הַס! הַיְקוּם כְּמוֹ עוֹצֵר נְשִׁימָה,
וְעָמַד מִלֶּכֶת…
עֲמֹד אַף אַתָּה, הַהוֹלֵךְ, וְשִׁמְעָה
אֶת קוֹל הַשַּׁלֶּכֶת:
עָיַפְתִּי מִצְּמֹחַ, מִגְּדֹל וּמִיפוֹת,
וּמִמְּצֹא מַה יָּגַעְתִּי!
הָיוּ לְזָרָא לִי שִׁפְעָה וּשְׁאִיפוֹת,
בָּהֶן לֹא רָגַעְתִּי.
וָאֶפֹל פֹּה עָרֹם. וְהָאֲדָמָה הִיא תָּבִיא
אֶת נַפְשִׁי בְּסוֹדָהּ;
וּבְהַגִּיעַ הַיּוֹם – שׁוּב אֶפְתַּח לְבָבִי
לְתֵבֵל וְהוֹדָהּ.