במאמרו ‘על גדות המיסיסיפי’ (‘הארץ’, ח בתמוז) מתאר אריה גלבלום את העיר ניו־אורליאנס, ובתוך זה הוא בא לדבר גם על המשורר אפרים א. ליסיצקי, הגר בעיר זו. הכותב מציין, כי ליסיצקי הוא אהוב עליו ‘מכל המשוררים העברים שקמו באמריקה’. והוא ממשיך: ‘לפני זמן מה פירסם ב“הדואר” שיר פאטריוטי, שכולו כמיהה לישראל וכו’. מה עוצר אפוא מלנסוע לישראל, שדומני לא היה בה אף כתייר – הרהרתי'.

והנה ליסיצקי פירסם אשתקד ב’מוסד ביאליק' ספר אוטוביוגראפי מצוין בשם ‘אלה תולדות אדם’. בספר זה מסופר על ביקורו בארץ עוד לפני שנים רבות. ולא עוד אלא ששנים לפני זה בחר במקצוע לשם התיישבות בארץ. הוא אומר: ‘התכשרתי לרקחות, וניתן לי עתה למלא משאלת־לב, שלשמה בחרתי במקצוע זה – התיישבות בארץ ישראל’. הוא מתאר איך היה משווה את ארץ ישראל לנגדו תמיד ‘בהקיץ ובחלום, ואני נוהה אחריה ומשתוקק לה’. והרבה שנים חלפו ‘עד שזכיתי לעלות ולראות ארץ ישראל החדשה – לראותה בעיני בשרי, כמות שהיא במציאותה המוחשית’. ובכל־זאת, בהיותו בארץ, החליט לדחות את המקצוע, שהיה עשוי לפרנסו ‘בריווח ובכבוד’, ולוותר גם על הישיבה בארץ. ‘ביציאתי מתוכה אני רואה את עצמי כיוצא מגן־עדן וחוזר לגיהנום להתייסר שוב בדינה’. על שום מה? הוא מבאר, כי ההוראה העברית באמריקה ‘ניתנה להיות לו תכלית־חיים עליונה’. הוא מסביר את השקפתו ומסיים: ‘חלוציות – זוהי מהותה של הוראה עברית באמריקה, – חלוציות מעין זו שבארץ־ישראל, אלא שהיא בעורף. קיבלתי עלי חלוציות זו – אותה וחבליה הצפויים לי’ (עמ' 285).

איני יודע, לאיזה שיר פאטריוטי של ליסיצקי ב’הדואר' מתכוון א. גלבלום. אפשר שאותו שיר לא בא לידי. אבל בכל שיריו, כמקוריים כמתורגמים, מורגש יחס רציני לבעיות־החיים, לבעיות־האנושיות. באותו ספר הוא אומר בעמוד אחרון: ‘עם אחד נצמת ונכחד מאדמת־אמריקה – עם ההודים; עם שני נרמס ונהדף וניתן בשפל – עם־הכושים; ועם שלישי נאבק בה לקיים מקצת ממהותו וצביונו – עם־היהודים’. שירתו היא ביטוי עז להרגשה זו. והוא, ששר את ענות הכושי באמריקה, לא שכח בשירתו גם את אחינו הערבי בארץ. באחד משיריו הנהדרים ב’הדואר' מלפני זמן־מה הוא מתפלל בין השאר תפילה זכה זו:

נְצַדֵּק אֶת חֶרֶב יִשְׂרָאֵל שָׁלַפְנוּ

לְאֵת כִּי תְכֻתַּת, עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל

בּוֹ נָנִיר נִיר אַחֲוָה, שָׁלוֹם וְרֵעוּת,

וְהַשְׁבֵּר נַשְׁבִּירָה אֶת שֶׁבֶר בִּרְכָתָם

לְכָל – וִיהִי מִי – יִשָׂא נַפְשׁוֹ לוֹ. חֶסֶד

תִּבָּנֶה אַרְצֵנוּ, וְהַטֵּה נֵט חַסְדָּהּ,

לְכָל שׁוֹחֵר מַחֲסֵה כְּנָפָהּ, כָּאֶזְרָח,

כַּתּוֹשָׁב כַּגֵּר.

איני מכיר עוד משורר עברי שנתן ביטוי שירי טהור ונעלה להרגשה זו כמשורר אפרים ליסיצקי.

[תמוז תשי"א]