זְכוֹר אֶת הַלַיְלָה הַזֶּה הָאָרֹךְ,

שֶׁהִשִּׁיר כּוֹכָבָיו עִם הַגֶּשֶׁם

וּמָחָה בִּכְנָפוֹ הַשְּׁחוֹרָה אֶת הָרֹךְ

שֶׁל הָעֶצֶב הַצָּץ עַל הַדֶּשֶׁא.

זְכוֹר:

לַיְלָה אֵין־סוֹף, כִּי חוֹפָיו עֲזוּבִים,

לֵיל בְּלִי דִמְעָה, כִּי פָּנָיו נַעֲוִים,

וְסָפֵק מְחֻדָּד מְכַרְסֵם בְּגוּפֵנוּ

גְבִישׁ קֶרַח שָׁחוֹר.

הוּא קִפֵּל עַצְמוֹתֵינוּ בִּצְרוֹר,

הוּא הִקְפִּיא חִיּוּכוֹ הַלָּבָן שֶׁל הָאוֹר, –

וְהָאוֹר נֶעְלַם בִּלְעָדֵינוּ.

זְכוֹר:

זֶה אַתָּה שֶׁדָּפַקְתָּ בַּדֶּלֶת לְפֶתַע,

כִּי אָהַבְתָּ אֶת כְּנַעַן

וְאוֹתָנוּ, אוּלַי, עוֹד שָׂנֵאתָ.

וְאָז הַתִּקְוָה הֶאְדִּימָה בְּפִינוּ

וְהִבְטַחְנוּ לְךָ: לֹא נִהְיֶה עֲצוּבִים…

וּבִקַּשְׁנוּ אוֹתְךּ בֵּין קִפְלֵי הֶעָבִים

לְמַשֵּׁשּ רַעִמַת צַוָּארְךָ הַדּוֹהֵר –

כִּי רָצִינוּ

בַּאֲוִיר נְשִׁימָה מִסְתַּחְרֵר

לְהוֹדוֹת

וְאֶת מְרִי חִיּוּכֵנוּ הִסְתַּרְנוּ מִיָד

בְּגַלָּיו שֶׁל הַצְּחוֹק הַוָּרֹד,

וְלָאוֹר הַסּוֹעֵר שֶׁנָּבַט

לֹא סִפַּרְנוּ מְאוּמָה (כִּי שֶׁמָּא יָבִין הוּא),

הֵן אֲנַחְנוּ רָאִינוּ

אֵיךְ נָפַל כָּאן לְמַעַן לִבּוֹ הַטָּהוֹר

אָחִינוּ.

וְאַתָּה, שֶׁאֵין לְךָ אָח וְקָרוֹב,

תִּפְסַח עַל הַסַּף הַגָּבֹהַּ,

שִׁכְמֵנוּ יִכּוֹף,

אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָאוֹר וְלַכֹּחַ,

הַדְלֵק אֶת הַדָּם הַזּוֹעֵק לַשַּׁלְהֶבֶת,

כִּשְׁבוּי הַדְּמָמוֹת לַסּוּפָה,

כִּי לִבֵּנוּ הַלֵּב וְלִבֵּנוּ הָאֶבֶן

נְכוֹנִים,

נְכוֹנִים לַשְּׂרֵפָה!