קוֹל אִשָּׁה וְגִיל יֶלֶד פָּנָיו לֹא יַצְהִילוּ.

הָעֶצֶב בְּחַדְרֵי לְבָבוֹ וּבִמְעוֹנוֹ;

קוֹדֵר יִתְהַלֵּךְ בֶּעֱנוּת שִׁמְמוֹנוֹ,

וּבַצַּר לוֹ וְקָרָא לַצְּלָלִים: “הַצִּילוּ!”

אֶחָד הַמַּרְאֶה לְשִׁכְנוֹ יוֹם וָיוֹם:

רִבּוּעַ גּוֹהֵר עַל עַצְמוֹ וְשׁוֹגֶה

בְּרִיק חֲלָלוֹ, וּכְמוֹ הוּא הוֹגֶה

בְּתַכְלִית הֲוָיָתוֹ שֶׁאֵין בָּהּ מְתוֹם.

הַמִּסְכֵּן עֲלֵי צַעַר נַפְשׁוֹ אֱמוּנָה, –

כִּי יֵבְךְּ, יֵאָבֵק – וְיָדַע זֹאת רַק הוּא…

יֵשׁ יִזְכֹּר עֵינֵי אֵם וּדְבָרֶיהָ רַכּוּ,

וְהִתְרַפֵּק כְּמוֹ יֶלֶד עַל הוֹד הַתְּמוּנָה.

בְּסֵתֶר שְׂדֵרָה, נָזוּף וְעָזוּב,

בָּדָד הוּא יוֹשֵׁב בִּדְמִי לַיְלָה, בַּחֲצוֹת;

אָחִי, בַּמֶּה אוּכַל עֶלְבּוֹנְךָ לְרַצּוֹת

אֶל לֶב הָאֲפֵלָה דִמְעֲךָ כִּי יָזוּב?!