– שלום למר רֻבּין!
רבין פנה כלפי הקול המברך אותו.
– אַה! הלא אתה זה, אדוני אברוטין?
– אכן ואכן, אדוני הקפיטן… (לשעבר)… אני ולא אחר.
אברוטין “חלק” לו את הכבוד, הגיש כפו אל מצנפתו, נוגע ואינו נוגע – כדרך הפרשים.
אחרי כן לחצו כפים.
– ובכן נלך יחדו.
שניהם רופאים בבית־חולים צבאי אחד, שניהם צנומי פנים, שניהם ניזונים זה כמה חדשים מאותה דייסה של שעורים, “שְרַפְּנֶל” בלשון אדם אז.
הלכו ושתקו.
לא היה כל ענין לדבר בו: לא ענין המנות, לא ענין עץ־הסקה החסר, ולא ה“ספירה” הקרבה ולא ההזמנה להרשם שוב בהטְשֶקָה.
כבר היה הכל לזרא.
לפני שבוע ויותר קבלו על חשבון איזו מנה שתי כוסות לטֵה, מַצִיתָה אחת וארבעה תריסרים של חַכות פלד… אבל גם בזה פסקו לדבר.
לשעבר, לפני כמה וכמה שנים, היו תלמידים בגימנסיה אחת ומאז נהגו לאַתֵּת זה את זה.
– רבין, יודע אתה את האניקדוטה האחרונה ע"ד דייסת השעורים בגלגלתו של חולה?
– לשד ולעזאזל תכנס זו!
– לא? ומדוע לא? אניקדוטה יפה.
– יקירי, כל חיינו עתה אינם אלא אניקדוטה אחת וגם גרועה. רוצה אתה באניקדוטה? אני אספר לך עובדה טובה משתי אניקדוטות לרבות אניקדוטה אַרְמֶנִית.
– אדרבה, הוציאנה ונדענה!
– תמול קרא טרוֹפימוב, מכיר אתה אותו, זה המשורר. בעל כשרון הוא, בן־הכלבה, בזה אין ספק, וקורא היסטוריה של הספרות הרוסית. מה חסרים עוד החילים הפצועים? אמור, תולדות הספרות הרוסית. אפשר תאמר, ילמדו תחלה לכתוב? כן, חסרים הם גם תולדות המוסיקה. שוב תאמר, מוטב יקראו לפניהם על תקונים בחקלאות, בורגָני שכמותך, ועוד דברים שיש להם יחס ישר לחייו של אכר? אני, בתור יושב ראש ב“קן־הספרות”, חושב אחרת, כמובן. ובתור יושב ראש ומכרו מקודם, גם אני באתי אל הקריאה. הגיע בספורו עד מותו של פושקין. וכך הוא מספר, אותו בן־הכלבה, להם, לחילים ולמריא טריפונובנה הכובסת: המשטר לשעבר, הממשלה הצאריסטית, כדרכה בקודש לסמא עינים, נהגה מנהג זה גם בענין מותו של אותו משוררנו הלאומי, הגאון אלכסנדר סרגיויטש פושקין. כידוע, היתה אשתו של פושקין – גונצ’רובה – יפהפיה מפורסמת, והקיסר אלכסנדר פַבלוביטש היה חוזר אחריה, ובכדי להדיחו מן הדרך, כדי להפטר ממנו הציגהו כנגד אקדחו של דַנטֶס. קורא הוא, משתפך במנגינותיו, מסתכל בי הנבל. לא עמדתי בנסיון, אני, אני הסבותי את עיני, אני ולא הוא. מבין אתה אותו נבל? פושקין נשא אשתו בשנת 1830, והיא אז בת שמונה עשרה. בפעם הראשונה כשבקש לשאת אותה, לא הסכימו אבותיה, כי בת שבע עשרה היתה. פושקין מת בשנת 1837. אלכסנדר מת בשנת 1825, מבין אתה? זקן נואף זה עיניו בבת שלש עשרה ולא חזר בתשובה גם כעבור שתים עשרה שנה אחרי מותו. מה אתה סובר, אניקדוטה יפה? כלום לא?
– יפה היתה, אילו לא היה בה פגם.
– פגם, אתה אומר?
– פגם, הלא אמרת – עובדה היא.
– ואת טרוֹפימוב אתה מכיר?
– יקחנו השד, גם כך אפשר לו לאדם לחיות, להרויח לחמו. מימרא זו בקבלה היא לי מאת בעלת דירתי מלפנים, כשהייתי סטודנט. מימי לא הייתי איש מגדוד “הצבא הגואל”. וכשבאה לידי הזדמנות, נחפזתי אל “העבודה” שלהם. שאלה אותי בעלת הדירה: איפה הייתי הלילה. ספרתי לה, כי לעבודת השי"ת במושב “הצבא הגואל”. לא ידעה הזקנה, “במה אוכלים” זה. וכשספרתי לה, ענתה: גם כך אפשר לו לאדם להביא לחמו. מימרא יפה: תודה גם אתה, הלא?
כנראה, היתה דעתו של חברו כדעתו, כי לא מצא לו לנכון לענות. שוב עשו דרכם שותקים.
– רואה אתה, בית־חולים צבאי חדש. ודאי עודנו בהתהוותו.
– איפה? כלום לא בית־כנסת היה הבית קודם?
–בית־כנסת.
לא השתאו. בימים ההם לא השתאו לשום דבר. צורות מעטות אפורות מדאגות עברו עליהם מדי פעם בפעם. יש שהיתה נקישת גלדי־עץ נשמעת מאחוריהם או מלפניהם: על פי רוב היו נשים נועלות גלדי־עץ אלה.
פּתאם מעבר מזה נשמע קולן של פצצות תכופות. קול מהומה…
בני אדם נפחדים נחפזו מעבר מזה, כנופיות קטנות נשפכו לתוך חלל הרחוב.
– התפזר! לביתכם! התפזר!
אל חלל הרחוב התפרצו, וכאילו מלאו את כל העולם, הרכיזו את כל החיים לתוכו, כמאתים איש: זקן ונער, גברים ונשים. אלה בבגדי אכרים ואלה בבגדי שרד מצויים בימים ההם, אלה במלבושי עירונים סתם. זה שק על כתפו וזה צרור קטן כרוך במטפחת בידו או תחת בית שחיו, אך מעטים שאין עמהם כלום.
צפופים זה אל זה כתרום חילים קוראים בקול, מאיימים בעיניהם, מצוים להתפזר, מורים למעלה.
מבלי לעמוד, כאילו במרוצה מתוך מנוסת בהלה, נחפזה העדה, עברה אל הרחוב בצוחה איומה ומבשרת־רע. החילים הביטו לכל עבריהם בעינים זועמות, לוהטות, חשדניות, כפיהם על כלי נשקם, פניהם נבהלות, כאילו באמת האמינו: עוד רגע ומי שהוא נורא מתנפל עליהם ממקום, שלא שערו ולא צפו מראש, ובחזקה יקח מהם את הסגורים בתוך העוגה.
וכל העדה נחפזה, והתפוסים רצים נגדם מבלי ראות דבר לפניהם, מבלי התבונן במה שהוא, מבלי להסתכל בגבר שעל ידו. ואך רצון אחד היה בלבם, שלא לפַגֵר, שלא להתעכב, שלא להנתק מתוך העדר כלו, שלא להעיר חמת הַחַיָל הקרוב אליו. מהרו נחפזו אל המקום האחד, אל המטרה.
כך נחפז עדר מובל אל בית המטבחים להֵעָלם בתוך הפתח. ונורא היה מחזה בני־אדם מובלים בידי בני־אדם שכמותם לטביחה.
איך נתנו אלה למשול בהם? איך מתירים טבח זה אלה העומדים בחוץ, הרואים את זה?
על אותו עדר מנוול קרוי אדם אין להקשות.
– נוהגים…
רטן רֻבין.
– נכנס בשער.
– לא, מוטב נסור אל רחוב זה, גם משם אפשר להכנס אל חצר בית־החולים.
– לך, ואני אחריך. דרך זו אינני יודע.
כל אחד מהם חשב בלבו: כמה מהם עושים דרך זו בפעם האחרונה. אבל על שפתם לא העלו דבר.
ואת מישקא החובש “פֵרטו”1, תמול באו לְהַלְאֵם את חפציו.
– בשלמה?
– מכתב מסר לאמו, שנשארה בבֶסרביה, ותפסו אותו איש על הגבול. נמצא כתוב במכתב: יהודים משלו בנו. ושלחוהו ל“שטַב של דוּחוֹנין” כמרגל רומני.
– השד והעזאזל! בעל מח היה הנער. נער מצוין גם ליוּשקא החובש. שמע נא, התנינו להיות ביום הראשון ביחד שלָשתנו בבית הנכאת. גבר עלי יצרו של ארכיאולוג. ובשבת כבר תפסוהו. אין אתה יודע, איך להשמר.
נכנסו מצד רחוב שני אל חצר גדולה. אצל כן־הברז עמד מנין נשים וילדים. המים נשפכו בקילוח יפה ועליז.
– לכם יש מים?
– ב"ה, עד כאן יש.
עברו על יד המטבח.
עלה באפם ריח שמן זהורית. כשכשו מקצצות על גבי טבלאות והתערבו עם קולות שירה:
אפרוח צלי־אש,
אפרוח שלוק־נא,
אפרוחים רוצים גם הם לחיות.
נכנסו הקופיצים לתוך השיר בכשכוש זריז:
שם תפסוהו
גם אסרוהו,
התחילו לדרוש לו, מי הוא.
וכל הפמליא של המטבח ענתה כלה בצהלה משונה ובהתלהבות:
הֳלַקַּדֶּטים,
אִם לַסּוֹבֶטים?
– השמחה עודה שרויה…
– בחדרי המטבח.
– לאו דוקא שם, גם בחדר המזכיר.
רֻבין צדק, השירה הריעה גם מחדר התחבושת. השתפך קולה של אשה בחלל החדר:
על החבית אני יושבה,
דמָעי רועפים, –
אין איש רוצה לשאת אותי –
הם אך מועכים.
פנה אברוטין אל רבין.
– כלום אין השירה מוצאת חן בעיניך? כלום אין בה פרק מן החיים, ולא משתקפת האמת? מחברי השירים האלה אינם משוררי ה“חצר”, אוכלי פת בג המלכות. וגם אינם מחכים לשכר סופרים. על כן אינם שרים על אוקטובר.
יבבה דקה של אושר פרצה מעבר דלת חדר התחבושת. שריקתה של הדלת הפסיקה אותה באמצע.
פרש החובש אל עבר האח והתחיל פורק לתוכו חִתולים צואים.
מאשא השפחה נחפזה אל הדלת. לחייה בוערות.
– כן זו היא דרכו תמיד! אינו נותן לעבור את החדר, המנוול… זרקה כלפי החלל.
– פנטסיות שלך, מאשא…, – גמגם החובש הצעיר, – אני לא כלום…
מאשא עושה עצמה כועסת; אך העינים המלאות אור אושר אינן נשמעות לה.
– צדקת, מאשא, צדקת! ליושא זה דרכו להזיק לנשים ידועה. אני מכיר אותו זה כבר, חם־מזג הוא. מדי ראותו סינר וחולצה, עיניו תחשכנה.
– אמת הדבר? אמת? – התחננה מאשא, מעבירה עינים סוקרות מליושא על הרופא וחוזרת חלילה.
־־־־־־־־־־־־־
בחדר הרופאים כבר התכנסו כל האורדינטורים, נכנס גם הרופא הראשי. מקטרת קצרה – מחממת חוטם – תקועה בין שניו. נקי בגדים ודייקן בשערו וזקנו.
– שלום, רבותי! חייבים אתם שוב בברכת “שהחיינו”. נחוצים רופאים ל“הוצאה”, הנה…
– מה אתה סח (הוא בטא – זָח), – הפסיקו באמצע דבריו מַלַשבילי הגיאורגי, – לאן? מי דורש?
– מחרקוב בא לכאן בא־כחו של איזה משרד. איום ונורא! מתפאר, שהוציא “אל הכותל” שלשה רופאים.
– כמה צריך הוא לקחת?
– ארבעים איש נחוצים לו.
– תיתי לו לאמו הסוטה, בכליותיה וב…
התחיל מלשבילי בברכה משולשת.
הפסיקו הרופא הראשי:
– כבר אתה בשלך! שתוק! ארבעים איש. הלואי שלא תגע הרעה בבית החולים. זהו אינו הֶרְשְבֶּרג, מתפאר הוא, שלא יסוג מפני דבר. שלשה “פרט” בחרקוב וכמה בטיפליס, כך יתפאר.
– גם שם היה? – נפל לתוך דבריו שוב מלשבילי. – איפה היה, הגד.
בלי חמדה עמדו הרופאים ממקומם והלכו אל חדר התחבושת.
– “חסרו יגונים – ודללום שֵדֵי צבעונים!”
־־־־־־־־־־־־־־
נמצא כתוב ביומנו של ד"ר רֻבּין.
– שלשה ידעתי, והרביעי נעלם ממני. אני עד שהייתי בערים הגדולות אודיסא, חרקוב, מוסקבא וורשא, היה לי כבר מושג מהן. אין אני בא לדון, מושג נאמן או לא, אבל מושג היה לי.
חרקוב – בחור צנום, לובש נקיים, עניבה שחורה על צוארו עם נקודות אדמדמות, תבנית כנפים על גבי כנפים. חטמו קטן ובשרני, צופה פני שמים, וסימנו הכי מובהק: עינים קטנות כשני צמוקים, כשתי קורינתיות מפוזלות; אינן מביטות ישר אלא מתגנבות להביט בפני רואיהן. קיצורו של דבר – בר נש מעין חיימקה זשוליק שלנו.
מוסקבא – פרצוף פני סוחר סיטון, הולך ומתעשר מחרבנם של אחרים. כרסו קבועה בתוך מכנסים רחבים, ונתונות בהם רגלים כשות וקצרות, נדמה, כאילו מאן דהוא בא וקמץ פתאם “בִמְהַלכִין”, זקנו ושפמו עשויים בטעם, וקולו דבש בחלב. מבטו קצר, חולף ומצליף מתחת גבות מאפילות – בקיצור מין בריה מעין אברהמקה מושֶניק שלנו.
ורשא – אדם במיטב שנותיו. לראשו “דוד”, הוא מתהלך בנעלים, מטפל בתחתונים שיהיו מגלים גרבים עשויים ציור יפה, לאו גרבים עשויים בבית אלא בבית חרושת, ולא מגפים לו אלא אנפילאות. עינים חצופות ממשמשות בך בן־רגע, בך ובמלבושיך על קרוביך ועל אבות אבותיך. לבושו כלו טַנְדֶט, מבריק ומסמא עינים, זול בזול, אטון גרוע. פרצופו של יענקל קרוּטֶל שלנו.
אך תבניתה של אודיסא לא ידעתי. ידעתי את המוניטין שלה, אך לא יכולתי לשער לי בריה זו מה היא.
ומפני מה נצטיירו בעיני אותן הערים כך ולא באופן אחר?
זה היה מובן ונקל להבין.
תמיד הייתי שומע מימרות מעין: זשוליק דחרקוב, מושֶניק מוסקבאי, קרוטֶל ורשאי ואפֵריסט אודיסאי. והיה לנו בכפרנו חיימקה שקראו לו “זשוליק”, ואברהמקה בכנויו “מושניק”, וגם יענקל דמתקרי “קרוטל”. לא היה לנו אפריסט. הוא חסר.
ומדרגה זו לא ידעתי מה טיבה, עד… שנתגלגלתי ובאתי לאודיסא־אמא ממש. ושם נתחוור לי.
שם החלותי מחפש אחרי טפוס זה.
ונודע לי.
באודיסא טפוס זה מצוי מאד. אלא שבין הרבים היו גם יוצאים מן הכלל: אפריסטים שבאפריסטים. ארבעה אבות אפריסטים היו אז באודיסא:
א) מר מֶליק – מורה לבוכהלטריה לקרוב ולרחוק ע"י חליפות מכתבים.
ב) פרופ' מוֹסוֹדוֹ – מתקן כתב ידו לרחוק ולקרוב ע"י חליפות מכתבים.
ג) פרופ' רינשטיין – מומחה למנימוטכניקה, מתקן כח זכרונו של אדם לרחוק ולקרוב על ידי חליפות מכתבים.
ד) והגדול שבהם הינריך פיאדורוביץ נייג – מיסד בית ספר למסחר פרטי.
ומאז ידעתי, שבני אודיסא מצוינים בכל מיני ערמה ובעלי תחבולות מאין כמוהם בכל העולם. עד שגם הבולשביקים בעצמם נלאו במלחמתם. יישר כחם של כל אלה הרמאים, הנוכלים, הזשוליקים, המושניקים והקרוטלים והאפריסטים למיניהם, שאלמלא הם הלא היינו גועים כלנו ברעב, גם אנו גם נשינו גם טַפֵּנו, כי אך בזכותם ובחכמתם אנו חיים, למרות כל הדֶקרֶטים והחוקים והמשפטים, שהוציאו הבולשביקים, והם הכניסו מחיה ומכולת. אלא שאלה הם דברים בני עצמם.
אני יודע את המלחמה שנלחמו הקולֶגים שלי בבולשביקים, נאבקו ושרו עמהם. ונלחמו בכל מיני תחבולות ונשק, עד שסלקו אלה מהם את ידיהם ואמרו:
– טפו!
תשאלו, וכי מה ענין רופאים נלחמים? שמא יש מכם מאן דהוא מיֶקטרינוסלב או מאלכסנדרובסק, ערים מצוינות, שזכו לעשרים וארבעה חילופי רשויות, ואולי יש מי שהוא מעיר יליסבטגרד – עיר זו ידועה לנו בפוגרומים שלה, עתה שמה זינוביֶבסק, דוקא על שמו של יהודי, תזכה בודאי ותשנה שוב שמה, גם היא יודעת טעמם של חילופי רשויות.
רשות אחת יוצאת, ורשות אחת נכנסת, מה ביניהן?
זו מתחלת בפוגרום, וזו גומרת בפוגרום. במה נשתוו?
רשות כיון שנכנסה מה היא דורשת קודם כל?
– סוסים ורופאים.
מילא דרשו גם באודיסא.
ואז הבולשביקים השניים בעיר.
כך מונים באודיסא – למנין בולשביקים.
עתה שם השלישיים.
לסוסים לא דאב לבנו. בין כך ובין כך אין לנו במה לשלם שכר עגלה.
יכאב ראשו של מי שיכאב לסוסים.
אנו הרופאים די לנו בדאגות שלנו.
נכנסו הבולשביקים ודרשו את דרישתם.
מה שעשו הסוסים איני יודע, ואולי כלום לא עשו, כי על כן סוסים הם; אבל רופאי אודיסא אינם נמנים על סוג הסוסים.
הבולשביקים דרשו ועשו כל מה שעשו בכדי לקבל מספר ידוע של רופאים לצבא שלהם, ורופאי אודיסא עשו כל מה שעשו בכדי שלא להכנס לאותו מנין.
מדה מגונה יש להם לבולשביקים.
מדי פעם בפעם הם ממציאים “חזית” חדשה. פעם נחוצים להם רופאים לחזית זו ופעם לחזית זו; פעם לצורך זה ופעם לצורך זה; פעם מטעם זה ופעם מטעם זה. ובאודיסא מתחילה ריצה וקריצה מגריגורי לִגְרִיצָה, חפוש שערים ובדיקת דלתות וחקירה ודרישה אחרי מכירים וקרובים וקרובות עד סוף כל הדורות ועד “סודקומות”2 בכלל. וסוף דבר – רופא אין ניתן.
חורקים הבולשביקים שן ומסלקים את ידיהם. ואולם בינתים כבר חזית ישנה בעולמם. ושוב דורשים רופאים.
והולך הסדר וחוזר – ורופא אין ניתן.
אז פקעה סבלנותם של אלה.
ובאחד הימים באה ה“קומיסיה של הֶרשבֶּרג”, והתחילה שוב המלחמה ברופאים.
הרשברג זה בא בכוונה לקחת 50 איש. וכשעזב את העיר כמנצח, הוביל אתו 23 איש.
אין להתפלא – הלא בולשביקים היו.
עברו שלשה חדשים, וכל אותם עשרים ושלשה שוב באודיסא.
נסים אירעו להם. זה קבל “קומאנדירובקא” ודוקא לאודיסא. זה נפל בשעה מוצלחת, ונשברה רגלו, קבל התרה לחלוץ עצמותיו – באודיסא. זה נמנה לרופא במשרד פלוני – על פי מקרה – באודיסא.
שלשה חדשים עברו, וכלם היו שוב באודיסא.
יש רופאים, שהיו סוחרים בכל מיני מכולת, שקבלו מקרוביהם בערי השדה: גבינה, דבש, ביצים, שומן אוזים ושומן חזירים, חמאה ובולבוסים. היו מרויחים הון עתק, וכל כספם הרב היה מספיק להם אך לשוחד כאן ומתן בסתר כאן, להיות רואים ואינם נראים, “עד יעבור זעם”, לחיות עד שפתאם והרשימה, שבה נרשמו, פרחה ואיננה, ועד שנגלתה שוב ועד קבלת אדחי, מן הכלל “כיון דאדחי אדחי” וכו' וכו'. המון תחבולות משונות וערמומיות, שאך מחו של אדם נלחם על נפשו עומד עליהן, ופקיד מומחה ממציא אותן.
ויש רופאים, שהיו עסוקים כל היום בהַפָלות ולדות, ויש רופאים… אבל הכסף יורד לתוך כיסיהם של שתדלנים ופקידים…
־־־־־־־־־־־־־־
שוב עשה רֻבין בבקר אל בית־החולים.
איזו הן החדשות, שתצמחנה היום?
על פתח חדר הרופאים הדביקהו הרוקח.
– חבר רבין, חבר רבין, דבר לי אליך.
– בבקשה, חבר פייגין.
– בבקשה, חבר רבין, יחתום על ארבעה רצֶפטים הללו. רק חתימת ידו היקרה.
– ארבעה בקבוקים של יין?! – נתן עליו רבין בקולו. – מדעתו יצא מר? אני אחתום מַכסימום על בקבוק אחד. יחתמו שאר האורדינטורים.
– חבר יקר ונכבד! שאר האורדינטורים כבר נתנו חתימתם, כל אחד על ד' בקבוקים.
– כלומר, מה זאת?
– יקירי האורדינטור, כך צריך! אני יודע, מה שאני עושה. על כל צרה שלא תבוא. צריך שתהיה בידי חתימה. אין זה אומר שאשתמש בה.
– ולמה נחוץ היין?
– נחוץ הוא, מאד נחוץ. מרבה דעת מקדים להזקין.
– איש ערום אתה, מר פייגין, תן לי את הרצפטים!
– בהכנעה מעושה יתרה, וכלו מתעגל, הגיש לו הרוקח פסות הניר הקטנות.
– השד והעזאזל יודעים למה כל זאת.
– לא רק הם, גם החבר הרופא הראשי והרוקח יודעים. נחוץ, מאד נחוץ, “אדוני” הרופא.
־־־־־־־־־־־־־
אמנם היין נחוץ היה.
… ויבֻקש הדבר וימצא, אשר גילוביץ, המלאך הבא מחַרקוב, הממונה על ה“הוצאה”, הוא מי שהיה רעו ועמיתו של מַלַשְבילי. הוא – ולא אחר!
אותו בקר לא היה מלשבילי בבית־החולים.
איפה היה – זה סוד כמוס.
תכף ומיד, כשנודע לו שמו של “הלה מחרקוב”, הכה באגרופו כלפי מצחו העגול: בן־הכלבה! הוא ולא אחר. גילוביץ! מי נבא לי! גילוביץ זה – על ספסל אחד ישבנו בגימנסיה – בטיפליז…! אחרי כן שוב יחדו נכנסנו אל האוניברזיטא… בחרקוב. בן־הכלבה! אדם הגון. נכנס, כנראה, אל המפלגה. ברי! כשוקולדה! הולך אני וארוצץ את גלגלתו של אותו מנוול – בן־הכלבה, אם הוא זה! הוא ולא אחר!
־־־־־־־־־־־־־־־־
טרם שובו הביתה קבל אברוטין פתקה חתומה בידי מלַשבילי: היום בערב בשמונה בדיוק להיות בבית № 19 ברחוב פושקין. דירת הגברת… מעלה אחת.
אותה הזמנה קבלו גם יתר הרופאים. יהיה גם הוא. מעין הסבת רעים… פגישה. אבל צריך שיהיה בשמונה בדיוק.
בדיוק בשמונה עזב אברוטין את דירתו. לפני צאתו עמד שעה קלה לפני הראי הקטן. הגדול הוא זה כבר היה נמצא באיזה כפר בביתו של “מי ששפך דמיו”, בחליפין בא לשם בעד חמש ליטרות בולבוסין. אשתו של אותו “מי ששפך דמיו” מצאה, כי הראי יש לו “שטיל” ולא עמדה הרבה על המקח.
זה כמה וכמה שלא עמד אברוטין על הראי. מי היה מדייק בבגדיו או בתסרקתו? על כל פנים לא רופא של בית־חולים צבאי. ה“גימנסטיורקה” הפשוטה שלו החדשה, הירוקה ככרוב, “תוצרת המשטר החדש”, היתה קצת רחבה בכתפים וקצרה יותר משצריך, רק כדי טפח אחד תחת החגורה. פי הצואר גם הוא גדול יותר מן המדה, ואולי נעשה הצואר דק יותר משצריך?
ואולי זה וזה.
האריך אברוטין אצל הראי.
נראה לו, שחטמו נעשה יותר ארוך ויותר גדול משהיה קודם, לחייו נפלו – זה מובן, אבל החוטם הוא מה לו? פנים לאות, עינים עיפות, נטולות אור, קבועות עמוק בחוריהן; כל הקוים מחודדים. מי שהוא בלתי נראה פשט כף רגל של אוז מתוך פנות העינים כלפי הצדעים. חוטי כסף פזורים על הצדעים וסמוך להם. Tempora, הרהר אברוטין בלבו, האמנם בא הזמן? Tempus? לא! אלא מאי? המלחמה. לא היא. לחלוטין לא. ומלחמת האזרחים? רעב מתמיד, רעב למחצה, שאינו נותן לגוע ברעב?
אולי אותם הלילות הארוכים של צפיה: שמא הלילה?
חפש ומצא צוארון.
לָבנו של זה היה חשוד – כביסה בבית! וכשהופיעה השפה הלבנה הצרה על גבי בית הצואר, נזכר מבלי משים באותו הגהוץ, שהיה נוהג בו בימי המלחמה. ובכלל, מוזר היה: פתאם, ביום מן הימים, קם לו אדם, מקפיד על הבגדים, עושה צפרנים, דואג לצוארון ומסתכל בראי, יוצא מביתו על מנת להראות בתוך עם במסבה, מעשה נערות, שהיה עושה לפני עדן ועדנים, אז! נדמה לו, כאילו עשרות של שנים חוצצות – מבדילות בין “היום” ובין “אז”.
־־־־־־־־־־־־־־־
ערב עם חשכה תכופה לאחר שקיעת חמה רכה ומלטפת תלויים בעולמו של כרך. הרחובות הולכים ושותקים, מכנסים לתוכם סוד קיומו של לילה, שאין לזר חלק בו. כעינים דוממות מתבוננות אל חלל העולם חלונות הבתים. עינים גדולות סקרניות. זעיר שם זעיר שם מבצבץ אור קטן ודל, דולק בעמקו של חדר – אלו הן “מעשנות” עלובות, כלומר צנצנת איזו שהיא עם שמן כל־שהוא ואיזה שהוא.
כל מקום, שבו אור אלקטרי מאיר, הרי הוא מכריז ומודיע על בעליו, שהוא “אחד מהם”.
כמה פעמים עבר אברוטין באותו רחוב?
מימיו לא חלם, שיעבור כאן, כמו שהוא עובר עתה.
הסתכל למספר הבתים, פנה אל שמאל – מספר 19 לשמאלו. בית לא גדול: שתי דיוטות. שער פשוט בלי כל קשוטים. שתי גזוזטראות, אחת מכאן ואחת מכאן. דלתה של האחת פתוחה למחצה, וכסא על אותה גזוזטרא. דרך הפתח פורץ גל של אור, כנראה שופע מתוך חדר מואר ע"י אלקטריות. ודאי פה!
דלת המבוא פתוחה. מעלות נוחות מתוך עגול קל להליכה מובילות אל הדיוטה השניה. האיר צתה, הסתכל לכאן ולכאן. מסמרות נחשת הציצו, שנים שנים על כל מעלה, זכר לטפיטים. בקצה המעלות שתי דלתות. הקשיב על יד האחת, הקשיב על יד השניה. שקט מצד זה, קול קהל מדברים מצד זה. עמד והקיש על הדלת.
בחורה זקופה, מוצקה ותלולת ירכים פתחה את הדלת. היה מוזר לראות אותה, סינרה הלבן וצעיף המלמלה הצח על ראשה וידיה הצחות, שכאילו באו להדגיש את השחור שבשמלתה השחורה המתוחה על אבריה החטובים. חַדְרָנית זו ובזמן הזה! כאילו לא ניתק חוט ההיסטוריה, כאילו עומד הוא וממשיך ציורו של מאות שנים, ועולם כמנהגו נוהג.
מתוך תנועה רגילה קבלה המשרתת את המעיל והכובע ותלתה אותם על הקולב, המלא כבר מעילי־שרד.
– יכנס מר לכאן!
– אדוני הרופא, אתה מן המאחרים! –
קבלה פניו בעלת הבית.
אברוטין הכיר אותה עד היום בתור האחות הראשית בבית החולים. עתה עמדה לפניו אשה… מטרונה… מן “העולם הגדול” – יפת־תואר לשעבר, בת ארבעים ומעלה… עומדת בקשרי מלחמה עם השַמות, שהביאו השנים בכנפיהן.
מכל חמדותיה נשארו לה עינים יפות להפליא, חוטם נאה וצואר יפה־גזרה, אם כי כשה יותר משצריך. הגנדרנית המנוסה והעוגבת הזקנה עשו כל מה שעשו, כל מה שהיה ביכלתה, ע"י תחבולות בדוקות וכל כלי־נשקה של אשה על שלחן־קשוטיה, אלא שהבשר עמד בשלו, הכרס השמנה והכרעים הכשות גברו על האמנות, המדגישה שְיָרי היופי והחמדה והתופסת אותם תפיסה עויתית.
עמדה לפני אברוטין לבושה מחלצות ובטעם. וכל נימוסיה היו של גבירה שמלפני המהפכה. וגם הדירה היתה כלה כאילו מלפני המהפכה, החל מן הטפיטים העבים על הרצפה ועד כלי הכסף על המזנון ועל השלחן. כאילו לא נגעה בהם יד המהפכה, פסחה על דירה זו.
כמעט כל רופאי בית החולים היו פה, חסר רק פופוב – שעל התור היום.
– עליך אנו משליכים יהבנו, אמר לאברוטין חברו לשֵרות – דוצקין, איש גבה־קומה במבחר שנותיו וזקוף־גזרה. בין הרופאים נחשב הוא לציוני, זקן שחור מתולתל, עשוי á la Herzl, הקיף סנטרו. בגדוד הקוזקים היה בימי המלחמה. ודאי שכובע עור־הכבשים היה הולמו אז. אילו היה אומר, שֶמִן הקוזקים הקובַנים הוא, לא היה איש מפקפק בדבריו. דבר־מה מתערובת ההרריים היה בו: עינים מאירות, שחורות, מארכות כשקדים, מביעות עוז־לב, ואף־נשרים עדין שמש קשוט לפנים ורדיים אציליים מארכים.
– כלומר… – השתאה אברוטין.
– הלא תגיד דבר־מה?
– אני? הוסיף השתאה אברוטין. מעולם לא דברתי בפני קהל ועדה.
– יודעים אנו… יודעים… אין כלום. מבין אני, אלא מה לעשות?
דוצקין הרים ידו כלפי הצדע, אברוטין עשה עצמו מבין רמזיו של זה.
עיניו נצמדו לשתי נשים צעירות, לבושות צנועות ויפה. לא רצה להאמין, שהן הן – עד שקרב אליהן: אחיות מבית החולים.
היתה האחת יהודית. שהיא יפת־תואר – זה ידע מכבר. השכיל לראות, כי גם השניה – הרוסית – יפת־מראה.
יתר האורחים גם הם היו רופאים, מכיריהם של הרופאים חבריו. אחדים מהם הכיר. רובם היו חברים לכנופיא אחת, קרובים קורבת ידידים של הנַטְשְאֵבַק (ראש המחלקה הָאֵבַקוּאַציונית). כשהיו נופלים שנויים באופן ההנהלה, וכשהיו סוגרים בית חולים זה (לשם קמוץ בכספים) ופותחים מיד בית חולים אחר בשנוי של שם ולצורך אחר או למטרה אחרת, היו שוב המה מבצבצים ותופסים בו מקום. הוא בשנוי של שם, והם בשנוי שם כנוי – והכנופיא נשארת כנופיא, קשה היה לאיש העומד מן הצד להגיד מה אִחֵד אותם.
האחד היה ציוני, כך העיד על עצמו, השני התימר, שהוא מן הס“ר, הנַטשְאֵבַק בעצמו עמד מחוץ לכל מפלגה, חוזר על אשתו העגלגלה חורת־העור של זה. השלישי – פּריבַט־דוצנט, לא מן המזהירים, אך מן העושים קַרְיֵרָה לאטם. מַלַשבילי – הגיאורגי – “ידיד טוב” בלי כל שאלות בעולם, מסביר פנים לכל אדם. אף איש מהם לא הצטיין בתור רופא, “אנשי חבריא” היו, כלומר אוהבי חברה ונוחים לחברה, משכילים למסוך יין, מומחים לשחוק בקלפים, מבינים להצטרף למנין, אנשי־חיים. כמעט כלם היו רופאים ראשיים בבתי־חולים צבאיים, כלומר, שאין אחריות רפוי החולים חלה עליהם, וראשית חכמה להם – סוד ידיעה להתנהג עם הממונים על המכולת. שמות של נשים אחדות היו על שפתם. כלם צעירים לימים, זה אך קפצו מספסלי בית מדרש, כמעט כלם מחוסרי תעודות, אלה פרחי־הרופאים, שעלו לגדולה בימי המהפכה, כשהרחיקו החולים בכחם כל לובשי אצטלא ובעלי מדרגה ואת כל מי שעמד עד אז בראש והעטירו דוקא את היותר נמוכים. בן־לילה נעשו אלה (ויש גם בעל־כרחם) לעומדים בראש ומנהלים. העבודה הממשית נשאו על גבם כל ה”מומחים" הבאים בשנים והיודעים את המלאכה. הם קבלו אותה מתוך תקוה, כי משרתם תתן להם בטחון כל שהוא כנגד כל הפורעניות בימי ממשלת הזדון והמשטמה אל בני המשטר הישן ואל כל המומחים, ה“ספֶּצים”, שבלעדיהם אי אפשר היה לעשות סוף סוף שום דבר. בשוב המשטר הישן, דמו, כי עוונם לא יהיה גדול מנשוא, כי הלא לא עמדו בראש, אך מעמדות של מדרגה שניה תפסו.
אברוטין נגש אל סגן הנַטְשֶאֵבַק. הוא היה היחידי, שלא לבש בגדי־שרד, ובגדים נאים עליו. רצה אברוטין לדבר אתו ע"ד אחיו של זה, מי שהיה מכירו מן הגימנסיה, ועתה “העמד אל הכותל” בבַטום בעטים של בתים, שהיו לו שם.
ואולם לדבר לא יכל. רופא צעיר זה, מאריך בשערותיו, בעל פרצוף של בא־כחה של איזו חברה של אחריות משרפה או קואופֵרטור, היה כלו מסור לענין משרדו והיה עתה כל כך עסוק בדברי “הממונה על ההשכלה בבתי־החולים”, ומקשיב לאשר ספר לו הלה, עד כי לא היתה כל אפשרות, כנראה, להעבירו לאיזה ענין אחר. ונראה היה, שגם לדבריו של זה “הממונה על ההשכלה” אין להם סוף, כל כך הרבה טפשות תמימה היתה שפוכה על פניו הצמוקות, פני תרנגול צעיר נטול־נוצות, פנים צמוקות לבנות־לבנות ומלאות בהרות־חמה גדולות, הן והצואר הדק והארוך המבליט פיקה של גרגרת גדולה ומחודדה. כתפיו שפויות ככתפי אשה, ושפמו דל־שער אדמוני־אדמוני כנחשת על שפתו. מוך אדום זרוע על ראשו הקטן, המחודד כלפי מעלה, ועיניו גדולות, דֵהות, עגולות־עגולות עם שמורות קצרות ולבנות. וכל זה נתן לו מראה עלוב ולא נעים, מראה של ילד גדול חולה. אברוטין החליט, שלא יעלה בידו כלום הפעם, וסר מהם.
אחרי כן בא הוא.
הוא נכנס ביחד עם מַלשבילי, הנַטְשֶאֵבַק וסגנו הראשון של זה והרופא הראשי של בית־החולים של אברוטין. כל הנאספים קמו ממקומם. את האורח הושיבו בראש השלחן, “במזרח”, על ידו מכאן הנַטְשֶאֵבַק, על ידו מכאן מַלַשבילי. בקצה השלחן ממולו ישבו שתי האחיות. נמצא מקומו של אברוטין אצל הנשים.
רק עתה התבונן מה יפתה היהודיה בשמלתה השחורה, המדגישה את אבריה הגמישים והעדינים. מה יפו כל הקוים המרמזים כל שהוא על רגליה הזקופות והנאות. מקלעת שערותיה הכבדה שמשה מסגרת צנועה לפניה העדינים, הן והעגילים השחורים הארוכים. גבותיה, תבנית קוים דקים מתוחים, במה שהוא מן העקשנות, מעין אלה שמתארים אצל בנות מלכי־מזרח, הן התאימו לעינים בחתוך שקדים מארכים – שתי אחלמות שחורות. אך בפנים היו חורים בלי טפת דם כל שהיא, גם השפתים היו חורות. ובפנים העינים המקסימות קננה איזו ריקנות עמוקה ואיומה, ורק מדי דַברה עם מי שהוא הוארו פתאם העינים באור חמים, כאילו בא מי שהוא רחוק והאיר פתאם מאפסי מרחקים ושוב נכנס לתוכן.
עיפת־תאוה או חולת־תאוה?
מה כאן? שאל אברוטין את עצמו: טרגדיה כמוסה או קוֹקַאִין?
ואולי גם זו וגם זה.
חברתה הרוסית, תבנית יופי מוסקבאי, פורחת באון נוי מתפתח – “מַרפושה”.
– אבל מה נאה האחות כַּהַן, לחש אברוטין על אוזן שכנו, זה לטף אותה בעיניו.
– כלום סובר אדוני, מר לֵויצקי אינו מבין מה טוב?
עיניו השואלות של אברוטין נתקלו בעיניו של שכנו.
– כן, כן! ענה הלה ונענע בראשו: לא ידעת. וחבֶרתה חברתו של מלשבילי.
אברוטין הסתכל גם בזו.
הגברת, כלומר האחות הראשית, שוטטה הנה והנה.
על השלחן עמדו כלים מכלים שונים, לרבות פרחים, כלי כסף כבדים בעלי סגנון הזהירו יפה בשפע האור האֶלקטרי.
הטֵה הוגש על גבי טס כסף גדול ופרחים מוזהבים עליו – טֵה רֵיחָני, מן המובחר, חריף ובעל טעם לשבח. פרפראות נהדרות ומגרות, מעידות על טעמה הטוב של בעלת הבית, תפסו מקומן בתוך סַלְסִלות נאות של כסף וגביש. זה כמה שלא טעם מהן וכיוצא בהן. אברוטין לקח מהן ושם על גבי הקערה לפניו, ופתותים פתותים שם בפיו. נדמה לו, כי נמסות הן בפיו וגרונו, שכבר כמה שכח, מה טעמן של אלה ושל לחם סלת, כאילו לא ידע מעולם אלא לחם קשה עם תערובת של איזה אחוזים של קמח־שעורים, של אורז־תורמוס, קמח קטנית או פשוט תבן ואותם גריסי השעורים, שלא היה כל מנוס מהם, מפני ששלטו במטבח בין ביום ובין בלילה, בין בארוחת הבקר ובין בסעודת הערב, וכנראה נכנסו כאותה הצפרדע במצרים בכל ארוחה וארוחה, במרק וברוטב ובדייסה, ובכל הבתים ובקסרקטים, בבתים פרטיים ובריסטורנים. לא היה, כנראה, “נשף פגישה” סתם, אלא משתה בבחינת “כמו שנאמר”.
עפיאונים מצרפת בקופסאות של הפירמות היותר מפורסמות, מַארינדים של דובינין (אודיסא) ושל שישמאן (סימפרופול), מליחים של כל המינים ועד תבות חוֹרוֹל עם הרשימה ה“גרמַנִית” כביכול – Bitschkes, פירות שלא בזמנם, יי"ש בבקבוקים נעטרים כוכבים.
ואחרי זה נכנסו לתוך החדר ערמות ריחניות של מיני נתחים.
– רוצה מר בשר־תרנגול או בשר־אוז? שאלה גברת הבית.
– לעצתי אם ישמע: גם מזה וגם מזה!
תרנגול הדו – אוז! היאמן?
החדרנית עמדה לפניו עם טס מלא במדה גדולה ונודף ריחו, אותו הריח המגרה, שאך אוז צלוי מומחה לו.
רגש מוזר תקף את אברוטין, כשתקע את שניו בבשרו של אוז והתחיל לועס ובולע. נדמה לו, כאילו גרונו קולטו מתוך עוית משונה: יבשה הדרך, יבוש יבשה!
– קוניאק או יי"ש?
– מה! הרים קולו מלשבילי. כוס אחת!? על פי שנים עדים יקום דבר!
הוא מלא יין קרן גדולה במסגרת כסף, הכריז על איזה שם גיאורגי, שמשמעו שר־המשקים, כך נוהגים אצלם, והריק אותה בבת אחת לחיי האורח היקר, שהוא מכיר אותו עוד מילדותו, כשהיו שניהם מקבלים “שתים” בעד רומית… האורח היה תמיד איש רעים… בן־קוקז נאה לשמו ושמו נאה לו, חביב על הבריות – חביב על הבריות יהיה תמיד. מסור לדעותיו בכלל… ובפרט וכו'.
האורח ענה.
הוא קם, הביט נכחו בעוז ובהכרת ערך עצמו.
אברוטין הסתכל בפניו השחומים והצנומים, פני יהודי ליטאי, בכדי לקרא דבר־מה בהם: המאמין הוא בדברי עצמו, במה שהוא דורש, אם אך מעמיד עצמו מאמין.
נאום של “מיטינג”, כאותם שנשמעו אז למאות ולאלפים בכל רחבי רוסיה, בעיר ובכפר, בחזית, באסיפות, בתיאטראות; בנוסח “קאזיוני”, היו אומרים לפנים.
… עולמות חדשים… משטר הפועלים והאכרים… פרספֶקטיבות… פַּתוס היצירה… המהפכה העולמית… ירושת המשטר הצאריסטי הארור… סַבּוֹטַזְש… סכין בגבה של הריבולוציה…
… מעמדם של הרופאים, שהיו עד כאן מדרס לכף רגל לכל פקיד קטן שבקטנים… מצבם קודם: רעב למחצה (הרופאים שהתחילו עבודתם במאה ועשרים וחמשה רובל לחודש בזֶמסטוָה השפילו עיניהם)… עתה… הדור החדש קורא… אוי ואבוי לו למי שלא יכנע למשטר הפועלים והאכרים… בידו של המשטר החדש מגהץ של ברזל פלד… הוא יודע צדק, אבל הוא אינו חת מפני כל… מובטחני… חברים…
כל העינים היו נשואות כלפי הנואם. איש לא הסתכל בפני חברו כאילו מתוך בושה. יש שהיה מי שהוא כאילו מן הצד ומבלי משים מעביר מבט חטוף על פני יתר השומעים, וכשהיה פוגש במבטו של חברו, היו שניהם מכוונים פניהם בבת אחת כלפי פני הנואם. רק מנהל לשכת ההשכלה לא משו פניו מפניו, ומלשבילי האחד התבונן בו בעיניו היפות והטפשות, עיניו של אויל, מתוך חבה וחיוך טוב, כאם מסתכלת בילדה “החכם”, כשהוא מראה לרבים “חכמותיו” שלו, קשה היה לעמוד על הדבר, אם קלטו אזניו דברי ידידו או לא. פניו הכריזו באין מלים:
בְּרַוָא, איש חיל, בְּרַוָא!
והוא התחיל הראשון למחא כף, כשגמר הלה את נאומו.
– גברתי, מאין כל־זה עתה?
שואל אברוטין את בעלת הבית.
– הא, כיצד? איפה?
– יש, רחימאי שלי, הכל יש, יקירי: קוֹמוּנָה! на Кому нет, кому. באמת הכל היה!
באה שעתה של פרפרת.
תפוחים הדורים בתכלית ההדור, אגסים מן הנבחרים, לוזים ענקים רעננים, אלסרי אנטוליה גמלונים, דבלות, שקדים ובטנים וקושט – פירות שכבר נשכחו מלב רבים, והקטנים לא שמעו שמם מעולם.
מתוך לאות כל־שהיא ועל בטן מלאה נגש הקהל אל הקהוה הריחָני בתוספת של בֶנֶדִיקטִין.
– יקירי הדוקטור, גם מן הקריושוֹן אל תנח את ידך. עלה לי הקריושוֹן יפה.
בחדר קם שאון. האחות היהודיה נגנה על הפסנתר קטעים מיצירות רחמנינוֹב. הקהל התפעל. בקשו אותה להוסיף ולנגן. אלא שמתוך סירובה ומתוך עוד איזה סבות לא ברורות נבלעה הבקשה – ואיש לא התבונן.
באמת עלה הקריושון: גם טעמו גם צבעו. נעשו הדבורים עליזים.
מלשבילי פתח בשיר. ישבה הבלונדינה אל הפסנתר –:
קָרַפֶּט, קָרַפֶּט,
לָמָּה אַתָּה חִוֵּר?
והקולות עונים:
הִנְנִי כֹה חִוֵּר,
יַעַן אֳנִי עִוֵּר!
אלהים אלהי! חשב אברוטין: שירה שוטה זו. איזה קרפט. מה לי ולאותו קרפט חור?
קרפט, קרפט,
למה אתה כָתֹם?
שיר זה בזמן הזה?!
הנני כה כתם,
יען אני יתום!
ואולם כעבור שעה קלה נטפל גם הוא אל השואלים:
קרפט, קרפט,
למה אתה סָמוּק?
המחשבות, שצצו ועלו במחו, נעשו קלות, צצות וחולפות כלעומת שבאו; נעורות ואינן מחכות לתשובה. מחשבות נוחות.
אחרי כן שרו עוד שירים, וכוסות הקריושון הורקו, וקיתונים חדשים באו.
בשתים אחרי חצות נתרוקן מבלי משים חדר האכילה.
וכשהתבונן בזה אברוטין. כבר חסרו גם האחיות, וגם גברת הבית נעלמה.
גם האורח ומסבתו, כנראה, התרחקו זה כבר.
– ואיפה יתר החברים?
– בודאי בחדר השני, שם משחקים בקלפים.
אברוטין נכנס לשם. חדר סמוך לחדר אכילתם. כל החבריא וגם האחיות שחקו בקלפים, בידיו של הנטשאבק הקופה.
– ואתה, חבר, תשחק?
פנה אליו הקרוב אליו.
רגע אדמו פניו של אברוטין, מימיו לא שחק, אבל ידע, כי במשחקים המסוכנים אין כל חכמה ואין תבונה, ונקל לעמוד על המשחק.
חלפה בראשו מחשבה: שמא יחשדוהו, כי מתוך כילות אינו משחק.
פתאם שמע קולו של מחזיק הקופה, בעשותו חשבון עם אחד המשחקים; כפול ומכופל ממה שהוא מקבל בתור משכֹּרֶת חדשו קלטה אזנו.
– לא, חבר, אינני משחק. פרינצפיון הוא לי.
כנראה, שכבר שכח החבר את שאלתו והיה מסתכל בקלפיו המורמות למחצה מעל השלחן.
־־־־־־־־־־־־־־־
אלה שלא שחקו נעשו מעמסה לגבי עצמם ומיותרים בבית. לא שמו אליהם לב ולמי שהוא בכלל. והמיותרים נמסו ונפרדו מבלי לקחת שלום מאת יתר החברים.
בחמש יצאו רבין ואברוטין.
הוציא רובין את השעון והתבונן: – חמש! עד שנכנס אל הבית עוד חצי שעה; לא כדאי להעיר את הישֵנים. רוצה אתה – נטייל קצת.
– טוב! ענהו אברוטין, נלך אל הים. זה כמה שלא ראיתיו בבקר עם חמה עולה.
האויר המצונן, אוירו של טֶרֶם־בקר, נכנס מעצמו עמוק בחזה ודגדג בנועם את הלחיים. היו כל הבתים סגורים, ישנים, מרגיעים, כלולים בתוך השקט העמוק של השעה הקדומה ומוארים בקרניה הראשונות של החמה. בשעה מוקדמת זו אין לך עיר שלא תהיה יפה. היתה יפה גם א. בשעה זו. הרחובות הרחבות נראו עוד יותר רחבות מתוך ריקנות וקולטות שפע של אור לתוך צנורות אבן גדולים וקבועים מכאן ומכאן אילנות. נדמו הבתים יותר בהירים, והירק יותר צעיר, והשמים יותר גבוהים ויותר כחולים.
שותקים הלכו השנים עד שהגיעו עד השדרות אשר בפרדס הסמוך לים.
עמדו אצל קרעי החומה והשקיפו על פני הים והנָמל.
הנמל השמם ישן גם הוא. מהיותו שמם ובאין אניות, שהיו לפנים מקיפות אותו סביב, נראה יותר רחב. אי שם אי שם התרוממו שְיָרי הָאֶסטוֹקַדָה, דמות בנין משונה עשוי לבנים אדומות. אניה קטנה יתומה אחת עגנה סמוך לבית־ההנהלה – האחת ברחבו של הנמל הקארַנטיני. התחילה האניה פולטת תמרות עשן, והיתה עמידתה כל כך עלובה בנמל הגדול, ונראה למיותר לגמרי אותו מפרק־הגלים, כי למה בא לחצץ בין מים למים, ללא כל־תועלת שכב, מתעקל תבנית נחש־אבנים גדול, נהנה מחום חמה בוקעת ועולה.
שני הרופאים עמדו דומם משקיפים מבעד קרעיה הגדולים של החומה העוטה מחציתה ירק של קיסוס, מחציתה השניה כבר יבשה מחוסר טפול.
פתאם פנה אברוטין כלפי רבין.
– נו? ובכן, הכל כמו שהיה לפני תקופה ועדנים, בימי ניקולאי השני וניקולאי הראשון כמו שהיה נהוג אז, בימים ההם. ממש אותם האמצעים: “מסבה” לכבודו של השררה, יי"ש, ואם הַנַטשאלסטווא אינו מקבל “מיד אל יד”, עורכים קלפים; מתַוכים עורכים לו כרה, עושים משתה ומאבדים במזל רע וקלפים רעים. ומה בין משטר למשטר? ועל כל זה אנו סבלנו וסובלים? כמה שאומרים אלה והדֶזרטירים בראש: על זה שפכנו דמנו? לזה חכינו? וזה היה חלומנו? בשביל אותו השקר הגדול והצביעות הגדולה.
אברוטין המיך את קולו, קול שתוק למחצה. במשך הזמן למדו לדבר בקול שתוק למחצה מטעמים וטעמים: אזנים לכותל, עינים לעץ השדה ופה מוסר לכל בן בית ובית.
ובשביל זה נפלו קרבנות אדם בכדור, בחניקה ובכל מיני מיתה משונה, ברעב ודבר – מיליוני אדם, וכל הקולטורה, כל מה שנעשה במשך דורות. הידעת, מה שנעשה בעמק קַרַסוּבַזַר? הידעת גורל הכרמים והפרדסים, שלא היתה דוגמתם בעולם, גם בקליפורניה? דבריו שטפו כאילו מעין חתום מצא פתאם מוצא, וגליו פורצים ואינם פוסקים. והבורזשואזיה הרקובה והנאלחת שלך – כלום אינה שוה כל אותו הבוז וכל מעשי האלמות, שאין בהם כל תועלת וכל תכלית, ורק בכדי להתקלס בה נבראו? השוה היא אותם הקרבנות, שהקריבו בשבילה אלפי גימנזיסטים ואידיאליסטים קַדֶטִים חסרי שפם, שמסרו עליה נפשם בתוך זוהמת הסולדַטֶסְקָא אכולת הסיפיליס?
בה בשעה, שאלה כסו בפגריהם את רצועות מסלת הברזל, והאכרים קרעום כקרוע מליח, ישבה הבורזשואזיה שלוה בקיוב, אחרי כן באודיסא, אחרי כן ביַלטה, אחרי כן בנובורוסיסק ואחרי כן בקונסטנטינופול. ונשיהם ובנותיהם זנו ועסקו בפלירט עם כל ארחי פרחי שלבש בגדי־שרד. לא יצאו להלחם על כספם, על נשיהם ועל כרסם המלאה הבולטת, כעשות הבורגנים בפינלנד – לא! לסגני פרַפורשציקים שוטים עזבו את השדה, ועל כל שלשה רובלים וזוג כתנות ותחתונים ישנים, שנדבו לטובתם של אלה, חרקו שן; עשו עסקים ושלמו חשבונותיהן של נשי ההפקר בקַרבובַנצים עם תבנית קלשון, בקֶרֶנְקוֹת וב“פעמונים”…
– וזה אומר בורגני? הפסיקו רבין: הלא מימיך…
– כלה את דבריך. יודע אני את דעתכם, דעת ה“כנופיא” שלכם עלי, נפל לתוך דבריו אברוטין: ריקן, חסר חוש סוציאלי וכו' וכו'…
וכעבור שעה קלה היו דבריו:
הלא יודע אתה טיבו של קרקע עיר זו: כל שבע עשרה שנה הקרקע נשמט… רצועה אחרי רצועה נופלת. ובעוד שלש מאות שנה גלים מכסים את התיאטרון היפה הזה, וכל זכר לא ישאר לעיר זו, כמובן אם לא יבנוה הרחק מכאן על קרקע חדש, וחיים חדשים יהיו פה, שוב יהיו חיים, ושכחו את כל המיליונים שגועו ברעב ובדבר, במלחמה ובטיפוס, ואלה שאכלו בשר־אדם מתוך שגעון רעבונם, ואלה שמתו תחת מגרות פגומות כשנסרו אותם חיים – אותם ישכחו. ולהם, לגדולים, יקימו מצבות מפוארות, ואת הקטנים, את המיליונים ישכחו. ואולם החיים יעשו את שלהם. לא יהיה לתורתם כל זכר. ועל קברי יסורים של קטנים יפרחו חיים בריאים אינסטינקטיביים, חיים בשביל חיים ולא בשביל אכספֶּרימנטים באדם, על פי פרוגרמה של מתקני עולם. ליושקא ומאשקא ידאגו לזה. לא לעולם רעב! והטיפוס יחלוף, ולא לעולם תאכל הַכִּנָם. ליושקא ומאשקא יעסקו בפריה ורביה, וכל הַוַניושקים והליושקים יולידו במצור ובמצוק, בצפיפות ובסיליפיס. וכל המאשקות והסאשקות תהיינה מזריעות מתוך רצון ובאונס ומבלי משים שוב סאשקות ומאשקות כשות־אחורים וקצרות־רגלים, וליושקים וגרישקות חדשים חרומי־אף ובעלי חוטם תבנית בולבוס. וכלם יכנסו ל“דור אחד”, כמימרת טרוצקי האריה, והם שוב יבנו את העם הרוסי הגדול ויהיו הולכים וכובשים את העולם. פַבלוֹב ולֶב טולסטוי בקצה המחנה מזה ואוכלי בשר אדם ומנסרי אדם חי – בקצהו השני. והחיים ישארו חיים, בלי קורטוב וכל שהוא של קומוניסמוס…
־־־־־־־־־־
מתוך קונטרסו של הד"ר רבין.
… מבית החולים שלנו לא נחסר איש! רק פופוב לא בא אל “המסבה”. פופוב זה בריה משונה בקרבנו. ראשית כל איננו כירורג, אלא מיום שהתרבו מקרי הטיפוס, ונתמעטו הפצועים, נעשינו צריכים למומחה למחלות פנימיות, ושלחו לנו את פופוב זה. הוא יליד מוסקבא. שם נולד, שם גודל, שם למד, שם עסק באומנותו, ולולא המלחמה, ודאי שהיה גם מת שם, כעת ודאי שימות באודיסא או בקרים (בכלל בנגב) מפני שהוא חולה שחפת. הוא קטן, צר כתפים, שפַל חזה, פניו חורים, מארכים ונראים עוד יותר ארוכים מהיות לו זקן של תיש דקיק וארוך, צבע פשתן דהה, מעין זקן־בולנזשה שלא עלה. שפמו דק וארוך, כמעט לבן – פשתה שזרקה בה שיבה. שערותיו מועטות, “שערות גוי”, חולניות, דקות, בודאי דקות כמשי, דבקות זו בזו בלי כל זכר לתלתלים. הוא הקטן שבינינו, הוא הַקַצַפּ שבקַצַפּים. למסתכל בו היטב אפשר להכיר, כי לו ריסי־עין ארוכים וגם גבות־עין עבותות מרובות שער, אבל לבנבנות־לבנבנות עד שאין להרגיש בהן, וכשהוא חובש כפתו הלבנה, מפני שראשו חש בצנה, ועליו החַלַט הלבן העוטה כל גופו הקטן, הריהו דומה לאשה. חבל, שאין בעברית מלה מתאימה למלה הרוסית баба, שיש בה משהו מן הבוז. כלו אומר בַבה עלובה, בת־כפר שזקנה. עיניו כל כך טובות – עיני תכלת דֵהָה, הן אומרות בפירוש: אינני מסוכן לשום אדם אני. מוצאים, שהוא דומה לעפרונו של נַגר: קצר, שטוח ורחב, וגם בצבעו – תמיד הוא צבע כתום דהה – מעולם לא ראיתי עפרונים ממין זה מצבע אחר. וגם ראשו, ההולך ומתחדד כלפי מעלה ופוסק בכפה לבנה, מוסיף על דמיון זה.
פופוב דומה באמת לעפרון זה.
הוא רופא מן הקליניקה: עם כל מעלותיו וחסרונותיו של זה – עד המומחיות הקיצונית בנחיר של ימין והמומחיות בנחיר של שמאל. אבל בתוך אותה עוגה קטנה שעג לו הוא מומחה אמן.
כשהיינו ב“מסבה ההיא”, לא היה אתנו, היה תורו ללון בבית־החולים. בערב נכנס אבטומוביל עם חיל חולה בלוית חובש. החיל היה חולה דיפטֵרִיָה, נשימתו כבדה. וכבר סכנת חנק נשקפת לו. וגם לשם נתוח (טרכיאוטומיה) הכניסוהו. פופוב, שמימיו לא אחז באזמל, נבהל ונבעת: מה יעשה? תיכף ומיד עמד על הסכנה הכרוכה לחולה בעקב הדחיה ובאיחור הזמן עד שיבוא כירורג. הסביר לחובש, שעד שיבוא כירורג תעבור לערך שעה. מוטב לו שיוביל את החולה אל בית־חולים אחר, מכאן ועד בית־החולים לערך שמונה רגעים של נסיעה מהירה…
ציית לו החובש ונסע.
בבקר בעשר אנו כלנו כבר בחדר הרופאים, והנה עדה נכנסת אלינו (רובם בעלי כתנות עור), כלם “נגַנים” על חגורותם.
וכאן שורה שלמה של שאלות.
– הביאו אמש לכאן חיל עם פתקה על מנת לעשות נתוח?
– נכנס.
– עשו לו נתוח?
– לא! לא עשו.
– על שום מה לא עשו?
– הרופא בתור איננו כירורג. מעולם לא תפס אזמל בכפו והיה מתירא שלא ישחט את החולה.
– מפני מה לא קרא לכירורג אחר?
– הכירורג הקרוב אלינו גר במרחק עשרים רגע. עשרים וכאן ועשרים לכאן הרי ארבעים. ואפשר שאינו בביתו.
– מפני מה לא קראו לו ע"י הטיליפון?
– זה שבועים שלקחו ממנו, כלומר גם מאת הרופאים, את הטיליפונים.
– ואיפה גרים האורדינטורים? – שאל גרון נחר במקצת, קול חסר כל אינטונציה, קול קר כגליד קרח.
– הרופא הראשי גר ברחוב סופיה, מלמד – במולדבנקה, ורדי – ברחוב דריבסובסקיא, פינלס…
– דריבסובסקיא? החבר סובר בודאי לרחוב פלדמן? אומר הגרון הקר.
– כן, דריבסובסקיא לשעבר, הכל לשעבר. החבר היותר קרוב – ברחוב אֶנגלס.
עתה קרוב לודאי, שאנו מקבלים בחזרה את הטיליפון.
החיל מת באבטומוביל בדרך, עד שהגיע עד בית־החולים № 10. גם טרמומֶטרים נתקבלו היום – שמונה טרמומטרים.
שני חדשים חסרו לנו טרמומטרים בבית־החולים. אף טרמומטר אחד לא היה. האחות גַלינא שברה את האחרון. אשת הגנרל, האחות מריא איבנובנא, הביאה לנו – הטפשה – שנים משלה. עינים לה לאותה מטרונה זקנה כאילו לא יצאה מעולם מד' כתלי ה“אינסטיטוט לבנות האצילים” שלה. מוכרת היא שמלותיה כאחד מאתנו, ולבית־החולים היא מביאה מדי פעם בפעם מתנה: סבון, שעון של קיר, טרמומטר וכו'. אני ראיתי גם אישה, מי שהיה לפנים גנרל. מעולם לא הייתי מאמין, שישנם גנרלים כמותו: קטן־קומה, פנים קטנים, צמוקים, מקומטים־מקומטים, ועינים נפחדות, שמורות ממצמצות תדיר, וכלו כל כך עלוב.
אותו חוסר הטרמומטרים נרגש זה כבר, כלומר זה משנה. אפסו טרמומטרים. לא מן השוק, אלא מבתי־החולים. כלם תוצרתה של גרמניה, יֶנה העיר מספקת לכל העולם. שמעתי אומרים, כי גם בצרפת ואנגליה מורגש חסרונם מימי המלחמה. מה שעשו אנגליה וצרפת מי יודע? מה שנעשה פה – אני יודע.
וכשאפסו הטרמומטרים לגמרי, עד גמירא אחרונה – זה שני חדשים – היה כל רופא מודד מדת חומם של החולים הוא בעצמו בטרמומטר שלו. ואז יצאה פתאם פקודה מאת מי שיצאה, שכל בית ובית בעיר א. וגם בפרורים שלה יביא טרמומטר אחד ביום ידוע. ואם לא – ישלם קנס 20000 רובל. עד כאן היה מחירו של טרמומטר 2500־3000 רובל. בעיר א. יש לערך י“ב אלפים בתים ולערך י”ח בתי־חולים. אם באמת אפשר לעת כזאת ובעיר זו למצא 12000 מודדי־חום – אינני יודע.
התוצאה הראשונה של אותה פקודה היתה, כי מחיר הטרמומטר עלה עד 19000 רובל. כל הקונה מודד־חום הרויח אלף רובל, בוחר הקונה במחיר זה משלם קנס 20000 רובל.
אומרים, שהספיקולנטים נהנים מאד מאותה פקודה; ויש סוברים, כי גם מוציאי הפקודה יהנו.
כמה מודדי־חום קבלה הרשות, אינני יודע, אנחנו – בית־החולים № 420 – קבלנו שמונה טרמומטרים.
וטיליפונים גם כן נקבל.
ולחיות עוד אפשר!
פיכטנגרונד, 1927