אַךְ בָּאתִי לַנִּיר – וְשִׁבֳּלִים חֲמוּדוֹת
יָצְאוּ לִקְרָאתִי בַּהֲלִיכוֹת מְדוּדוֹת,
כַּעֲדַת בְּנוֹת חֵן מִדַּדּוֹת בְּמָחוֹל
תַּחַת שָׁמַיִם עֲמֻקֵּי זִיו כָּחֹל.
הָרוּחַ, בֶּן־בֹּקֶר רַךְ, טוֹב וְעָנָו,
מְנַגֵּן לַיְקוּם וּמְשַׂחֵק לְפָנָיו,
כְּאָז, בִּהְיוֹתִי בַּשָּׂדֶה עַל נְהַר סַן,
טֶרֶם רוּחוֹת בִּי הֵטִילוּ אַרְסָן,
וּמֻפְלָא כְּיַד אֵם לִי הָיָה כָּל מַשָּׁב –
לֹא עֲבָרַנִי אַף נִיד קַל לַשָּׁוְא,
וְאֶל כָּל עֲנַן שַׁחַר לְתֻמּוֹ מִתְקָרֵב –
בְּרֶגֶשׁ לִתְפִלַּת שַׁחֲרִית אֶצְטָרֵף.
…מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת הַדְּמָמָה מִשְׁתָּאָה
לְצָהֳלַת הַפָּשׁוֹשׁ, לְבֶהָלַת הַלְּטָאָה,
וְלִי – הַמְהַלֵּךְ בֵּין יָרָק וְדָגָן
כָּאָדָם הָרִאשׁוֹן אָז בְּעֵדֶן הַגַּן,
בְּרֹן קוֹל אֱלֹהַּ מִתְּהוֹם וּמֵרוֹם
שִׁיר אַהֲבָה לַחַיִּים בְּעֵירֹם – – –