היו ימים וגם אני הייתי בסוחרים.
סחרתי עם רעי גרישקה.
בתוך הצל המעובה אשר לגנת בית־אבותיו, המלאה ריח נודף של עלי־אקקיה כמושים, עשינו מקח וממכר בעלים יבשים מרוחים. אנחנו קראנו לזה טה.
הייתי קונה אצלו עד שפסק הטה שלו.
ואז קנה הוא אצלי עד שאפס הטה שלי.
וכך חוזר חלילה.
אחרי כן סחרתי עם הרבה מחברי.
סוחרים בתבואה היינו.
היתה שנה אסומה, אשר כמוה לא זכרו גם הזקנים שבדור, ו“קוֹנטוֹרוֹת” צצו מכל כנפי־ארץ, אשר עד אז לא שמענו את שמען.
בו בקיץ נתעשרו האמידים, העניים נעשו אמידים, גם הסוחר העני הרויח. ובולמוס המסחר בתבואה אחז את כל הפלך.
נאמני־הקונטורות נסעו מכפר לכפר ואזורי עור “זֶמֶר” על גופם עשויים תבנית כיסים רחבים מלאים שטרות.
תחת הכסף היו לנו מעטפות של סוכריות: סוכריות לאנדְרִין – שווין רובל אחד. סוכריות של פירות (גלאדקוֹב) – שווין שלשה רובלים. מעטפות של סוכריות ממעבדות יקרות־המציאות – שווין גדול יותר.
בנינו לנו מחסנים: מחסנים לתבואה ומחסנים ל“כסף”. לפרעה היו אך מחסנים לתבואה: פיתום ורעמסס; אבל לנו היו מיליונים. לכל אחד מאתנו.
כעבור ימים רבים שוב זכיתי, שיהיו בידי מליונים של שטרות, ובמחירם אי־אפשר היה לקבל גם אותה מכסת התבואה, שהיתה בידינו “אז” בילדותי.
לפעמים אין בין בנין־ילדים ובנין־אבות ולא כלום!
סוף־סוף נתחוור לנו, כי כסף שברי חרס וכסף־מעטפות של סוכריות אינו אלא שטות.
והטה שלנו וגם התבואה שלנו אינם אלא מעין סחורה, ורצינו לעסוק בסחורה שיש בה ממש, והכסף שנרויח בה יהיה גם כן כסף ממש.
אודה ולא אבוש, כי לא אני באתי לידי המצאה זו, אלא רעי גרישקה.
מה שהוא עתה – אינני יודע. דומני, שהוא קומפּוֹזִיטוֹר. אז היתה לו נטיה גדולה להיות סוחר.
בר־סמכא היה בעיני לגבי ענין זה.
ופעם היינו עסוקים אני והוא, יושבים על עכוזנו, כופפים ראש על מאורתו של טאראנטול, כלומר עכביש־האדמה הגדול והשחור, מורידים לתוכה כ“זית” של זפת תלויה בחוט של סנדלרים מזופת, כי כן היינו צדים את העכבישים הללו.
שני דרכים לצוד אותם.
שופכים בחורו מים עד שהוא עולה ועומד על פתחו, או מורידים לתוכו את החוט עם הזפת.
העכביש שולח בזפת את שניו ואוחז בה ברגליו השעירות, ואז מוציאים אותו.
יד רגילה מרגישה תיכף ומיד כשהוא נאחז בחוט.
לשום מה היינו צדים אותם, אינני יודע עתה. פשוט, היינו צדים, כשם שהיינו פתאום הולכים לצוד פרפרים, או את הצלָצַל, או הולכים וגוזלים את הביצים מקן־אנקורים תקוע בשפות גגות ובתוך צינורות־המים.
וכך היינו יושבים, כרוכים על שוקינו ומספרים בענין העכבישים:
– כשנשרף בית־המקדש היו העכבישים נושאים עצים, והאנקורים הביאו מים במקוריהם לכבות את השרפה.
– ומשום זה אסור לנגוע באנקורים ומצוה להמית את העכביש.
– היָשֵן בשדה ישכב על פרווה של עור־כבשים, העכביש אינו סובל ריחה של כבש.
– הכבשים חופרים באדמה ברגליהן ואוכלים את העכביש, שנשיכתו מות.
– אין לך תרופה בדוקה ומנוסה משמן, שבו טבעו עכבישים, שהם מטילים לתוכו את ארסם.
– זה מועיל גם נגד נשיכת נחש.
סוד זה נודע לי.
– מה אתה סח? – פקפק גרישקה בדברי.
– כל הרופאים משתמשים ברפואה זו.
– ויש להשיג שמן זה באפותיקה?
– ודאי – גזרתי גזירת אפריורי, – בכל בית־המרקחת ישנו.
– וגם אצל פּוֹחוֹדְקָה?
– ודאי!
– יודע אתה מה?
העכביש שלנו לא רצה לעלות, אינני יודע משום מה. זה כמה פעמים שהורדנו את החוט, ושב ריקם כלעומת שבא. היה לנו פנאי לספר.
– יודע אתה מה? נביא לו, לפוחודקה, עכבישים אם הוא צריך להם; מלוא הצנצנת נביא לו. יתן לנו כמה? יתן לנו עשרים אגורה. היודע אתה מה? נלך מחר. בבוקר. הָבֵא אתה שמן. גם אני אביא שמן וצנצנות. ועשה לך חוט חדש.
– אני אכנס אל שאפּוצְקָה הסנדלר. הוא תופר בשבילי מגפים. אבקש ממנו כי יתן לי זפת וחוט.
– ולי יתן גרישקה הסנדלר.
– אתה יודע, אנחנו נצא אל המגרש, אצל אסמי־התבואה. – שם ודאי יש הרבה.
– הכנס אלי מחר בבוקר תיכף לאחר שתקום.
לא רצה העכביש לאחוז בחוטו של גרישקה.
– תן לי, אנסה אני, אמרתי לו.
– זכור ואל תשכח לקחת לחם – קורא לי מקצה הרחוב רעי.
וכשנפרדנו, מהרתי – “טסתי”, כדברי אמא, הביתה. תיכף ומיד עליתי על הגג אל הערמה, אשר בפנה שם מצאו מנוחתם צנצנות ובקבוקי־רפואות, שיצאו בדימוס או נפגמו.
לפוחודקה – שויתי לי – יפה שתבוא הרפואה מלכתחלה בבקבוק בא מן האפותיקה. באו לידי שני בקבוקים: אחד לבן, גדול ואחד כחול. על גבי קרקעם השופע בולטות גם לזה וגם לזה צורות מספר 6.
לא ידעתי באיזה אבור.
ולאחר שנמלכתי בכליותי לקחתי את הכחול.
רק לעתים רחוקות ראיתי סמי־רפואות בכלי כחול. ודאי שזה סימן לרפואות מובהקות ביותר.
ירדתי.
טביעת־עין יש לה לאחותי.
כשנגשתי אל אמא בבקשה לתת לי שתי כפות “שמן זהורית”, הכירה בי.
– על הגג היית!
– שמא סוברת היא! למה דוקא על הגג?
– וקורי העכביש מנין הם? הלמתני שאלתה.
בנאמנות, אין מנוס ואין מפלט מפני הילדות הארורות!
– איזו קורי־עכביש? נסיתי לעמוד על עמדי.
– אלה שעל גבך ועל ראשך. ורבב כולו חמר על ארכובותיך.
העיפה בי עיניה הגדולות אמא וסיימה:
– מה בקשת שם?
– לא כלום, אלא בקבוק.
– והבקבוק למה הוא בא?
– נחוץ הוא לי, לתת בו את השמן.
– והשמן למה לך?
– נחוץ הוא לי.
– למה הוא נחוץ?
– נחוץ למה שנחוץ.
– ובכן, טול לך את המברשת והסר את קורי־העכביש ואת הרבב.
– ואחרי כן תתני לי את השמן?
– אחרי כן אתן לך את השמן.
אני בקשתי כף אחת שמן.
אמרה אמא: לך וקח, ולא תרבה משתי כפות.
ועל סמך זה לקחתי שלש.
נחת־רוח רוצה אני לעשות לפוחודקה הרוקח.
פוחודקה זה לאו דוקא פוחודקה שמו, שמו באמת זונֶנפלד והוא פרוֹבִיזוֹר. והוא האחד והיחיד החי בכפרנו על־פי חוקי איזו היגיֵינָה.
בכל יום ויום הפרוביזור יוצא לשוח, בשעה ידועה ולזמן ידוע עד מקום קבוע. מקל בידו ומשקפים על עיניו קצרי־הראות.
– שלום! שלום!
מחליפים הוא והנפגשים בו.
– לאן מר?
– “וו פרוחודקו”, פה־פה־פפף… כלומר, “לשם טיול”. ומפני שהוא מתקשה בריש שינית, נשמעת החית במקום הריש ויוצא לו – פוחודקה.
וקראו לו משום זה פוחודקה.
בני כפרנו – כלומר היהודים – יוצאים לטייל אך בימות החג ובשבתות.
ואז הם מטיילים עד הטחנה הראשונה – זו של פאסְקוֹ, ולעתים רחוקות עד השניה.
בנוגע לזמן, הם משכימים לקום בימות החול ומאחרים בחג.
בלילה, אם בסתיו הם מקדימים לישון ואם בקיץ הם מאחרים קצת.
ובכלל אין להם כלל חוק וחוק. כבא אל היד. והטיול גם הוא בא לשם היגיינה. לאו כולו עלמא יודע, כי ישנה בעולמו של הקדוש ברוך הוא בריאה זו, אלא יוצאים לשם תענוג־חג בלבד.
ואז – פוסעים עקב בצד אגודל, בראש מורד קצת וזקן נוגע בחזה וידים משולבות על אחורים, העינים מתבוננות אגב סקירה ממושכה בכרכרת־הפוסטה החולפת, בחלונות מוגפים תריסים ירוקים, בשער חדש עומד להגמר ובחטמי נעלים מאובקות, בעגלה טעונה ובכלב מחפש דרכי בעליו, ובכל דבר, שיש לראות בו בככר הגדולה, ארכה פרסה ורחבה מחצית הפרסה.
פוחודקה הוא יודע מפני מה הוא מטייל ולשום מה הטיול, והוא עושה טיולו בישוב דעת מיוחדה ומעין גאוה על כל גופו הגוץ.
כל הפוגעים אותו מברכים אותו.
גם הגויים.
כשהוא נוסע העירה, על חזהו ציון עשוי כסף עם תבנית נשר – ציון כגודל כף של יד.
אין בריה אחרת בכל הכפר, שתהא לה ציון מעין זה.
את גרישקה פגשתי על קצה הרחוב.
– לחם יש? שאלני. – בקבוק יש? ושמן יש?
– נלך בדרך אל התחנה.
– טוב!
גרישה חכה לי בקצה הרחוב.
– איך נעבור: על־יד הרחוב או על־יד בית־הכניסה?
נמלך גרישקה בכליותיו וגזר:
– על־יד בית־הכניסה. על־יד הבתים הרבה כלבים, מוטב נסור אל בית־הכניסה.
שמש בוקר שם מטרה לחציו את כתלי בית־הכניסה הלבנים המאירים בברק־סיד זה אך נמשח.
ארבעת העמודים אשר לצלע הבית עמדו בולטים קרן אחת ועוטים צל כהה מקרן מכאן.
על הפרונְטוֹן ממעל מרחף “אל צואות” בטלית כולה תכלת כהה, ידיו פרושות וזקנו ותלתליו לבנים־לבנים. כליל מלאכים קטנים־קטנטנים נטולי־גו – אך ראש, וכנפים מסביב לו מימינו ומשמאלו.
בבת־אחת התחלנו אנחנו:
“שקץ תשקצנו, תעב תתעבנו, כי חרם הוא!” שָנינו ושִלַשנו.
מששתי בכיסי. שני מטבעות בני חצי־אגורה שם מונחים. חסר אך מטבע שלישי.
וכשיהיה לי השלישי, אז אזרוק אותם על בית־הכניסה. צריך לכוון שיעבור ממעל לצלב ואז תבלע האדמה את בית־הכניסה.
זה ידוע.
שני מטבעות כבר היו לי.
אצלנו אין לקנות שום דבר בחצי פרוטה, ומשום זה יקרי־המציאות מטבעות אלה.
חלונות בית־הכניסה הגבוהים והצרים, סגורים ברשת ברזל מבחוץ, התבוננו בנו זעומות.
בדרך פגענו בתעלה מפוחמה ושיירי גזעים מפוחמים בה. – שרידי הזבח הגדול ביום־גנוסיה של אותו בית – בראשון באוקטובר, שאז אז היו מעלים על המוקד בתעלה זו קלחת־ענקים ושולקים בה בשר־פר בן־בקר בתוך מרק־חמיצה לכל המון העם הבא לכבוד הכנסיה והיריד. סרנו אל התעלה ועברנו בקפיצה גדולה אל מעבר מזה.
זה עלה לנו יפה.
מעין ניחוש היתה לנו קפיצה זו.
והיתה לנו נחת־רוח מתוך הקפיצה.
על קרן רחוב־היהודים ורחוב־התחנה נדף כתמיד מאז ומעולם ריח עָרֵב של יין־שרף בא מן המרתף. אנו ידענו, כי בה בשעה יושב שם בתוך אותו הריח הערב והצנה הנעימה של מרתף בקיץ מישקה החגר ומצייר על גליון את תמונתו של מיקולאי הקדוש. צבעים מכל הגוונים עומדים לפניו.
הלכנו מעבר הרחוב מימין.
היו שם בתים מועטים, וגדרי־חצרות ארוכות גובלות לגנים וגנות־ירק ושטחי אדמה זרועים שעורים. גדרים של עפר ותעלה מלפניהן וגדרים עשויות מקלעת עץ־עבות וערבה.
והכל, הכל טובל בדומיה עמוקה ושפע של אורה. חרולים מכאן ומכאן. ושביל עובר על־יד החצרים והדרך האפורה והמלאה אבק עמוק ורך באמצע הרחוב.
אחרי כן עמדנו על־יד הפַּחָם דוֹרוֹש וביתו השקוע בקרקע. בתוך ד' עמודי־עץ, סמוכים לבית ומשמשים מקום לנעילת פרסה לסוסים, התכנסו כמה “גויים” והיו מכניסים לחופה זו סוס מסרב. אחד מושכו ברסן ואחד מכהו באגרוף כלפי שניו. היה הסוס זוקף אזניו, מגלה שנים גדולות וכתומות ומשליך ראשו כלפי מעלה, כורע אחורנית על רגליו האחוריות, מביט בעינים פכחיות ומבוהלות בדוֹרוֹש.
לא סרנו מן הבית עד שדורוש עוטה סנור־עור וקובע את הפרסה. והלכנו.
תיכף לחצר האחרונה חסרת־בית ומסוגרת גדר־עפר התחילה הערבה.
כאילו פתאום – נפחה עלינו ברוח אפה הקל, הערב והריחני.
פסענו בצעדים אטיים בדרך המלך בשביל ניכר מתוך עשב כמוש, מאובק ומעוך מדריסת רגלים.
ירק חוור עוטה את כל הערבה.
לצדי הדרך יש שהציצו פעמוניהם העדינים של פרחים לבנבנים־ורודים נודפי ריח־שקדים. גבוה־גבוה על ראשינו נסר שמש – בודד ברקיע. הדומיה הגדולה רמזה לנו בלי־אומר לשתוק. ושותקים הלכנו.
צלָצַל אפור גדל־רגלים קפץ ונתר וישב על שרוולי.
– אי! צלָצל!
ובו ברגע, שרצה הלז להראות כנף כפולה ומגלה את השחור שבו בתוספת הכחול, אחזתי בכנפיו היבשות.
– ודאי שרבים הם פה, צריך לצוד אחדים.
נסור אל הדשא.
יצאנו אל ככר־הספיח, אל השדה שלא נעבד השתא, ופניתי אני לצד זה, וגרישקה לצד זה.
רשרשנו בכוונה ברגלינו בחציר ובספיח־החיטה, כדי להפחיד את החיה שבה.
נתר צלצל – ומתוך קפיצה ישב במרחק צעד.
נתר צלצל שני. דלקנו אחריהם כדי לצודם בכף קמוצה.
שמעתי את קולו של גרישקה:
– גם הארבה יש!
– נו? איפה? הראהו לי!
בין זרת ובוהן תקוע ארבה ירוק־ירוק וכנפיו תפוסות. והוא פוער פיו, ארבע לסתות קטנות נגלות וסגורות שוב על פיו הקטן.
– לא כדאי לצוד צלצל אם יש ארבה.
הלכתי אחרי גרישקה.
גם אני צדתי ארבה. שמתיו בכיס מכנסי.
כך עברה עלינו שעה.
– אני יש לי! – הריע לפרקים רעי.
וכך הייתי מריע גם אני לו:
– אני יש לי!
מקץ שעה היה כיסי מלא.
פתאום הרגשתי כאב גדול ברגלי, במקום ששם כיסי. מיד הבינותי, כי ארבה נשכני.
הכנסתי את כפי לתוך כיסי והתחלתי מוציא את הארבה ומשליכו החוצה.
אחדים נמעכו, אחדים יצאו ברגל וכנף, אחד ראשו נמלק וחוט דק ולבן נמשך אחריו.
– הבאמת הם נושכים כך?
לקח חיה אחת בכפו ויגש אל פיה קצה־אצבעו.
הרגיש הארבה. נפרדו זו מזו ארבע לסתות ואחזו באצבע.
– ראה! אני אינני מתירא.
– יודע אתה? נחדל מן הארבה ונתחיל לחפש אחרי העכבישים.
פסענו מרכינים ראש, מתבוננים בקרקע עד שנתקלנו בחור.
ישבנו על עכוזנו והתחלנו מתקנים עצמנו לעסוק בעליה של עכביש.
גרישה הוציא את החוט שלו, בדק את החוט ואת “כזית”־הזפת והורידם לתוך החור.
לא רצתה השממית לתפוש.
גרישקה הוריד שוב.
ישבנו, שתקנו וחכינו.
– ודאי שאיננו בביתו.
– אנסה אני.
בדקתי בכלי־צידי והורדתי.
ה“כזית” נכנס בחור, נתקל בכותל, נטה הצדה והתחיל לרדת לאט כמגשש. הורדתי והוצאתי. ושוב הורדתי. נתקל ה“כזית” ועמד. שוב העליתי ושוב הורדתי במהירות ושוב עמד. אך באצבעותי חשתי, כי לא בדבר קשה נתקל – לא בקרקע, אלא בדבר רך חוצץ בינו ובין הקרקע. לא פקפקתי אף רגע: ודאי שהשממית שם.
תופפתי כמה פעמים על אותו גוף חוצץ בין הזפת והקרקע: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים. – – –
מאן דהוא תופס בזפת.
לאט־לאט הוצאתי את החוט, ובו ברגע שהגיע עד שפת החור הוקל החוט. על שפת החור עמדה חיה שחומה־שחרחורת. ארבע עינים קטנות־קטנות מביטות בזעם. בבת־אחת נרתענו שנינו מן החור.
מצאנו מקל, ובאותו מקל הנסנו והדפנו את החיה אל מאורתה ושוב ישבנו כפופים על פתח החור.
היתה הערבה מחרישה. הדומיה הגדולה והקדושה נסוכה עליה. באפסי מרחקים נראו מעין רקיעים כספספים, שלא היו אלא מראות כזבים, טובלים בחומו של יום. כתולעת ארוכה, אדומה־כהה פזיזה, נחפז מסע־המשאות, מעלה פיח אפור־כהה, קופא במרחביה ונמק לאטו על עמדו.
איזו חיה בלתי־נראה שרקה על גבי תלה.
החמה הכאיבה למפרקתנו.
לטאות ירוקות־חוורות ואפורות טסו ונעלמו.
עיפנו. ישבנו מזיעים על־יד הדרך.
ובעודנו יושבים ולועסים לחמנו, נגש אלינו יהודי קבצן, הולך רגלי מעבר התחנה, תרמילו על שכמו ומטה כבד בידו.
עבר עלינו. הסתכלנו בזקנו המדולדל, זקן־תיש מזקין, ובפאותיו המסולסלות.
שב הקבצן וישב על ידנו.
– שלום, ילדים, יש בכפר זה יהודים?
– יש!
– ואיפה הם גרים?
– ברחוב־היהודים, ברחוב־היוָנים ומסביב לשוק.
– והם הרבה?
– מלא בית־המדרש וה“פולוש”, – ענה גרישקה.
עיני הקבצן לטפו אותנו רכות.
– כלום יהודים אתם, ילדים?
– אנו יהודים.
הקבצן קרב אלינו יותר, פרק את שקו.
דבר יהודית.
– יהודים? ואני דמיתי, כי שקצים אתם, ואיה הפאות שלכם?
– כלום רב או שמש אני שתהיינה לי פאות?
– ואביך אין לו פאות?
– כמובן, אין.
– כמובן, – חזר על דברינו הקבצן. – וציציות יש לכם?
– יש, בשבת כשאנו הולכים לבית־המדרש אנו לובשים טלית־קטן.
– בשבת? והיום לא? ובחדר אתם לומדים?
– לא.
– בחורים שכמותכם גם קרוא וכתוב אינכם יודעים.
– אנו יודעים.
– אל ה“קלאס” אנו הולכים.
– מה זה קלאס? – תמה הקבצן.
– ואני דֵיזשוּרְני, תורָנִי – אמר גרישה.
– דֵידוּרְנִי? – חזר על דבריו היהודי. – מה זה דידורני?
– אינו יודע מה זה דֵיזשורני? – המשגיח על הסדר והמאסף את קונטרסי־הציונים.
– מה זה ציונים?
– ציונים המה ציונים.
כנראה, לא הספיק לו לקבצן ביאור זה. הוא לא הבין.
– וגמרא אתם מריחים?
מה זה “גמרא” לא ידענו אנו.
– בני כמה אתם?
– בני שמונה.
– בני בן שמונה ולומד גמרא, דבר בגאון. – יש לי עוד בן בישיבה.
– מה זה ישיבה?
– יהודים משונים, קצף היהודי, דידורני הם יודעים וישיבות אינם יודעים. אינכם יהודים! אתם גויים! גרועים מגויים. הגוי אין לו מצוות ואין לו כלום! אתם אפיקורסים, משומדים להכעיס. המה יהודים! יהודים – אצלנו.
– ומאין הוא?
– אני מסוראז, פלך צֶ’רניגוב. נשרף אני. יש לכם כסף? תתנו נדבה. מצוה גדולה לתת צדקה לעניים. גם מצוה זו אינכם מקיימים. אני אינני הולך אצל היהודים, אני הולך אצל הגויים. יהודים שלכם מה הם נותנים? פרוטה, שתי פרוטות. הגוי איננו אוהב לתת כסף. הוא נותן ביצה, שתי ביצים, איפת שעורים, חצי הככר לחם. עם יהודי טוב לאכול קוגל לאחר ששבע – וגם זה על פינכה שלך. היהודים שלכם… – הקבצן קפץ פתאום ממקומו, תפס במטה והלך לו; לא הגיד שלום.
מרחוק נראתה כרכרה. צלצל־פעמון מכריז על כרכרת הפוסטה.
עברה הכרכרה על פנינו. ישב בה מישקה הפוסטַאליוֹן כרוך במעפורת, מגבעתו נתונה על מלוא מצחו עד לחטמו. נצב ה“מָלִיחַ” שלו (כך היה קורא לחרבו) נוצץ על נחשתו.
– זה באו מן המסע הראשון.
בקצה הדרך עפרו בעפר עוד כרכרות ועגלות.
– נשוב הביתה. הגיע זמן סעודה של צהרים.
הסתכלנו בצנצנת. היה עוד מקום לעכבישים, אבל השעה באמת מאוחרת.
עברה על פנינו עגלה.
גרישקה הסתכל בנוהג.
זה בנו של פֶדְקָה לָקוּי. כשמרדו בני הכפר בנסיך קונסטאנטין ונצו על הקרקעות, באו נוגיים1, הקיפו את בית־פקידות הכפר ואת הכפריים הזעיקו לאספה, ושתי עגלות ענפי עץ עבות הביאו ולקו את כל הגויים. בסדר, זה אחר זה. כשבא תורו של פדקה ושאלו לשמו, ענה: אני לקוי, ופטרוהו.
נדמה לשר הממונה על הלקיה, שלא לקו אותו ושאל את זקן־הכפר. העיר גם זה: “לקוי”, ופטרוהו.
גרם לו השם שנפטר.
קרבה עוד עגלה. עגלה פשוטה. ישבו על המושב שני גויים, וגויה זקנה על קרקע חיק־העגלה, ועל כל גוש וגוש קפץ ונתר גופה.
התבוננה בנו.
עמד גרישקה וקרא:
– חִשור באופן, היָא?
– מה אתה אומר? – פנה הגוי הנוהג.
– נתקל חשור באופן.
– בן הכלבה! – איים הגוי במגלב.
– כבדי־כלב, זרקה כלפינו הגויה.
לא הבינונו מפני מה, אבל חשנו, כי יש בזה מן העלבון להיות כבדו של כלב.
– נלך!
קמנו ופנינו כלפי הכפר.
בא מאחורינו קול קשקוש עגלה:
כלב נושם בחזקה מתוך פישוט לשון־זהורית קופץ אחרי העגלה.
– אבא אומר, כי אין טוב מלעמוד על מקומו בפני הכלב.
– נעמוד!
עמדנו.
הריח בנו הכלב ויט אלינו כחץ מקשת.
אנו עמדנו. אולם כשקרב עד כדי שתי פסיעות, נתק גרישקה ממקומו והתחיל בורח.
פנה אחריו הכלב.
לא יכולתי גם אני לעמוד וארוץ – אחרי הכלב.
תפס הלה במכנסו של גרישקה. פרץ גרישקה בצווחה איומה. מיד נתקררה דעתו של הנַבחן, ומתוך דהרה אטית שב אל בעליו, מבלי להשגיח בגרישקה.
עמד גרישקה בוכה וידו על קרע מכנסיו ותחתוניו.
– ומפני מה רצת?
– ומדוע רצת אתה?
– אתה החילות!
– לא, כי אתה!
עד שהגענו עד בית־המרקחת שתקנו.
זין־זין! זין־זין־זאג!
הכריזה עלינו הדלת.
זה לא נעים, שהדלת מכריזה על הבא. יש שיותר נעים להופיע פתאום, כמתוך המרחביה.
עמד פוחודקה מעבר לשלחן נטול־משקפים ומבליט עיני סרטן גדול קצרי־ראות מתחת לגבותיו העבותות־פרועות, מעפעף תכופות־תכופות עפעפים כבדות וטפוחות. שפתו התחתונה בולטת, נופלת כלפי מטה, כאילו מתוך חולשה. גם זקנו גם שפמו הַקָצר עבותים־פרועים.
על ידו עמדה הזוננפֶלדִיחָה, שחומה ושחופה, גם היא בולטת עינים גדולות שחורות על גבי פנים קטנים וצמוקים, תבנית גולה על גבי צואר שדוף שחרחר־כתום רחב למעלה וטעון מורזנה של ילד זקן נשקף מעיניה.
נכנסנו ועמדנו שותקים ונכלמים.
– שלום למר!
שלום זעומה סמן פוחודקה דרך שניו. – מה רצונכם?
עמדנו מחרישים.
– דבר!
– דבר אתה!
– אתה תדבר.
– אתה תדבר!
מרת זוננפלד עמדה בפיעור פה כל שהוא.
אלכסנדר השני הביט ישר לתוך עינינו מעל הכותל, ופרצופו העדין והיפה מלא הוד והדרת מלכים התכוון בזעם כלפי פנינו – מבלי אומר.
אלכסנדר השלישי מצמץ בעיניו החשדניות מתחת למצחו הגבוה, וזקן תבנית מטאטא יורד על חזהו – מביט בנו בנזיפה חרישית.
זוננפלד עפעף תכופות־תכופות בשמורות הכבדות, ועיניו הטובות והעיפות סוקרות בנו בטביעה מוזרה:
– תנו את הריצֶפּט! הבאתם ריצֶפּט?
– לא הבאנו ריצפט, הבאנו רפואות.
– מה הבאתם?
– עכבישים!
– שממיות!
– טאראנטולים!
– מה הבאתם? – רקק פוחודקה תכופות למימינו. פּפ־פ־פּפף! עכבישים? פה־פה־פפף כלפי שמאל – עכבישים?
– שממיות!
– טאראנטולים!
– ועקרבים אינכם רוצים, שוטים שכמותכם? כחה־כחה, פּה־פּה־פּפף, (לימינו) – מאמינים הם, כי העכבישים משמשים תרופה. פּה־פּה־פּפף, (לשמאלו) – כנגד עקיצתם של נחשים. פּה־פּה־פּפף…
– רק בעשרים פרוטות, נסה גרישקה לחלצנו מן המצר, והוציא מכיסו את הצנצנת הכחולה.
השמן הזך הפך עכור. מן לבנונית־מכתימה נכנסה בו. הטאראנטולים עולים ויורדים, נאבקים עם מר המות, נתקלים זה בזה ברגליהם, עולה זה על גב זה ונופלים יחדיו. לא היו שחורים, אבל נראו יותר גדולים ויותר איומים מן השמן שדבק בשערותיהם.
– אוי, אוי! התפלצה אשתו של פוחודקה.
– לקול קריאתה התפרצה לחדר גם דוֹרְקָה בתם. גם היא בעלת עינים בולטות, שחורות, גדולות.
התיז הפרוביזור פּפפיותיו הן לימין והן לשמאל, מתכוון כלפי גרישקה:
– בנו של מי אתה?
– אני? אני, גמגם גרישקה, בנה של אמא שלי.
– בנה של אמא שלך?
– לא! – מסרה מודעה דוֹרקה הארורה – הוא בנו של הֶרְשְקָה סקאזְשֶנִי (הרשקה המטורף).
מי יצא ראשונה את האפותיקה אינני זוכר היום.
בקצף ובבושת פנים יצאנו שנינו.
ואת הצנצנת הכחולה פוצצנו על אבן. לא רחוק מבית־המרקחת. וכל הטאראנטולים התחילו נפוצים איש לעברו, מעין כתמים גדולים מכוערים וחיים.
– עסק ביש! זרק גרישקה כלפי חלל העולם.
ממש כמו שהיה זורק אִמרה זו אביו – הרשקה סקאזשֶני:
– עסק ביש!
פיטכנדרונד, אוקטובר, 1926.
-
שבט טאטארי. ↩