אָדָם כִּי יָנוּחַ מִפֹּעַל יוֹמוֹ –

שָׁמַיִם וָאָרֶץ שׁוֹאֲלִים לִשְׁלוֹמוֹ.

אִילָנוֹת מַשִּׁיבִים אֲוִיר צַח עַל פָּנָיו,

בְּשִׁיר יְקַדְּמוּהוּ בַּעֲלֵי־הַכָּנָף.

רוּחַ עַרְבַּיִם טוֹבָה תִּסְעָדֵהוּ,

נַפְשׁוֹ תְּשׁוֹבֵב הִיא בְּרֵיחַ שָׂדֵהוּ.

חוּצוֹת יַעַצְרוּ מַהֲלָךְ וּתְנוּעָה,

מִשְׁתָּאִים לוֹ בַּאֲרֶשֶׁת־פָּנִים צְנוּעָה.

וִילָדִים יִשְׂאוּ עַיִן לָעוֹבֵד וְכֵלָיו,

יִרְאוּ כָּל יְקָר בְּמַעְדֵּר וְכֵילָף.

הוֹלֵךְ לְתֻמּוֹ הַמְנַצֵּחַ הַשָּׁב

מִמַּעַרְכוֹת הֶעָמָל הַיָּשָׁר… יֶשׁ לוֹ רָב:

הָאֲדָמָה הַנְּדִיבָה לוֹ נָתְנָה מֵהוֹדָהּ – – –

הִנֵּה הוּא נוֹשֵׂא אֶת בִּרְכַּת הָעֲבוֹדָה

בְּיָד אֱמוּנָה וּבְנֶפֶשׁ בָּרָה, –

הַיּוֹם הָעוֹלָם מֵחָדָשׁ הוּא בָּרָא!

כָּבֵד צַעֲדוֹ – כְּמוֹ הַיְקוּם וַאֲגַפָּיו

הוּא עוֹמֵס עַל גַּבּוֹ, הוּא כּוֹמֵס בְּכַפָּיו.

…וּמֵחַלּוֹן הָרָקִיעַ, מִבֵּין מִפְלְשֵׂי עָב,

עֵין יָהּ צוֹפִיָּה! וְשָׂמֵחַ הָאָב

בַּבֵּן הַנֶּאֱמָן, הָאָדָם הָעוֹבֵד,

שֶׁכִּלָּה מְלַאכְתּוֹ, וִהוּא נָח וְשׁוֹבֵת. – – –