לֹא יֵאָמֵן כִּי הַהוּא, הַשּׁוֹמֵם שָׁם, הַמָּט,

הָיָה פַּעַם יֶלֶד קָטָן וְנֶחְמָד.

כִּי הָיוּ בָּעֵינַיִם הָאֵלֶּה גְלוּמִים

תֹּם הַיַּלְדוּת וּמְתֹם הָעֲלוּמִים,

וְעוֹרוֹ הָיָה צַח, וְשָׁחֹר שְׂעָרוֹ,

וְעֹנֶג הָיָה לְלַטֵּף אֶת בְּשָׂרוֹ.

לֹא, לֹא יֵאָמֵן! כִּי מִכְּבָר, כִּי זֶה כְּבָר

הָיָה הַדָּבָר… הָהּ, הָיָה וְעָבַר –

כְּקֶרֶן הָאוֹר, כְּצִלּוֹ שֶׁל הָעוֹף,

כְּמָחוֹל, כַּחֲלוֹם, כְּמַרְאֶה יְפֵה־נוֹף.

רַק בָּאוֹר הַמָּתוֹק, שַׁי הַשֶּׁמֶשׁ הֶחָם,

עֶצֶב יוֹמוֹ הַפּוֹנֶה יְרֻחַם – – –

וּבַעֲבֹר עַל פָּנָיו דְּמוּת אִשָּׁה נְעִימָה –

וְנָעוּ שְׂפָתָיו, כְּמוֹ תִּקְרֶאנָה: “אִמָּא!”

…יֵשׁ וְיַד יֶלֶד תִּגַּע בְּיָדָיו,

וְחָשׁ כְּמוֹ דְבַר פֶּלֶא הִגִּיעַ עָדָיו! –

כְּאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח בְּעֵינָיו – וְיָפוּ…

וְהֶאֱמִין אָז כִּי יֶלֶד הִנֵּהוּ אַף הוּא!

וְתוֹפַע בַּת־צְחוֹק עַל פָּנָיו הַצְּפוּדִים,

וְהָיָה כְּמוֹצֵא כָּל יָמָיו הָאֲבוּדִים. – – –