הזאת צריכה להיות הקבלן היחיד של כל העבודות שיעשה העם היהודי בארץ. בניית מסילות־ברזל, נמלים, ניצול ים־המלח – כל עבודת בניה גדולה שתיעשה על־ידי ההסתדרות הציונית או על־ידי קפיטל פרטי יש למסור לא לקבלנים פרטיים כי אם לאותה הסתדרות שבה מאורגנים כל הפועלים המקצועיים, וזו מוציאה לפועל, ומשום כך אנו חושבים שבהסתדרות הזו צריכים להתארגן לא רק עובדי־כפיים, כי אם גם כל אלה היכולים לעזור לנו לקבל עלינו את כל העבודות. נחוצים לנו גם מַתקיני תכניות. המהנדסים לא יהיו פקידים נשמעים לבעלי רכוש, כי אם יהיו חברינו ויתיחסו לפועלים יחס חברי; הם יהיו כפופים לרשותנו ולא לרשות הפרט. אבל לא רק עניני עבודה יהיו בידי ההסתדרות; עלינו לשחרר את הפועל מידי הסרסורים השונים העושקים את הפועל על־ידי הפקעת המחירים של צרכי הפועל. בכוח ההסתדרות נפתח חנויות קואופרטיביות, שיספקו לפועלים חיטים, שמן, הלבשה, הנעלה. נפתח סניפים בכל מקום בו נמצאים פועלים, ואם יעלה בידינו דבר זה נוכל לבנות גם אינדוסטריה קואופרטיבית. החנויות הקואופרטיביות, המבטיחות שוק, יאָפשרו לנו לבנות בתי־חרושת קואופרטיביים לנעלים ולכל מיני מצרכים. נוכל לפתח בעצמנו ענפי־משק רבים שעוד לא פותחו בארץ, בלי להיזקק לקפיטל הפרטי. נקנה בעצמנו אניות ולא נחכה לרכוש הפרטי. זקוקים אנו לעזרה, בחומר וברוח, מאת חברינו בחוץ־לארץ. התאַרגנוּתם של פועלי ארץ־ישראל אינה מספיקה, אנו זקוקים לשותפים רבים בעבודת הבנין, ואלה נמצאים עדיין בחוץ־לארץ, ואפילו כשיבואו – לא יספיקו למלא את כל העבודה. אבל אנחנו זקוקים גם לעזרתם הפוליטית, הכספית, המוסרית, בכדי שארץ־ישראל תיבנה על יסודות סוציאליסטיים. יש להגביר את כוח השפעתנו בהסתדרות הציונית למען תלך בדרך שלנו, ולא – נאבד. כל זמן שלא יהיה כוח גדול בתוך ההסתדרות הציונית שיוכל להכריח אותה להקשיב לתביעותינו – לא תתקדם עבודתנו. הנה קראנו את הרזוֹלוּציות הסוציאליסטיות של ועידת הציונים האמריקניים בפיטסבּוּרג¹, שנתקבלו בהתלהבות גדולה, ומחשבתם וַדאי היתה טהורה, הכל הובטח שם, אבל כעבור זמן שלחה הנה ההסתדרות הציונית באמריקה משלחת, וכבר שמענו מה עשו כאן באי־כוח מנסחי הרזולוציות הנ"ל באמריקה. אנחנו לא נסתפק ברזולוציות יפות, שאין בצדן מעשים נאותים. גם בהחלטות הקונגרס הציוני איננו בטוחים, אם לא יעמוד מעמד הפועלים בכל תוקף שלא ייעשו בניגוד להחלטות שמחליטים שם. מלבד הכוח הנחוץ לנו לעשיית כל אותה עבודה ביצירת המשק העברי, נחוץ לנו כוח פוליטי גדול בעל תוקף ציבורי בתוך התנועה הציונית שיכריח את ראשיה להגשים את החלטותיה. לא די לנו באיחוד כוחותינו בארץ; עלינו לפעול גם לאיחודם של כל הכוחות הפועלים בחוץ־לארץ, שבעזרתם ובהשפעתם הציבורית יותן לנו התוקף להציג תביעותינו מאת התנועה הציונית.

*

הסתדרותנו פה בארץ־ישראל צריכה לבוא בקשרים עם תנועת הפועלים העולמית. אין צורך להרבות דברים על הנחיצות בקשר עם כל מעמד הפועלים בעולם ועל הצורך להשתתף במוסד העליון שלו; אין זה ענין פורמלי, אלא צורך תנועתי הנובע מתוך צרכינו הסוציאליסטיים. עלינו להיות מאוחדים עם כל הסוציאליסטים בעולם במלחמתם נגד כל הבורגנים לארצותיהם, המדכאים לא רק את פועלי ארצם אלא גם עמים קטנים, ובוַדאי ישתדלו לדכא גם אותנו – העם העברי בארץ־ישראל. גם פועלי ארץ־ישראל, שלפי שעה הם מעטים, צריכים לתת ידם לארגון המקיף הסתדרויות גדולות של פועלים בארצות שונות, לכל אותם האלמנטים הנושאים את נפשם לבנות את החברה האנושית על יסודות סוציאליסטיים. גדולה השעה וכבדה האחריות ואין כופר בתוכנו בצורך לאַמץ כוחותינו ולהפסיק את המסורת החיה עדיין, לדאבוננו, בחלקים שונים בציבורנו, העומדת כצר לשאיפתנו לאיחוּד. נכבד לנו יותר מדי הרגע הזה ולא נוכל לא להתרומם ולעשות חשבון־הנפש לקראת העתיד. העבודה המשותפת העומדת לפנינו, הרצון לאיחוד ותקות העתיד צריכים להמריצנו להתגבר על מסורת הפילוג, לעקור אותה מלבנו, כדי שבכוחות משותפים נוכל להמשיך בעבודת היצירה שלנו ולשתף את כוחות תנועתנו שבחוץ־לארץ.