כִּבְאַרְמוֹן עַתִּיק אֲרִיחֵי אֲבָנָיו –

כֵּן שִׁבְעִים שְׁנוֹתָיו עֲרוּכוֹת עַל פָּנָיו;

נָשָׁה נְשׁוֹתָיו – – וּמַה לּוֹ וּלְבָנָיו?!

זָקֵן מִסְכֵּן, מַחֲרִישׁ וְזָעֵף,

אַף לֹא צָמֵא וְלֹא רָעֵב,

וּמוֹאֵס בְּכָל אֲשֶׁר אָהֵב.

מְעוּכִים תַּחְתָּיו כְּסָתוֹת, כָּרִים,

וְאֵין יְקָר לִבְגָדָיו הַיְקָרִים,

רִיק מֵעֲבָרָיו, וַאֲבָרָיו קָרִים.

בְּחֵיקוֹ הַנַּעֲרָה שׁוֹכְבָה לָהּ דֹּם, –

לִבָּהּ לַדּוֹד הַצַּח וְאָדֹם,

תִּבְחַר לִהְיוֹת לְרַגְלָיו הֲדֹם!

יֵשׁ וְהָאִישׁ יְאַמֵּץ גּוּפוֹ,

אוּלַי יָשִׁיב לַיָּעֵף מְעוּפוֹ,

אַךְ לֹא יָחוּשׁ טוּב שְׁאֵר וְצוּפוֹ…

וְנוֹפְלָה רוּחוֹ מִמְּרוֹם בְּשָׂרָהּ

כִּנְפֹל מֵעֵץ צִפּוֹר בַּסְּעָרָה…

“בּוֹגְדָה!” יִזְעַם, “קָרָה וְזָרָה!”

וְהִיא חַסְדָּהּ לַמֶּלֶךְ תֵּט – – –

אָז יְדַבֵּר אֶל לִבּוֹ רְתֵת:

הָהּ, מַה יִּקַּח לֹא יָכֹל עוֹד תֵּת? –

מַה נּוֹי יוֹסִיף וְהוּא שָׁאוּל, –

פְּרִי מָתוֹק בְּגַן נָעוּל!

וַיִּזְכֹּר אֲהָבָיו – טַעְמָם, רֵיחָם,

וְהַלֵּב הַקַּר נֵעוֹר וַיֵּחַם!