עֶרֶב טָהוֹר כִּבְשַׂר יֶלֶד רָחוּץ

בְּצַעֲדֵי־שֶׁקֶט נִכְנַס מִן הַחוּץ,

וְהוֹצִיא מֵעָלַי אֶת יוֹמִי הַשָּׁחוּץ.

אַנִּיחַ רֹאשִׁי הֶעָיֵף עַל לִבֵּךְ,

בָּא סְתָו לָעוֹלָם – אֲבָל אַתְּ בְּאִבֵּךְ,

וְטוֹב לִי מְאֹד, אֵם שֶׁלִּי, בִּמְסִבֵּךְ.

“אִמִּי!” וּכְמוֹ זֶמֶר יִזַּל דְּבַר פִּי,

אָחוּשׁ: אֶצְבְּעוֹתַיִךְ פּוֹרְטוֹת עַל עָרְפִּי,

עוֹד יֶלֶד אֲנִי בְּקֵיצִי וְחָרְפִּי.

אֶשָּׂא אֶת עֵינַי לָךְ, אִמִּי, וְאֵינֵךְ,

אוּלָם מֵרָחוֹק לִי תַּכְחִיל בַּת־עֵינֵךְ,

וְדִמְמַת־קֹדֶשׁ בֵּינִי וּבֵינֵךְ.