באסיפת פועלים בחיפה, במלאות ארבעים שנה להסתדרות,

כ“ו טבת תשכ”ג – 22.12.1962

לא הייתי נוכח בועידת היסוד של ההסתדרות, כי נשלחתי אז יחד עם קפלנסקי עליו השלום, מטעם “אחדות העבודה”, ללונדון בשליחות מדינית למפלגת העבודה. אולם השתתפתי בחבלי הלידה של ההסתדרות מראשיתם – והללו נמשכו כשלוש שנים – ובועידה השניה של ההסתדרות, בכ“ג שבט תרפ”ג, מסרתי דין־וחשבון על פעולת ההסתדרות בשתי שנותיה הראשונות, שנמשך שש שעות ונפסק בתחילתו על־ידי הופעתו של פרופסור אלברט איינשטיין בועידה, שאמר: “בהערצה ובהשתוממות ראיתי בירושלים את עבודת הבנין שלכם והוגד לי, שהולכים אתם לבנות הסתדרות בצורה חדשה, שכמותה לא הצליח לבנות שום ציבור עובדים בארץ אחרת. נוכחתי לדעת, שעתידה של ארץ זו וכל העתיד של גזענו הוא בידכם”. בשני משפטים אלה מיצה גאון האנושות במאה העשרים את יחודה של הסתדרות העובדים ויעודה. אין ספק, שעד הקמת המדינה – ואיני יודע אם איינשטיין חלם עליה והאמין בקיומה – היתה ההסתדרות היצירה הגדולה ביותר בישראל, גם בארץ וגם בעם. אני מפקפק אם גאון המדע בדורותינו שיער, שמשלושת חברי הנשיאות בועידה ההיא, שהוא נכח בה, יהיה אחד מהם הנשיא השני במדינת ישראל, אחד – היושב־ראש הראשון של הכנסת, והשלישי – ראש־הממשלה הראשון בישראל. מובטחני, כי שלושת חברי הנשיאות האלה לא העלו כלל וכלל דבר כזה על דעתם. ואף־על־פי־כן אני יודע, כי יוזמי איחוד הפועלים לפני יותר מארבעים שנה – אם כי מספר הפועלים העברים אז לא הגיע אלא לאלפים אחדים – ידעו היטב מהו היעוד ההיסטורי של הפועל העברי בארץ־ישראל. בועידת האיחוד הראשונה, שנתקיימה בפתח־תקוה, כשנתיים לפני יסוּד ההסתדרות, נתקבלה החלטה הדורשת: “ערבות בינלאומית ליסוּד מדינה עברית חפשית בארץ־ישראל, אשר תעמוד, עד יצירת רוב יהודי בארץ, תחת חסות בא־כוחו של חבר־העמים.” עד כמה שידוע לי היתה זו ההחלטה הראשונה, שנתקבלה אי־פעם באיזו מפלגה ציונית שהיא, על מדינה יהודית בארץ־ישראל.

הדין־וחשבון שלי בועידה השניה של ההסתדרות סיימתיבהגדרה על מהותה של ההסתדרות:

"הסתדרותנו, הסתדרות פועלי ארץ־ישראל, היא הלב של תנועת הגאולה של העם העברי, מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית, מרכז שאליו נמשכים בנימים טמירות וכמוסות כל זרמי המרץ והחיים של גוף האומה המתנער, ומתוכו הם נפוצים ונקלטים לתוך הרקמה החדשה של בנין עתידנו בארץ.

"תנועתנו, תנועת הפועלים העברים בארץ־ישראל, היא התמצית המגובשת של כל התסיסה הגדולה, הלאומית והסוציאלית כאחת, שניערה את העם העברי בדורנו.

"בקרקע העם צמחה תנועתנו. שרשיה אחוזים ומעורים במעמקי ההיסטוריה העברית, ומתוך מאות ואלפי שנים של סבל וצער, תקוה וחזון יונקים הם.

“עשרות דורות של מאוַיי־הגאולה וחבלי־משיח וצמאון חיים ויצירה קמים ונעוֹרים בתנועתנו, בתנועה זו, שראשיתה העליה מהגולה, ואחריתה בעבודה בארץ – מי ישורנה”.

לפני שבועות אחדים ציין חבר צעיר, כבן 22, מקיבוץ עין־גב, באסיפת צעירים בבית ברל, את ההבדל בין הדור הצעיר, בני גילו, שגדלו ונתחנכו במדינה, ובין הקשישים שהגיע ולגיל בגרות לפני חידוש המדינה. הוא אמר דבר שכדאי להרהר בו, אם כי אינו נכון במאה אחוזים: “לכם, שגדלתם ונתבגרתם לפני קום המדינה – טען – הקמת המדינה היתה בגדר נס. ואילו לי ולבני גילי, שגדלנו מילדותנו או מנעורינו במדינה (הוא היה בן תשע בהכרזת עצמאותנו) המדינה הוא דבר טבעי, שאין בו שום פליאה”.

גם חבר ההסתדרות בימינו מקבל כדבר טבעי קיומו של ארגון זה, יחיד במינו, המונה למעלה משבע מאות אלף חברים. אולם החברים שהיו ביסוּד ההסתדרות, וכמה שנים לפני יסוּדה, ידעו בכמה קשיים וּויכוחים פנימיים, ובכמה ספקות והתלבטויות, קם ארגון זה. אבל היתה אז הרגשה שהפועל העברי בארץ נושא שליחות היסטורית גדולה, גם לאומית וגם חברתית; והרגישו שלשם כך עליו ללכד שורותיו ולפעול מתוך אחדות פנימית, אחדות שלמה, כוללת: מקצועית, תרבותית ומדינית כאחת. זה היה הרעיון של “אחדות העבודה” שהוקמה בפתח־תקוה באדר תרע“ט (1919). בקובץ “אחדות העבודה”, שהופיע ביפו בשנת תרע”ט, מסופר:

“שאלת האיחוד של כל פועלי ארץ־ישראל להסתדרות אחת הוצגה לראשונה בכל מלואה בתוך גדוד המתנדבים הארצישראלי; השאלה נתעוררה לרגל פגישת חברים מ”פועלי־ציון" שבארץ־ישראל (אשר עלו בגדודי המתנדבים האמריקנים) עם חברי הסתדרות הפועלים החקלאים אשר בגדוד הארצישראלי. בפגישות השונות, בשיחות ובמעשים נתגלתה הבנה הדדית בשאלות היסודיות של חיי העבודה ועתידה, של בנין הארץ על־ידי העובדים וברוח העבודה הסוציאלית, של יצירת תרבות עברית עממית, של איחוד הכוחות בגולה לבנין העם ברוח הציוניות־הסוציאַלית, וההכרה של נחיצות איחוד הכוחות לפעולה משותפת – נתחזקה בגלל הרגשת החשיבות המיוחדת של המצב הנוכחי, לקראת העבודה הצפויה לנו. במדבר תל־אל־כביר, מקום חנייתם של הגדודים, היו השאלות מתבררות בקבוצות, קבוצות. באסיפות פומביות נקראו הרצאות בנידון על־ידי ד. בן־גוריון וברל כצנלסון. סודרה גם ועדה, אשר אליה נכנסו חברי “פועלי־ציון”, “הפועל הצעיר” ובלתי־מפלגתיים – לעבד את תכנית האיחוד".

רעיון איחוד פועלי ארץ־ישראל קדם אצלי לעלותי לארץ. בן־עירי, שלמה צמח, שעלה ארצה שנה לפנַי, היה יחד עם עוד שלושה מבני־עירי ממיסדי “הפועל הצעיר” בראשית 1906. באמצע 1906 הוא חזר לזמן־מה לפלונסק וסיפר לי על “הפועל הצעיר”. אני הייתי אז חבר “פועלי־ציון”. בשיחה התברר, שאין בינינו כל חילוקי־דעות והסכמנו לאחד “פועלי־ציון” ו“הפועל הצעיר” בארץ. הדבר לא נסתייע, אולם בועידת־היסוד של “פועלי־ציון”, בסוכות 1906 במלון “ספקטור”, הרציתי על יסוד הסתדרות כללית של כל הפועלים היהודים בארץ. נתעורר ויכוח לא על עצם הרעיון ההסתדרות הכללית, אלא אם לכתוב בפירוש הסתדרות של פועלים יהודים – או של פועלי ארץ־ישראל (כלומר גם ערבים). ישראל שוחט היה מהראשונים שתמך בדעתי לפרש הסתדרות כללית של הפועלים היהודים בארץ. אחרי ויכוח ארוך הוחלט ברוב גדול שייאמר בפירוש “הסתדרוּת כללית של פועלי ארץ־ישראל”.¹ נסיון ראשון לארגונה נעשה בפתח־תקוה בתרס"ז (1907), אולם “הפועל הצעיר” התנגד לכך.

כשחזרתי, יחד עם י. בן־צבי, מגלות אמריקה עם הגדוד העברי ונפגשנו בתל־אל־כביר עם הגדוד הארצישראלי שבו שרתו ש.יבנאלי, ב.כצנלסון, דב הוז, א.גולומב, ל.שקולניק־אשכול ורוב פועלי ארץ־ישראל – נזדמן לידִי הקובץ “בעבודה” ובו מאמר של ברל כצנלסון בשם “לקראת הימים הבאים”. קראתיו ושמחתי לראות, שאנו תמימי־דעים בכל השאלות שנגע בהם המאמר. מיהרתי אל ש.יבנאלי (היה בלתי־מפלגתי), שהכרתיו עוד מעבודתנו במושבות הגליל (הוא עבד ביבנאל, ואני עבדתי בסג’רה, אבל נפגשנו יחד ונתידדנוּ), ואמרתי לו: “קראתי דברי ברל, ואיני רואה כל יסוד להיותנו נפרדים זה מזה”. לפי הצעתו נפגשנו עם ברל ובפניו חזרתי על דבריו. בגדוד הארצישראלי היו כמה חברים מ“הפועל הצעיר”, שמרדו בהחלטת מפלגתם נגד ההתנדבות לגדודים, ביניהם היה ל.שקולניק, וברל הציע להיפגש עם אנשי “הפועל הצעיר” באהלו של שקולניק. נפגשנו – והוחלט על עריכת אסיפה פומבית בענין זה, ושנינו, ברל כצנלסון ואנוכי, דיברנו על איחוד כללי וכולל של פועלי ארץ־ישראל. הדברים היכו גלים בגדודים, והד הדברים הגיע גם לארץ.

כשקיבלתי חופשה ושבתי לארץ־ישראל נפגשתי עם י. שפרינצק ושוחחתי אתו על האיחוד – אבל לא עלה בידי לרכוש אותו לרעיון זה. לאחר שסתרתי את כל נימוקיו נגד האיחוד, אמר לי: “יש לנו סגנון אחר מאשר ל”פועלי־ציון“, ולא נוכל לוַתר על סגנוננו”.

באותו זמן נתעוררה גם יזמה מקבילה – לאַחד שלוש הסתדרוּיות הפועלים החקלאיות שהתקיימו אז בנפרד: הסתדרות פועלי יהודה, הסתדרות פועלי השומרון והסתדרות פועלי הגליל. נבחרה ועדה לאיחוד שלוש ההסתדרויות האלה להסתדרות ארצית אחת, וגם לברר אפשרות איחוד כללי של פועלי ארץ־ישראל.

“חברי הועדה פנו לועדים המרכזיים של מפלגות “הפועל הצעיר” ו”פועלי־ציון", בדבר עיבוד תכנית משותפת לאיחוד פועלי ארץ־ישראל. לועדה עצמה לא היתה תכנית מוכנה. “הפועל הצעיר” הסתלק מהשתתפות בבירור השאלות ועיבוד התכנית בהודעה, שהוא אינו נכנס בשום משא־ומתן, היכול להעמיד על הפרק את שאלת ביטול המפלגה או טשטושה. “פועלי־ציון” הסכימו לבירור השאלות, ואחרי ישיבות אחדות משותפות הסתדרה ועדת־האיחוד, אשר עליה היה לעבד הצעת התכנית ולברר את הרעיון ברבים. לועדה נכנסו: ד.בן־גוריון, י.בן־צבי (“פועלי־ציון”), י טבנקין, ש.יבנאלי, ב.כצנלסון וד.רמז (בלתי־מפלגתיים), שחתמו על הצעת תכנית האיחוד, שנוסחה על־ידי ברל כצנלסון בשם “התאחדות מעמד העובדים בארץ־ישראל – אחדות העבודה”.

"בהתאם לעבודת הועדה הוחלט לקרוא: על פי הזמנת הועדה החקלאית – ועידה כללית של הפועלים החקלאים; על־פי הזמנת ועדת האיחוד – ועידה כללית של פועלי ארץ־ישראל, בעיר ובכפר, ושל המתנדבים בגדודים מאמריקה, מקנדה ומארגנטינה.

“מפני מפריעים חיצוניים אשר לא פסקו היתה הועידה הולכה ונדחית מפעם לפעם, עד אשר סוף־סוף עלה הדבר לסדר בפתח־תקוה את הועידה של ההסתדרות החקלאית ביום כ”ד אדר א' תרע“ט, ואת הועידה הכללית – תיכף לאחריה, בימי כ”ו–ל' אדר א'.

“לועידת ההסתדרות החקלאית בפתח־תקוה קדמו ביפו ועידות של שתי המפלגות: “פועלי ציון” ו”הפועל הצעיר". הראשונה נתקיימה בהשתתפות החברים שבאו כמתנדבים מאמריקה וקנדה והיתה פתוחה לקהל. על תכנית האיחוד הרצה ד.בן־גוריון. אחרי ויכוחים סוערים ומשא־ומתן רב נתקבלה הצעת האיחוד פה אחד, בתוספת הצעות לשינויים בשם ובתקנות. ועידת “הפועל הצעיר” היתה סגורה, והחלטתה לא נתפרסמה בקהל עד לשעת היאסף הועידה החקלאית.

"הבחירות לועידה החקלאית עברו בכל מקום לפי סיסמה אחת: בעד האיחוד או נגדו. כל עשרים וחמשה אנשים שלחו ציר ולועידה (יצאו מן הכלל הנקודות הישוביות הקטנות, שהותר להן לשלוח ציר גם בחצי המספר הנ"ל). נבחרו בסך הכל 58 צירים לועידה החקלאית. מהם נבחרי “פועלי־ציון” – 19, נבחרי “הפועל הצעיר” – 11, בלתי־מפלגתיים (בהם גם חברי “הפועל הצעיר”, מחייבי האיחוד) – 28.

“בועידה הכללית של פועלי העיר והכפר השתתפוּ 81 ציר; מהם – 47 צירים חקלאיים, 15 צירים עירוניים, 19 צירים של החיילים המתנדבים שהגיעו מחוץ־לארץ. כולם יחד היו באי־כוח של 1871 איש” (קובץ “אחדות העבודה”, 1919)

לפני הועידה אירעה תקלה. בישיבת הועד הזמני (כך קראו אז למה שנקרא אחר־כך הועד הלאומי של יהודי ארץ־ישראל) עמדו לבחור ששה צירים שיצטרפו למשלחת ההנהלה הציונית לועידת־השלום, העתידה להתכנס ולהחליט על גורל הצהרת בלפור והמנדט הארצישראלי. היה הסכם חשאי ששנים מהששה יהיו פועלים: אחד מה“פועל הצעיר” ואחד מ“פועלי־ציון”. המועמד של “הפועל הצעיר” היה י. וילקנסקי, המועמד של “פועלי־ציון” – אני. אנחנו כולנו הצבענו בעד וילקנסקי ושאר ארבעת הצירים “הכלליים” המוּסכּמים. אולם הפועלים הבלתי־מפלגתיים – ובראשם י טבנקין – סירבו להצביע בעדי, ולא מפני שהתנגדו לי אישית; להיפך, היחסים בינינו היו מאד חבריים, אלא לא רצו להצביע בעד מועמד של “פועלי־ציון”, ונמנעו מהצבעה, ועל־ידי־כך נבחר במקומי האיכר אייזנברג מרחובות. רבים מחברי, שלא היו מלכתחילה נלהבים לאיחוד, אמרו לי: “אתה רואה מי הם? ועם אלה אתה רוצה להתאחד”. והאיחוד הועמד בסכנה. אני עניתי לחברים: “אתם רואים מהו הנזק של פירוד? כשנהיה מאוחדים לא יקרו דברים כאלה”. תמכו בי בכל כוחם בעמדה זו – י. בן־צבי, רחל ינאית וד"ר ואלדשטיין. הקרע נתאחה והמשא־ומתן על האיחוד לא נפסק.

תחילה, כאמור, נתקיימה ועידת הפועלים החקלאים. בועידה היו מיוצגים כשבע או כשמונה מאות פועלים חקלאים. שנים מצירי “הפועל הצעיר”, שלמה לביא ובן־ציון ישראלי, הצטרפו, בניגוד למפלגתם, למחייבי האיחוד שבקרב הבלתי־מפלגתיים. הויכוח הגדול על האיחוד נתקיים בועידה זו. הרצאת היסוד בראשית הועידה נישאה על־ידי ברל כצנלסון והיא נתפרסמה במלואה בקובץ “אחדות־העבודה” משנת 1919 בשם “אחדות העבודה”. עיקרי רעיונותיו, שלא נתישנו גם בימינו אלה, נתמצו בדברים אלה:

“הוויתנו כיום, אחרי התמזגות מודרגת של שנים, מאפשרת את האיחוד. השאיפה ליצירה, פעולה פוריה ושלֵוה, מחייבת אותי, אולם רב יתר מחייבת את איחודנו העליה החדשה. כל מה שהיה לנו עד עתה: ביל”ו, הפועלים והאיכרים הראשונים, תנועת העבודה, השמירה, הדיבור העברי, ההתנדבות לגדוד – כל זה הוא רק זעיר־אנפין לעומת התקוה; בת־קולה של הגאולה דופקת בכוח ועוז על הלבבות ופותחת שערים. אולם הארץ, הארץ – התדעה היא לקבל את עוֹליה שָׁביה? להלכה מוסכם הדבר, אולם מה רב המהלך מן ההסכמה ועד ההגשמה. להגשמת רעיונות של מחר נחוצים מניעים כבירים. נחוץ להתגבר על הֶרגלים, הקבָּלַת פני העליה החדשה תדרוש לא רק אמצעים כספיים ענקיים – כי אם גם רצון והבנה, יחסי־אדם ועזרת־רֵעים. אולם איך תיעשה עבודה זו? האפשר לתאר כי תיעשה אף היא כנופיות כנופיות, כששנים או חמישה אוחזים בטלית? הנפגוש את העולה במחיצות, בשאלת מי אתה, מאני שלומנו? נתאחד ואל נשאיר כל סדק לכניסת רוחות פשרה ורפיון לאומי. פירצה קוראת לגנב. לנו, לכלל הפועלים המאוחד, אין להיסגר מפני הרוחות החדשות המנשבות. שלשלת ההיסטוריה היא אתנו – וכל החוגים אשר בתוכם מפכים מעינות החלוציות ועליית העבודה הם בעלי־בריתנו הטבעיים. רצון האיחוד עוד מרחיק – צפוּנה עוד התקוה לרכז סביב לפועל המאוחד בארץ את פזוּרי הרוחות בגולה הנאמנים לעבודה ולשאיפותיה בארץ. כיצד ייבנה האיחוד הסידורי של פועלי ארץ־ישראל? – על יסוד האחדות שבחיים, לא על יסוד של סעיפי אמונות והלכות דעות. כל תנועת שחרור דורשת חירות מחשבה והרגשה. השאיפה המאחדת היא: ליצור את חיי העם העברי בארץ־ישראל כקהילת עובדים בני־חורין ושָׁוֵי־זכויות, החיה על יגיעה, שַׁליטה ברכושה ומסדרת עבודתה, כלכלתה ותרבותה ברשותה. יסודותיה: הלאמת הקרקע, הון לאומי ליצירת המשק ולמלוה לעובדים. עליה עממית, קבוצות־עובדים חפשיות המנהלות את עבודתן ברשותן, תנועה חלוצית המפלסת בחייה דרכים לעם, תחיית הלשון העברית והנחלתה לעם, תרבות עממית מקיפה".

אחרי הרצאת ברל החל הויכוח. תחילה סירבו חברי “הפועל הצעיר” להשתתף בויכוח עד שקם יבנאלי ותבע בכוח רב ובהתרגשות עמוקה מחברי “הפועל הצעיר” שיבררו מהו הבסיס המוסרי המבדיל אותם מן הרוב. אליעזר יפה ויוסף שפרינצק ענו ליבנאלי:

“התוַכחנו בינינו. שלושה חדשים היו ימי בירור טרגי בינינו. הבסיס המוסרי להתבדלות הוא מתוך הכרה ואמונה בכוחות עצמיים. יש מחיצות, ואין בכוח אמירת ‘אמן’ להפיל את המחיצות. אף רגע איני מטיל ספק בכוונתכם הטובה, אבל זהו רק אֶכספרימנט שאין אנו מאמינים בו. אנחנו קבוצת אנשים המקושרים על יסודות מסוימים לנו: עבודה ושפה; תגידו כי התוכן אחד הוא, אולם ההבדל הוא בסגנון”.

י. טבנקין ענה לדברי שפרינצק:

“עד עכשיו היו לנו קבוצות בודדות בארץ, ואם המפלגתיות הרעילה את חיי הקבוצות בארץ, הפריעה לפעולת הסתדרות העבודה הישובית, עיכבה בעד התפתחותה החפשית – מה יהיה בעבודה הישובית הרחבה העומדת לפנינו? אם עבודתנו הישובית, המדינית, התרבותית היא אחת, משותפת לכולנו, אם במקצועות אלה של פעולה ציבורים אין בינינו הבדלים – ואין אתם יודעים להראות על הבדלים כאלה – אזי ביטול הפילוג הישובי, המדיני והתרבותי הוא חובה. נחוצה לנו עתונות אחת אשר תדבר בשם כולנו; הפירוד כרגע הוא רק פרי המסורת – מפני זה קשה אפילו לתפוס אותו”.

שלמה לביא אמר:

“לי ביחוד, בתור חבר של “הפועל הצעיר”, קשה ההרגשה שאני עומד להיפרד ממסיבתי. אבל מרגיש אני שעלי לעשות זאת. עלינו להתאחד בכדי להפיל את הקירות האלה אשר אינם נותנים לנו להבין איש את רעהו. יש לנו, לכולנו, רק דבר אחד: גאולת העם והארץ. מה שמחוץ לזה – אינו יכול לעמוד בפני איחודנו”.

תוך כדי המשך הויכוח הכניס פרנקל בשם “הפועל הצעיר” הודעה, וזו לשונה:

“ועידת “הפועל הצעיר” מיום כ”ב־כ"ג אדר מאשרת את ההחלטה שנתקבלה במועצת ראשון־לציון, האומרת, כי “אין הועד המרכזי נכנס במשא־ומתן של איחוד כזה אשר יש בו טשטוש המפלגה” – אולם מציעים "לשם התאמת הפעולה ואיחוד נוצר מוסד מכַוון (רגולטיבי) בצורה של משרד עבודה מאוחד. חוג הפעולה של משרד העבודה הוא:

א) להביא לידי התאמה את הפעולות הנעשות על־ידי המפלגות וההסתדרויות השונות במקצוע העבודה, מתוך הסכם ואינפורציה הדדית;

ב) המשרד המאוחד מביא במקרים האפשריים לידי הבעה משותפת את רצונו המשותף של כל ציבור הפועלים וחלקיו המאורגנים בשאלות ידועות;

ג) החזקה והנהלה של מוסדות משותפים לכל פועלי הארץ במושבה ובעיר, כמו לשכת עבודה מרכזית וכו';

ד) משרד העבודה המאוחד נוצר על־ידי ביאת־כוח שווה מצד “הפועל הצעיר”, “פועלי־ציון” וההסתדרות החקלאית. הרחבת המוסד הזה נעשית בהסכם הדדי מוחלט של שלושת החלקים הללו".

י. טבנקין השיב להצעה של “הפועל הצעיר”:

“אנו הצענו הצעת איחוד. “הפועל הצעיר” הציע הצעה של פירוד. הרכבת משרד העבודה, זה שהוצע פה, אינו מתאים לדרישות האלמנטריות של שויון כללי. כי חבר המפלגה ישתתף פעמיים בבחירת ביאת־כוח הפועלים: גם על־ידי המפלגות, וגם בתוך ההסתדרות. יש בהצעה זו גם הבטחת ההגמוניה של המיעוט, כי אין הרוב מכריע במשרד זה, כי אם רק הסכמת המיעוט. ויש גם ביטול המוסד כולו. ממה נפשך: אם אין חילוקי־דעות – למה הפדרציה? ואם יהיו – הלא אי־אפשר יהיה להחליט כלום ולפעול מבלי להסכים תמיד למיעוט, איזה שלא יהיה”.

הצעת האיחוד, כפי שנוסחה על־ידי ברל כצנלסון, הועמדה להצבעה שמית, ונתקבלה ב־48 קולות, בהימנעות צירי “הפועל הצעיר”, שנתכנסו שוב לדון בשאלת האיחוד.

מיד אחר־כך נפתחה ועידת האיחוד של כל פועלי ארץ־ישראל, מן הכפר ומן העיר. היו מיוצגים 1871 איש. זה היה בכ' אדר תרע"ט (1919).

אחרי ויכוח של יומיים נתקבלה התכנית פה אחד, אך התעורר ויכוח חריף על השם. אחדים מ“פועלי ציון” עמדו בכל תוקף על כך, שהאיחוד ייקרא בשם “מפלגה”. ברל והבלתי־מפלגתיים תבעו בכל תוקף השם “התאחדות”. הדבר היה בחמש לפנות בוקר, ובגלל שאלת השם עמדה הועידה בפני התפוצצות. הייתי יושב־ראש, והחלטתי להפסיק הישיבה, כדי שהצירים ינוחו ויירגעו. הדבר הועיל. כשנתכנסנו שוב בעשר בבוקר נתקבל השם “התאחדות ציונית־סוציאלית של פועלי ארץ־ישראל – אחדות העבודה”. הועידה הבינה שיש לשים הדגש על אחדות, כפי שאמר אז י. טבנקין:

“אחדות מעמד העובדים בארץ הוא הוא התנאי הראשון ההכרחי, שהוא יותר מציונות, ויותר מסוציאליזם וכו' – למען יוכל מעמד העובד העברי להיות ברבות הימים לעם עובד עברי”.

יסוד “אחדות העבודה” בשנת 1919 היה מפעל־האיחוד החשוב והראשון בתנועת הפועלים בארץ, הראשון ולא האחרון, והוא שהביא לידי הקמת הסתדרות העובדים הכללית, שאין דוגמתה בשום ארץ אחרת, שכן גם “אחדות העבודה” עצמה היתה יצירה חברתית חדשה, ללא דוגמה קודמת. אולם כרגיל בין יהודים הוחרפו היחסים בין “אחדות העבודה” ובין “הפועל הצעיר”. “הפועל הצעיר”, עם היותו בעיקר מפלגה מדינית, התחיל עוסק בכל הענינים המקצועיים של פועלים, שכרגיל עוסקת בהם רק הסתדרות מקצועית.

וכאן יש לציין זכותו הגדולה של יוסף טרומפלדור, שחזר בימים ההם מרוסיה ארצה. כידוע, הוא היה פה עוד לפני מלחמת־העולם הראשונה. לאחר פרוץ המלחמה יצא את הארץ כנתין רוסי, והקים באלכסנדריה של מצרים גדוד נהגי הפרדים – הגדוד היהודי הראשון, שהוקם במלחמת־העולם הראשונה בצבא הבריטי. לאחר תבוסת הצבא הבריטי בגליפולי, שלשם נשלח הגדוד של טרומפלדור, חזר טרומפלדור לרוסיה ויִסד את “החלוץ”. היה בדעתו לארגן צבא יהודי שיעלה לארץ, אבל בינתיים פרצה המהפכה השניה, המהפכה הבולשביסטית, והדבר נעשה בלתי־אפשרי, וטרומפלדור שב ארצה, לאחר יסוד “אחדות העבודה”. כשראה הפולמוס החריף בין “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר” – פרסם ב“קונטרס” (שבועון של “אחדות העבודה”) וב“הפועל הצעיר” הצעה, שפועלי ארץ־ישראל יבחרו צירים למועצה אשר תקים מוסדות משותפים:

1) לשכות עבודה;

2) לשכות מודיעין;

3) קופת חולים;

4) בתי־הגירה;

5) בתי־אוכל;

6) שעורי־ערב;

7) קופת־הלוואות.

המועצה תעזור גם בסידור אגודות מקצועיות.

“אחדות העבודה” לא היתה שלמה עם הצעה זו, אבל חובת האיחוד קדמה אצלה לכל דבר, ופירסמה מיד תשובה, שבה ביקרה פרטי ההצעה ויסודותיה, ועם זאת הודיעה שהיא מוכנה לקבל את ההצעה בלי דחיות ועיוּנים.

ב“הפועל הצעיר” עוררה ההצעה ויכוחים וספקות. י. טרומפלדור לא זכה לראות בקיום הצעתו, כי בי“א אדר תר”פ נפל יחד עם עוד שבעה חברים וחברות על הגנת תל־חי.

כעבור חודש נתפרסמה ב“קונטרס” מיום י“ד ניסן תר”פ (1920) הצעה חדשה על איחוד בחתימת “חבר”. הצעה זו הרחיקה לכת מהצעת טרומפלדור. היא קראה לכנס ועידה כללית של פועלי ארץ־ישראל – להקים ברית של כל האגודות המקצועיות, שתנהל כל הענינים המשותפים של ציבור העובדים. הועד העליון של הברית יהיה באוּת־כוח יחידה בכל הענינים הישוּביים והמעשיים של ציבור העובדים בארץ ולמפלגות הפועלים לא תהיה הזכות לטפל למעשה באותן הפעולות הנכנסות לחוג הענינים של מוסדות הפועלים המשותפים (לשכת העבודה, קופת־חולים, ועדת התרבות, בנק הפועלים, משרד טכני ועוד) או של האגודות המקצועיות, שבהן יסתדרו כל הפועלים והעובדים.

לאחר משא־ומתן ממושך נתכנסה ועדה משותפת של “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר” (הוגו ברגמן, ש. יבנאלי, ד.סברדלוב, ז.רובשוב, ד.רמז, אליעזר שוחט) והסכימה לכנס ועידה כללית של כל פועלי ארץ־ישראל לשם קביעת הפעולה המשותפת לכולם ויצירת המוסדות הדרושים לכך. אולם הותנה במפורש, על־פי דרישת “הפועל הצעיר” כי “שאלת ביטול המפלגות אינה נכנסת לסדר היום של הועידה הכללית”.

הועד הפועל של “אחדות העבודה” החליט לקבל הצעות הועדה, ועם זאת ראה חובה לגלות דעתו, כי לא השיתוף הבלתי שלם, השומר על הפירוד המפלגתי ביסודו, הוא אשר יבטיח בנין העבודה בארץ ועמדת הפועלים בתנועה הציונית.

ועידת היסוד של ההסתדרות נתכנסה בחיפה בימי כ“ד–כ”ח כסלו תרפ“א (סוף 1920) בהשתתפות 87 צירים אשר יִצגו 4433 בוחרים, מהם היו 37 של “אחדות העבודה”, 26 של “הפועל הצעיר”, 16 של גוש “צעירי ציון”, “החלוץ” ו”השומר הצעיר“, 2 של מ.פ.ס.ע.² ושנים של קבוצות מיוחדות, שמהם הצטרף אחד ל”אחדות העבודה“, ואחד – ל”הפועל הצעיר".

בועידה הוצעו שלוש הצעות ארגוניות: של “אחדות העבודה”, של “הפועל הצעיר” ושל “החלוצים והעובדים החדשים”. כיסוד נתקבלה הצעת “אחדות העבודה” ליצור “הסתדרות כללית של העובדים העברים בארץ־ישראל”. לסעיף השני של הצעת “אחדות־העבודה”, כי “ההסתדרות הכללית מאחדת את כל הפועלים והעובדים בארץ החיים על יגיעם, מבלי לנצל עבודת זולתם לשם סידור כל הענינים, הכלכליים, התרבותיים של כלל העובדים בארץ ובנין חברת־העובדים העברית בארץ־ישראל”, דרשו חברי “הפועל הצעיר” להקדים המלה “וגם” ולפני המלה “התרבותיים”, וזה נתקבל.

הזכרתי בתחילת דבָרי חבר צעיר מעין־גב על יחסו ויחס בני גילו למדינה כדבר טבעי. אותו דבר חשים עכשיו מאות אלפי חברי ההסתדרות, שנצטרפו אליה ב־20–25 השנים האחרונות כלפי הסתדרותם – שקיומה הוא דבר טבעי ומובן מאליו. זוהי, לדעתי, הרגשה מוטעית. גם ההסתדרות וגם המדינה אינן נתונות עדיין, ובלי ה“נס” שהקים את המדינה, ובשעתו גם את ההסתדרות, אינו בטוח אם שתיהן יקיימו את יעודן.

לא אעמוד כאן על ההבדל שבין ההסתדרות והמדינה. צדק דוד רמז המנוח בקראו לפני קוּם המדינה את ההסתדרות בשם “מדינת ההסתדרות”. ההסתדרות נוסדה בהכרה ובמכוּון כברית בוני מדינה, ולפני קום המדינה היה מוטל עליה למלא תפקידים ממלכתיים כלליים, מה שאין כן עכשיו, כשיש מדינה יהודית ריבונית. אולם אני רוצה לעמוד כאן על הצד השווה שבין ההסתדרות והמדינה. הדבר שהתכּוַנוּ להקים בועידת פתח־תקוה בשנת 1919, ואחר־כך בועידת חיפה בסוף 1920, היה – עם עובד בן־חורין, המסדר כלכלתו תרבותו ברשות עצמו.

בהקמת המדינה התכּוַנוּ לקיבוץ גלויות. איני אומר קיבוץ כל הגלויות, כי איני יודע אם זה ייתכן; והתכּוַנוּ לעַצב פה עם עברי שיהיה לעם־סגולה ולאור־גויים במשטרו, תרבוּתו, במבנה חברתו, בעצמאותו הרוחנית, הכלכלית והמדינית, ובאורח חייו המושרשים בנבואה הישראלית ובכיבושי המדע. וזוהי אונאה עצמית מסוכנת להניח כי כבר הגענו למצב נורמלי שאינו זקוק ל“נס”. ואמנם המדינה הוקמה ב“נס” – והנס היה הרוח החלוצית, שפעמה בלב בוניו והכרת השליחות ההיסטורית שהפעילה את העושים. בלי הרגשת האחריות הגדולה, בלי עירוּי הכוחות המופלאים הגנוזים באדם הישראלי, בלי הכושר והרצון החלוצי להפעילם בחיי יום יום, ולא רק ברגע דרמתי של סכנה בולטת, אלא בתמידות, בעבודה, בהתישבות, בחינוך, בקליטת עולים, בהפרחת השממה, בהגברת בטחון המדינה, בהעלאת האדם – גם ההסתדרות וגם המדינה יכזיבו. לא כל הקיים מובטח בקיומו; והעיקר אינו במסגרת – אם כי רחוק אני מלזלזל במסגרת, לא זו של ההסתדרות ולא זו של המדינה, שתיהן יקרות. אבל רק האדם בהסתדרות והאדם במדינה הוא שיקבע את גורל שתיהן ואת אָפין וערכן. אילו הייתי רוצה למצות בפסוק אחד במה תלוי גורל הכלים העיקריים האלה, הייתי אומר: אם האדם המכונס בתוכם ידע להיות לא רק תובע מאחרים, אלא קודם כל – תובע מעצמו. גדולתם של יוצרי ההסתדרות וגדולתם של מיסדי המדינה היתה בכך, שהם קודם כל תבעו מעצמם, ובעצם הם תבעו אך ורק מעצמם. ואין זה מקרה שיש זהות רבה בין מיסדי ההסתדרות ובין מיסדי המדינה. תביעה מעצמו – זהו הסימן הבדוק והנאמן של מה שקוראים בשם חלוציות.

איני יודע אם כל אותם 4433 הבוחרים לועידה הראשונה של ההסתדרות, וכל אותם 650,000 היהודים שהיו בשנת יסוד המדינה ובניהם ניצחו במלחמת הקוממיות, היו חלוצים, אבל רק בזכות אלה שהחלוציות היתה המניע המתמיד בחייהם ובמעשיהם – נוצרה ההסתדרות וקמה המדינה.

יתכן שרוב חברי ההסתדרות בימינו יש להם רק זיקת אינטרס ותועלת למדינה. אין בכך כל אסון. יתכן שרוב אזרחי המדינה הם רק שומרי חוק ולא יותר. אף בכך אין כל נזק. אבל היעודים של ההסתדרות והמדינה יכזיבו אם בשתיהן לא יפעל כוח חלוצי, עתיר־חזון ורב־תושיה, וידריך פעולתו. זוהי התעודה המוטלת על המפלגה גם בהסתדרות וגם במדינה.

ואסיים דבָרי בסעיף הראשון של “ציוּני דרך” אשר הצעתי לועידת המפלגה ביום 18.5.56:

“המפלגה אינה מטרה לעצמה. צרכיה, תועלתה ומעמדה אינם זכאים להכריע בקביעת דרכה. רק נאמנות מלאה ובלתי־מסויגת לצרכים, לערכים וליעודים של העם, המדינה והמעמד העובד; רק מילוּי השליחות ההיסטורית של שלושת אלה להלכה ולמעשה, הקנו למפלגת פועלי־ארץ־ישראל כָּשרה ומעמדה כמדריך העומד בראש פועלי ישראל, המדינה והעם. ורק נאמנות מתמידה זוֹ תקבע ותבטיח מעמד זה של המפלגה גם להבא”.