שמו – ר' בן־ציון אלפס – אינו ידוע לאנשי שלומנו. יריעות־ספרותנו כל־כך רחבו ונסבו, עד שאפשר שאיש אשר אצבעותיו כתבו והמו“לים פירסמו ששים ספריו, בעברית וביידיש, והוא גם הגיע לתשעים, ובכל־זאת שמו לא יהא ידוע לאנשי־שלומנו. כי הוא כאילו חי ופעל בשטח העממי, באותו השטח, שבו כתבו את ‘צאנה וראנה’ ואת ‘נחלת צבי’, וסיפורים עממיים ודרשות עממיות. אך מהלכים היו לספריו והם חדרו לשכבות עמוקות והם חרשו שם תלמים בלבבות. הרומן הגדול שלו ‘מעשה אלפס’ בשלושה־עשר חלקיו נפוץ גם הוא והמו”ל ראה שכר בעמלו. עד היום יש לו לישיש המכובד חולשה ידועה למין החלש. חולשה להבין את נשמת המין ההוא, חולשה לחנך אותו להשפיע עליו. במה? בודאי ביראת ה' ובאהבת תורתו. חולשה זו הביאתו בודאי לחבר את רוב־ספריו באותה שפה. הוא רצה להשפיע בכתב ובעל־פה. בשבת היה עוד בזמן האחרון אוסף את נשי ישראל ב’עזרת־נשים' והוא עומד בבית־הכנסת ודורש לפניהן בפרשת־השבוע, כשהוא מעטיף אותה גם בספירי־הסיפור. אכן אורח־חיים לא־רגיל. לפני שבעים שנה הוא אומר לאשתו הצעירה, שהוא נוסע לאודיסה לקנות סחורה לחנות וקם ונוסע יהודי יחידה באניה – ירושלימה. כשאשתו אינה רוצה בשום־אופן לבוא אליו, הוא חוזר אליה, נעשה מגיה בבית־דפוס, נעשה מחבר, נעשה בעל־בית־חרושת וסופו חוזר ירושלימה. ועונג הוא לפגוש אותו כיום מתהלך בחוצותיה, כשגבו מתחיל אמנם מתכופף קמעא תחת תשע עשרות השנים. עונג להביט אל קומתו ההדורה, אל הדרת פניו, עונג לקרוא גם את ספרו האחרון, שיצא זה עתה: אותו הרומנטיקון לאהבת־הבורא והתורה, לאהבת־ישראל וארץ־ישראל, אותו כוח־הדמיון המשעשע והמשתעשע, אותה אמונת־תום ביצר הטוב של האדם, והדעת גם במעללי יצר הרע, ועם כל זה רצון עז להמשיך וללחום ולפעול ולהשפיע עד תום הנשימה האחרונה. רכב וצלח, ר' בן־ציון, לקראת המאה! כה נאה וכה יאה!
[מרחשון־כסלו תש"א]